תוספות רי"ד על ביצה לא:

והא אמרת רישא אין מבקעין כלל פי' אע"ג דטעמא דמתניתין מוכח דמשום מקצה הוא מדתני' קורות וקורות שנשברו ביו"ט מ"מ כיון דלא מפרש טעמא דמתני' בפירש אלא תנא ברישא אין מבקעין ובסיפא תנא אין מבקעין משמע דארישא קיימא סיפא ומשום הכא מתמה ברישא תני אין מבקעין כלל ובסיפא תנא דדוקא בקרדום ומגל ומגירה אין מבקעין אבל בקופץ מבקעין ואי הוה מפרש ברישא טעמא לפי שאינן מן המוכן כדמפרש בברייתא לא הוה קשייא לן מידי דהוה משמע רישא דוקא אותן שאינן מן המוכן אין מבקעין הא מן המוכן מבקעין וסיפא קיימא אדיוקא דרישא אעצים מוכנין אבל השתא דתני רישא בלי שום טעם משמע דקיימא סיפא ארישא אקורות ואקורה שנשברה ביו"ט ומתרץ דחסורא מחסרא כו' ותנא נמי הכי משום דקתני טעמא בפירוש לפי שאינן מן המוכן דאיכא לדיוקי מיני' הא מן המוכן מבקעין והדיוק' כאן מסיפא דברי המורה לא נ"ל:

ל"ש בנקבות שלו כו' איכא דמתני' לה אסיפא כו' נ"ל דבין בלישנא קמא ובין בלישנא בתרא אנו צריכין לפרש שבין הקורדום ובין הקיפוץ יש להן זכרות ונקבות אלא שהקורדום היא יותר גדול הוא ניכר שהיא כלי האומנין וקיפוץ ניכר שהיא כלי ההדיוטות והבן פירושו ל"ש אלא בנקבות שלו אבל בזכרות שלו מותר שגם האומן אינו עושה בזכרותו אלא בוקע כשרוצה לבקע העץ לשנים אבל מלאכת האומנת אינו עושה אותה אלא בנקבותה והלכך אע"פ שהיא כלי האומנין כיון שהיא מבקע בזכרותו הדבר ידוע שאינו מתכוין למלאכה אלא לבקע פשיטא בקופיץ תנן פי' כמו שבקופיץ מותר משום דמוכחא מלתא דלבקע קא מכוין כמו כן נמי בזכרות הקורה מותר משום דמוכחא מלתא דלבקע קא מכוין מהדר אצטרך דמאי דתימא ה"מ קופץ לחודי' אבל קורדו' מיגו דהאי גיסא אסור האי גיסא נמי אסור דנגזור זכרותו אטו נקבותו קא מ"ל דלא גזרינן איכא דמתני לה אסיפא אלא בקופיץ אמר ר' חנינא בר שלמיא משמיה דרב לא שני אלא בזכרות שלו אבל בנקבות שלו אסור פי' שאע"פ שניכר שאינו כלי האומנין שלא יאמרו למלאכה קא מכוין ומקשי' ולא בקרדום תנן פי' ודרך הקורדם שהאומן עושה בו מלאכה בנקבותו גם כאן כיון שבנקבותו הוא מבקע מיחזי כמתקן מלאכתו ומהדר אצטריך דמאי דתימא קורדם היא אסור מפני שהוא כלי האומנין נראה דלתקן מלאכה היא צריך אבל קופיץ מיגו דזכרותו שרי גם נקבותו שרי ולא חילקו חכמים בכלי הדיוטות קמ"ל שגם בקופץ נמי חלקו חכמים בין זכרותו לנקבותו ובפסק המורה לא נ"ל שפירש בלישנא קמא דקופץ כלי זכרות היא ובלישנא בתרא פי' דבאתרא דהאי דמתנ'י אסיפא הי' עושין לקופץ זכרות ונקבות וקורדום היא כולה נקבות ובלישנא קמא אמרי' דיש בו נקבות וזכרות ואני מוכיח כן לשון השיטה שחולקין שתי לשונות בעשיות הקורדם והקופיץ אלא עשיותן ידיעה שלשניהן יש זכרות ונקבות כדפרישת ומאי דקשיא לי במהדורא קמא למה התירו בקיעת העצים ביו"ט והלא יכול לבקען מאתמול נראה לי לתרץ שבודאי אלו היה בקיעת העצים חשוב מלאכה לא היינו מתירים לו ביו"ט כיון שאפשר לבקע מערב יו"ט אלא בקיעת העצים אינו אלא טירחא בעלמא והלכך אע"ג דיכול לעשותו בעיו"ט מותר לעשותו ביו"ט ומאי דאמרי' בפ' כלל גדול האי מאן דמסלת אלתא חייב משום טוחן דוקא שעושה אותן קיסמין דקים כדי להאחיז בהן את האור אבל בקיעת העצים אינו שום מלאכה ואינו אלא טירחא בעלמא ומשום שמחת יו"ט מותר:

אמר ר' זירא ביו"ט אמרו אבל לא בשבת פירש בודאי אי שרגינהו לבנינא אקצינהו ואפי' ביו"ט נמי אסור לטלטלן אבל האי לא שרגינהו אלא לסגור בהו את הפירות וכיון דמתיר ר"מ לפתוח לכתחלה ואין בו משום סותר ולא הוקצו הלבנים כסדר זה שסידרן שם אבל בודאי בשבת שאסור לפתוח הוקצו בלבנים כסידור זה ואפילו נפתח מאלי' אסור לטלטלן ולישב עליהן: