תוספת יום הכיפורים מא

אהדדי ועיקר דרשא דעינוי הוי דומיא דמלאכה נפקא ליה מקרא יתירה דפ' פנחס וכה"ג כתבו התוספת דלפעמים מביא הגמרא פ' א' אע"ג דלא נפקא מהתם מפני שהוא פשוט מגלה דף ך' ד"ה דכתיב וביום הח' ובסוכה דף ל' ד"ה כי יקריב מכם ומ"ק דף ח' ד"ה נפקא ליה ודוק:

כתבו עוד התוספת ויש שגורסין כו' ועל אותה גי' כו' ונראה לע"ד דאפש' ליישב דבתחלה רצה להביא מהפסוקים דפרשת אמור משום דשם הוא עיקר הצווי והראיה דבאותם פ' כתיב עונש כי כל כו' ונכרת' דהוא על עינוי אכילה ושתיה משא"כ שאר עינוין דלית בהו כרת וה"נ תנא דמתניתין הקדים עינויי אכילה ושתיה ואחר כך הזכיר שאר עינוין וכיון דרצה להביא מפסוקי פרשת אמור מטעמא דאמרן אע"ג דפ' אך בעשור כתיב מקמי קרא דשבת שבתון מ"מ אייתי תחלה קרא דשבת שבתון משום דביה כתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה בחדש בערב ודרשינן מכאן לתוספת יוה"ך נמצא דזה הפסוק הוא מדבר בזמן קודם לקרא דאך בעשור ומה גם דכיון דדרשינן מקרא דשבת שבתון לתוספת יוה"ך ע"כ הך קרא מיירי בענוי אכילה דאית ביה תוספת משא"כ שאר עינוין וא"כ מן הדין ראוי להקדים קרא דשבת שבתון דפ' אמור דהוא העיקר מטעמי דאמרן ואח"כ הביא אך בעשור דפר' אמור דעסיק ביה ואח"כ הביא ובעשור דפרשת פנחס משום דדמו אהדדי ובעשור לאך בעשור ואח"כ שהביא פ' פרשת פנחס דמדבר גבי קרבנות הביא פסוק פ' אחרי מות דשם איירי נמי גבי קרבנות והביאם כסדרן והיתה לכם ושבת שבתון וגם הוא סדר יפה דפתח בשבת שבתון וסיים בשבת שבתון כנ"ל ודוק:

גמרא ודלמא דאכליה ע"י אניגרון כו'. מה שהביא התלמוד מימרת רבה כו' הוא לפרושי לן מאי ניהו אניגרון וכן פי' רש"י בברכות דף ל"ה ע"ב יע"ש שתיה בכלל אכילה עיין בתוספת ר"פ העור והרוטב דף ק"ך ע"א יע"ש:

שתיה בכלל אכילה קשה דמאי משני דזהו במקום שמזכיר אכילה אמרינן שתיה בכלל אבל הכא גבי יוה"ך דלא כתיב לא תאכלו אלא תענו ועניתם וה' ענויין הם מנ"ל דעינוי א' בא לרמוז על אכילה ושתיה דשתיה בכלל אכילה לא אשכחן אלא בלשון אכילה לא בלשון עינוי וי"ל דכיון דכתיב תענו ועניתם וכתיב התם ויענך מה התם עינוי אכילה אף כאן עינוי אכילה והו"ל כאלו כתיב הכא תענו מאכילה ושתיה בכלל ודוק:

ודלמא דבילה קעילית דתניא כו' ונכנס למקדש חייב קשה דממאי דפריך ודלמא דבילה קעילית רוצה לסתור ולומר דשתיה לאו בכלל אכילה ומברייתא דמייתי אכל דבילה כו' חייב מוכח דאכילה בכלל שתיה דקר' אמר יין ושכר אל תשת דנקט לשון שתיה והתנא מרבה אכילה דבילה קעילית דנמצא דאית ליה אכילה בכלל שתיה וכ"ש דשתיה בכלל אכילה י"ל דלעולם האמת הוא דאכילה לאו בכלל שתיה ומה שהרבה התנא אכילת דבילה קעילית לאו משום דאכילה בכלל שתיה אלא כיון דקרא קאמר יין ושכר ותיבת שכר בא לרבות שתיית דבש וחלב משום דמשכר א"כ ה"ה דאסור מסברא אכיל' דבילה קעילית כיון דמשכר דזיל בתר טעמא ולעולם דאכילה לאו בכלל שתיה וסבר המקשה דה"ה דשתיה לאו בכלל אכילה ומ"ש הכתו' אכילה גבי שכר דכתיב ונתת הכסף וכו' ביין ושכר וכו' ואכלת שם מיירי בדבילה קעילית דהיא אכילה המשכרת ועיין פ"ג דשבועות דף כ"ג ע"א ע"א בתוספת ד"ה אכילה בכלל שתיה ודוק:

תניא אכל דבילה קעילית כו' דע דזה הוא פלוגתא דתנאי בת"כ פ' שמיני ומייתי לה פ"ג דכריתות וז"ל ת"ר יין ושכר אל תשת יכול אפילו כל שהוא כו' רי"א כו' רא"א כו' במאי פליגי כו' זו היא סוגית הגמ' ולכאורה נראה דכולהו תנאי גמרי שכר שכר מנזיר ופטרי במקדש כהן שאכל דביליה קעילית וליכא מאן דלא יליף שכר שכר רק ר' יהודה ובכן הראשונים תמהו על הרמב"ם דפסק פ"א מה' ביאת מקדש כר"י וכר"א והוי שמזכה שטרא לבי תרי והרשב"א בתשובו' סי' שס"ג האריך ליישב דעת הרמב"ם והבי' דבריו שם בכ"מ גם בקרבן אהרן פ' שמיני יע"ש ואני הדיוט הנני מוסיף נופך משלי דאם איתא דר"א ס"ל כת"ק דיליף שכר שכר מנזיר אם כן הו"ל לתנא דברייתא לסדר דברי ר"א אחר דברי ת"ק קודם דברי ר"י ואחר כך יזכיר דר"י דפליג אתרווייהו דת"ק ור"א ילפי שכר שכר ור"י לא יליף אמנם השתא דהזכיר הת"ק דר"א אחר דברי ר' יהודה מוכח דר"א ס"ל כר"י ועוד יש להכריח דהכא פסק רב הלכה כר"א ואלו פ"ק דכתובות דף יוד ע"ב אמרי' א"ר אכל תמרים אל יורה כו' אלמא דסבר דמרבי' משכר שאר משכרים וא"כ עכ"ל כי היכי דלא תקשי דרב אדרב דרב סבר דר"א סבר כר"י והתו' פ"ג דכריתות ופ"ק דכתובות הוקשה להם קו' זו דרב אדרב ונדחקו טובא בתירוצא ולפי דרכו של הרמב"ם א"ש דר"א סבר כר"י ולפיכך אמר רב אכל תמרים אל יורה ודוק:

ודלמא דבילה קעילית וכו' איכא למידק אמאי לא פריך ודלמא תמרים דתמרים נמי משכרים כדאמרינן פ"ק דכתובות א"ר אכל תמרי' אל יורה וכ"פ הרמב"ם פ"א מהלכות ביאת מקדש ותו קשה מאי פריך ודלמא דבילה בשלמא אי אמרת דשכר הוי מידי דשתיה אצטריך קרא ללמד דשתיה בכלל אכיל' אא"א דבילה קעילית והוא מידי דאכילה פשיטא דדביל' קעילית נמי נקחת בכסף מעשר דהא פרי מפרי וגדולי קרקע הוא י"ל דשמא אינה ראויה לאכילה ולא חשיבא פרי כולי האי כמ"ש התוספת והשתא ניחא קושית קמייתא דפריך ודלמא דבילה קעילית ולא פריך ודלמא תמרים דתמרי' פשיט' דנקח בכסף מעשר ודוק:

ע"ב תוספות גמר שכר שכר מנזיר וא"ת לר"י דלא יליף ג"ש כו' דבר פשוט הוא דהתוספות סברי השתא דכד משני תלמודא גמר שכר שכר מנזיר ר"ל אליבא דת"ק דר"י דברייתא דפרק אמרו לו דאית ליה ג"ש דשכר שכר מנזיר אמנם אליבא דר"י דלא גמר שכר שכר ואית ליה אכל דביל' כו' ונכנס למקדש חייב לא תריץ מידי ולכך פרכי התוספות לר"י דלא יליף ג"ש מנ"ל דשתיה בכלל אכילה וכיון שכן יש לתמוה במ"ש התוספות בתירוץ השני תדע דהא הכא אליבא דמ"ד אכל דבילה קעילית חייב דהיינו ר"י מסקינן גמר שכר שכר מנזיר אלמא דמודה הכא ר"י כדפרישית דמה הכרח מביאים לתירוץ השני ואמרו תדע כו' דפשט הסוגיא אינו כן דמשני אליבא דר"י אלא פשט הסוגיא הוא דמשני אליבא דת"ק כמ"ש בקושייתם והתוספות בפ"ג דשבועות דף כ"ג ע"א שם כתבו פלפול זה וכלכלו דבריהם במשפט וכתבו בתי' הב' וכן משמע קצת דאליבא דתנא דמחייב באכל דבילה דהיינו ר"י מסיק דגמר שכר שכר יע"ש כלומ' דאע"ג דפשט הסוגיא לכל הישר הולך לבבו יבין דלא משני אלא אליבא דת"ק דר"י דגמר שכר שכר אבל אליבא דר"י לא משני מידי ומ"מ מדסתם התלמו' בתי' גמר שכר שכר ולא פריך הניחא לת"ק דר"י אבל לר"י מאי איכא למימר משמע קצת דגם לר"י מסיק גמר שכר שכר ומיהו אפשר ליישב לשון התוספת דהכא דכתבו תדע כו' דיראה דהתוספת השתא בתירוץ זה השני הדרי בהו ממאי דס"ד מעיקרא דלא משני אלא לת"ק אלא ס"ל השתא דאדרבה אליבא דר"י משני גמר שכר שכר מנזיר כלומ' דאם איתא דתי' התלמוד הוא לת"ק דר"י אמאי אצטריך ג"ש למילף שכר במעשר שני מנזיר והלא בלא ג"ש עכ"ל דשכר דמעשר ב' הוא יין ממש דכשם דגבי מקדש פי' שכר הוא יין ממש ה"נ שכר דמעשר שני הוא יין ממש וא"צ ללומדו גם במעשר ב' בג"ש דנזיר אבל לר"י דס"ל דשכר מקדש הוא דבילה קעילו' צריך ללמוד שכר דמעשר ב' דהוא יין מג"ש דנזיר ודוק:

כתבו עוד וניחא נמי הא דק' כו' כשכותבין התוס' קו' א' ומתרצים ב' תירו' ובתירוץ השני כותבים וניחא נמי הא דקשה כו' משמעות הגיון הלשון הוא דלתירץ השני ניחא אבל לתירוץ הא' קשיא וקושיא זו דכותבים התוספת עתה אין לה מקום לתירוץ הא' משום דהתוספת בקושייתם ובתירץ הא' הוו סברי דכד משני תלמודא גמר שכר שכר הוא לת"ק דר"י דלית ליה אם אכל דבילה כו' חייב ואם כן אין שייך להקשות לת"ק אדגמר מנזיר נגמר במקדש דהא במקדש נמי ס"ל דאם אכל דבילה פטו' אלמא סבר דמקדש לאו ניהו דבילה קעילית ואם שייך קושייתם הוא דוקא לתירוץ הב' שכתבו דכד משני גמר שכר שכר הוא לר"י לתירוץ זה דוקא הוא דקשיא אדגמר מנזיר לגמר ממקדש אפילו שאר משכרין וכלומ' ונימא דשכר דמעשר ב' הוא דבילה קעילית דומיא דשכר דגבי מקדש ואע"ג דשכר דמקדש אפילו לר"י אינו דוקא דבילה קעילית דהוי מידי דאכילה אלא שכר ר"ל כל מידי דמשכר בין מאכל בין משקה מ"מ נילף מהתם דבכלל שכר הוי דבילה קעילי' וכשם דהתם אע"ג דבכלל שכר איירי אפילו במידי דאכילה כגון דבילה קעילית נקט לישנ' דשתיה יין ושכר אל תשת משום דבש וחלב דשייך ביה לשון שתיה ולעולם אכילה לאו בכלל שתיה ה"נ כתיב יין ושכר וכתיב ואכלת משום דבשכר ר"ל דבילה קעילית דשייך ביה לשון אכילה זו היא כונת הקו' שיש לתי' הב' של תוספו' ולא שייכא לתי' א' כדכתיב' וצ"ל דזו היא כונתם אע"ג דלתי' זה הב' יקשה לך אדגמר מנזיר ליגמר ממקדש לא תקשי לך הך קושי' משום דלא גמרי' מקדש מעלמא ולא בעלמא גמרינן מינה ודוק ודע דהתוספ' בשבועות כתבו על קו' זו אבל אין לפרש לחומרא מקשי' דהא כי ילפי נמי מנזיר ע"כ דבילה קעילית נקחת בכסף מעשר דהא פרי מפרי וגדולי קרקע הוא עכ"ל וכונתם דס"ל לתרץ הקושית שהקשו אדגמר מנזיר דיש לומ' דטעם דילפינן מנזיר הוא להחמי' דדבילה קעילית אינה נקחת כלל משום דגרועה אבל אי ילפת ממקדש הוא קיל' דנמצא דדבילה קעילית נקחת בכסף מעשר אף על גב דהוא גרועה ודחו תירץ זה דס"ל דכי ילפינן נמי מנזיר ע"כ דבילה נקחת בכ"מ כו' זו היא כונתם שם אמנם לע"ד דבריהם צ"ע דמנ"ל דלמסקנא דיליף מנזיר דדבילה נקחת בכ"מ הלא פשט הסוגיא הוא דכיון דגמרינן מנזיר דבילה קעילית אינה נקחת משום דגרועה היא עד שנמצא יתור פסוק דמרבה דבילה קעילית וכן מוכח בהדיא מדברי התוספת דהכא דמקשו וא"ת דהשתא מסקינן הכא דדבילה אינה ניקחית בכ"מ ובפ' בכל מערבין לא משמע הכי כו' וא"ת אם כן לפי התוספות דהכא דס"ל דכד גמר שכר שכר מנזיר הוי חומר' דדביל' קעילי' אינה נקחת