תוספות רי"ד על יבמות נה:

העראה דח"ל מנין מדגלה רחמנא שכבת זרע בשפחה חרופה מכלל דח"ל בהעראה. העראה דח"ל דכהונה שאין איסורין שוה בכל מנ"ל. אתיא קיחא קיחא. דחייבי אעשה מנ"ל אתיא ביאה ביאה יבמה ליבם מנ"ל אתיא ביאה ביאה פי' בח"כ כתיב קיחא כי יקח אית את אשת אביו ובח"ל כתיב את אלה לא יקח ובח"ע כתיב דור שלישי יבא להם ובח"ל כתיב לא יבא ממזר, אשה ובעלה מנין אתיא קיחא קיחא, פי' ומה דאמרינן בפ"ק דקידושין איבעי' להו תחלת ביאה קונה או סוף ביאה פי' ופשט אמימר משמי' דאביי דכל הבועל דעתי אגמר ביאה, והכא אמרי דבהעראה בלבד היא מקודשת. התם כגון דא"ל התקדשי לי ביאה זו סתם. והערה בה ופשטה ידה וקבלה קידושין מאחר קודם שיגמור ביאתו מקודשת לשני ואע"ג דבהעראה חשיבה ביאה. זה לא הי' בלבו וקדשה אל אבסוף ביאה דכל הבעול דעתו על גמר ביאה הוא בעול כי אמר בביאה זו אלו אמר בסוף ביאה ומ"ה אינה מקודשת בהעראה ולא משום דהעראה לא חשיבה ביאה לקידושין. דאלו פריש ואמר הרי את מקודשת בביאה זו מקודשת כדאמרי' הכא, תדע מדתלי טעמא כל הבעול דעתו על גמר ביאה, דאלמא בתר דעתו אזלינן ואל משום דהעראה לא חשיבי למיקני הלכך מאן דמקדש בביאה סתם אינה מוקדשת אלא בסוף ביאה. ומאן דמפרש בהעראה מקודשת.

אמר שמואל העראה זו נשיקה משל לאדם שהניח אצבעו על פיו א"א שלא ידחוק את הבשר: כי אתא ר"ש ב"י רא"י העראה זו הכנסת עטרה. פי' ואע"ג שהזריע בך אינו חייב בשפחה חרופה שאין זו גמר ביאה, גמר ביאה ממש פי' שהכניס כל האבר והזריע וגמר ביאתו.