תוספות רי"ד על יבמות קכ.

מתניתין אין מעידין אלא על פרצף פנים עם החוטם אע"פ שיש סמנים בגופו ובכליו ואין מעידים אלא עד שתצא נפשו ואפי' ראוהו מגוייך או צלוב על הצליבה או חיה אוכלת בו ואין מעידין אלא עד ג' ימים. ר' יהודה בן בבא אומר לא ככל האדם ולא כל המקומות ולא כל השעות שוות. פי' אין מעידין על האיש שמת אא"כ ראוהו מת בפרצוף פניו עם חוטמו שיכולים להכי רשזהו אבל אם לא ראוהו בפרצווף פניו או שניטל חוטמו אין מעידין להשיא את אשתו שמא אינו הוא. ואפי' ראוהו מגוייד. פי' מנותח ומלא פצעים וחבורות כמו גודו אילנא או צלוב על הצליבה או חיה דורסה ואוכלת בו אין מעידין עד שיראו בו עד שתצא נפשו. ואין מעידין אא"כ ראוהו תוך ג' ימים למיתתו אבל לא לאחר ג' ימים שמא נשתנו מראה פניו ואינו זה שהם סבורים ריב"נ ואמר לא כל האדם שוין שיש לך אדם שממהר לנפוח משאר בני אדם כגון אדם שמן. ויש לך מקום שהחמה זורחת בו יותר משאר מקומות והמת ממהר נהסריח ולהתנות. ויש לך שעה שהעולם חם והמת מתקלקל מהרה. וקמן בעי אי לחומרא פליג אי לקולא:

ת"ר פדחת בלא פרצוף פנים ופרצוף פנים בלא פדחת אין מעידים עד שיהא שניהם עם החוטם. פי' פדחת הוא המצח. אמר אביי ואיתימא רב כהנא מאי קראה הכרת פניהם ענתה בם:

אעפ"י שיש סמנים בגופו וכו' ת"ר אין מעידין על השומא. ר"א ב"א אומר מעידין על השומא אמר רבא דכ"ע סימנא דרבנן והכא בשומא סימן מובהק הוא ור' אליעזר בן מהבאי סבר שומא סימן מובהק הוא. פי' מה שאנו מחזירים אחר סמנים אינו מדאורייתא דנליף מינה לאיסורא. אלא תקון דרבנן הוא ולא ילפינן מינה לאיסור תורה שאם הקילו בממון לא מקיל באיסור א"א: