תוספות רי"ד על בבא בתרא מה.

(מג) פיסקא אומן אין לו חזקה. אמר רבה לא שנו אלא שמסר לו בעדים אבל מסר לו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לו להד"מ כי אמר לקוח הוא בידי מהימן. פי' לקמן בגמרא מוכיח דלרבה לא שני לי' בין ראה ללא ראה. אלא בין מסר לו בעדים בין מסר לו שלא בעדים. וטעמי' דרבה דקסבר מאי דתנן אומן אין לו חזקה כגון דידיע מילת' שבעסק אומנות בא לידו זה הכלי אז אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי אבל אם אינו ידוע לעולם שבעסק אומנות בא לידו אע"פ שהיא אומן לתקן כלים הו"ל באותה כלי כשאר כל אדם ונאמן לומר לקוח היא בידי. וקא דייק רבה הא מילתא מדתני האומנין והשותפין והאריסין כדפריש רבי' יוסף בן מיג"ש זצוק"ל מה שותפין ואריסין דידוע מילתא דבהאי ארעא הוא שותף וארוס בהדי' אף אומן נמי דידוע מילתא דבההיא כלי הוא אומן הילכך אם מסר לו הכלי בפני עדים לתקנו לא מבעי' אם ראה עכשיו הכלי בידו בעדים המכירים כי הוא שלו שנותנו לו. וא"י לטעון לקוח היא בידי שהרי יש עדים שע"י אומנות בא לידו אלא אפי' לא ראה הכלי בידו חייב להחזירו לו ואינו נאמן לומר לקוח הוא בידי ולא החזרתי לך דכיון שמסר לו בעדים. ואע"ג דאיכא מיגו דנאנסו דקסבר רבה המפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים. וכאלו התנה עמו מתחלה שלא יוכל לכפור לו את שלו לא בטענת החזרתיו לך ולא בטענת לקוח היא בידי כ"א בטענת נאנסו שהאמינתו תורה כדפרישית במה"ק אבל אם מסרו לו שלא בעדים. לא מבעיא אם לא ראה הכלי בידו שיכול לטעון לו כל טענה שהוא רוצה בין לקוח היא בידי בין אין לך בידי כלום בין החזרתי לך. אלא אפי' ראה הכלי בידו בעדים המכירים אותו שהוא שלו שבטלו שתי הטענות אפ"ה יכול הוא לטעון לקוח הוא בידי כדין כל אדם ולא אמרי' שבתורת אומנות בא לידו כיון שהוא אומן לתקן כלים אלא כיון שלא הוחזק אומן באותה כלי דינו כשאר כל אדם זו היא סברתו של רבה. ונראה לי דל"ג מתוך שיכול לומר להד"מ שזה הלשון לא יפול אלא היכא דלא ראה הכלי בידו ולקמן מוכח דרבה אמר אע"ג דראה הכלי בידו שאינו יכול לכופרו ואפ"ה הוא נאמן לומר לקוח הוא בידי כדין כל אדם. אלא ה"ג בלחוד אבל מסר לו שלא בעדים כי אמר לקוח הוא בידי מהימן. ומשום דבאתקפתא דאביי גרסי' מתוך אישתביש וכתבי לי' נמי במילתי' דרבה ור"י בן מיג"ש גריס לי' ומפרש הכי מתוך שיכול לומר להד"ם כלומר לא נתת לי כלום בדלא ראה אי נמי לא לקחתיו ממך לעולם בתורת אומנות אלא בתורת לקוחה בדראה כשטוען עכשיו ואמר לקחתיו ממך בתחלה בתורת אומנות ואח"כ מכרתו לי נאמן. ואינו נראה לי פת' זה כלל שמי הביא להודות לי שכאומנות בא לידו מתחלה ויצטרך למיגו ולא יאמר כי מתחלה בא לידי בתורת מקח ולא בעסק אומנות. ורבי' שמואל זצוק"ל כתב מתוך שיכול לומר להד"מ שלא מסרתו לי אלא אחר מסרו לי שמכרתו והיא מסר לי כי אמר לי' נמי אתה מסרתו לי ומכרתו לי נאמן בהאי מיגו. וגם זה אין בו מתום דאי הוה טעין שאחר מסרו לי אמאי הוה נאמן טפי מאתה מסרתו לי אין טעם הדבר אלא משום דכיון דמסר לו שלא בעדים כאחר דמי ואחר הוא נאמן בלא מיגו והנכון בעיני דל"ג לי' ואביי ל"ש לי' בין מסר לו בעדים ובין מסר לו שלא בעדים אלא בין ראה ללא ראה שאם ראה אע"פ שאין לו עדים שמסר לו בענין אומנות אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי ואע"פ שכל אדם נאמן זה אינו נאמן שכיון שהוא ידוע לעולם שהוא אומן לתקן כלים אמרי' בתורת אומנות בא לידו ולא בתורת מקח ולא בעי' שיהא ידוע אומן באותו כלי דומיא דאריסין ושותפין כדבעי רבה. ואם לא ראה הכלי בידו אעפ"י שיש לו עדים שמסרו לו בתורת אומנות נאמן לומר לקוח הוא בידי מתוך שיכול לומר החזרתיו לך שהמפקיד אצל חבירו בעדים א"צ להחזיר לו בעדים נמצא דפליגי רבה ואביי בלא ראה ואיכא עדי מסירה דלרבה לא מהימן דליכא מיגו דקסבר צריך להחזיר לו בעדים ולאביי נאמן דאיכא מיגו ואותבי' אביי לרבה ואמר לי' הדרי בי שאין צריך לפורעו בעדים. והושוו שניהם לומר שהוא נאמן בין בהחזרתיו לך בין בלקוח היא בידי נשאר' חלוקת' ברא' וליכ' עדי מסיר' דלאביי לא מהימן ולרבה מהימן ואותבי' ר"נ לרב' מדיוק' דמתני' ואיתוק' בתיובתא ובטלו שני דברי רבה ונתקיימו דברי אביי בתרווייהו. כ' רבי' יצחק מפאס זצוק"ל והאי דאמרי' דלית לי' חזקה בין אומן בין אחר בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר הנ"מ היכי דראה אותם בידו. כדתניא ראה עבדו ביד אומן וטליתו ביד כובס. אמר לו מה טיבו אצלך אמר לו אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה לא אמר כלום. אבל אי לא ראה אע"ג דמסרי' ניהלי' בסהדי מיגו דאי בעי למימ' אהדרתי' ניהלך מהימן כי אמר זבינתי' ניהלי מהימן כו' וכתב הדין סברא דרבואתא ואני קשיא לן האי סברא דהא רבה דאית לי' מיגו דאיתותב וסלק לי' בתיובתא ושמעת מינה דהאי דינא דאומן לא אמרי' בי מיגו הילכך בין ראה בין לא ראה אע"ג דיכול למימר לא היו דברים מעולם היכי דליכא סהדי אי נמי החזרתיו לך בדאיכא סהדי כי אמר זבינתי' ניהלי לא מהימן והאי דאמרי' ראה תניא לאו למימר דאי לא ראה ואמר זבינתי' ניהלי מהימן אלא דאי אמר לא מפקינא לי' לא אמרי' לי' אפקי' דלחזיוה. ולהכי תניא ראה. וסברת רבואתא היא אורה ושמחה וששון ויקר. והיא ההלכ' והמשפט הנוהג' בישראל. וסברת רבי' יצחק כחומץ לשינים וכעשן לעינים והעושה כדבריו בענין זה כעושה כדברי ב"ש וחייב מיתה דלא איתותב רבה אלא היכא דליכא עדים דוקא והוא דראה דליכא שום מיגו אבל היכא דלא ראה דאיכא מיגו. ליכא מאן דאמר דלא מהימן ואע"ג דאיכא עדים. ברם רבה הוה אמר דלא מהימן משום דסבר דלית שם מיגו דצריך להחזיר לו בעדים והדר בי' ואמר דאינו צריך להחזיר לו בעדים וכיון דאיכא מיגו נאמן:

(מד) פיסקא במכיר בה שהיא בת חמורו. פי' ואפי' באחריות אם מכרה מעיד לו עלי' ומדסיפא במכיר בה. רישא נמי במכיר בה שהיא שלו. וליכא לאוקומה באחריות דא"כ לא הוי נוגע. דכיון דמכיר בה שהיא שלו. תו לא מצי מיהדר עילוי' ולפני בעל חובו נמי אינו מעמידה כיון דמכרה לו באחריות ומוקי לה שמכרה לו שלא באחריות. ואז יש לחוש שמעמידה בפני בעל חובו. ושמואל דאמר המוכר שדה לחבירו שלא באחריות דוקא קאמר ולא משום רבותא נקטי' ודוקא בערער דגזלנותא אינו מעיד אבל ערעור דמכירה או דבעל חוב מעיד דהא מצי בעל חובו למיטרף מינייהו: