תוספות רי"ד על בבא בתרא מג.

הב"ע דכתב לי' דין ודברים אין לי על שדה זו פי' אחרי שיצא עלי' ערעור שהי' הוא נוגע בעדות כתב לי' הכי והאי אתא לאשמעי' דלא אמרי' קנוניא קא עביד בהדי חברי' ולעולם נוגע הוא:

(לט) ואם איתא לסלקו בי תרי נפשייהו ולדיינו קשיא לי אמאי לא אמר ולסהדי אלא אמר ולדיינו. ועלה בדעתי לומר דוקא לדון מועיל הסילוק אבל להעיד לא מפני שהדין הוא מיכן ולהבא אבל העדות הוא על מה שראה מקודם לכן שרוצים להעיד כי זה גנבו ובשעת הראיי' היו נוגעים בעדותם. מפני חלקם ואע"פ שבשעת ההגדה אינן נוגעין שסילקו עצמם אפ"ה בעי' ראייה והגדה בכשרות. וכיון שבעת הראיי' היו נוגעין בעדותן בטלה עדותן. ואין לומר והלא לבני העיר רחוקים הם ולמה היית פוסלם בעבור שהיו מעידים גם לעצמם והיו נוגעים בעדותן וכיון שסילקו עצמם ואינן נוגעין יהיו נאמנין לבני העיר הא לאו מילתא היא. שכיון שבעת ראייתם עדיין לא סילקו עצמם נמצא שהעדות שראו. ראו ביחד לקרובים ולרחוקים שאין לך קרוב יותר ממנו וכמו שבטלה עדותן אצל הקרובים כך היא בטלה אצל הרחוקים דהכי אמרי' בירושלמי בפ' כיצד העדים נעשין זוממין. כתב כל נכסיו לשני ב"א כאחד והיו העדים כשרים לזה ופסולין לזה. ר' לא אמר אתפלגון ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש חד אמר מאחר שהן פסולין לזה פסולין לזה וחרנה אמר כשרים לזה ופסולין לזה. ר' מנא לא מפרש ר' אבין מפרש ר' יוחנן אמר מאחר שהן פסולין לזה פסולין לזה. ר"ש בן לקיש אמר כשרים לזה ופסולין לזה. אמר ר' אלעזר מתני' מסייע לר' יוחנן מה השנים נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף השלשה נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה ומנין אפי' מאה ת"ל עדים. רבי יעקב בר אחא אמר אתפלגין ר' חנינא חבריהון דרבנן ורבנן. חד אמר יאות אמר ר"א. וחרנה אמר לא אמר ר"א יאות מן דמר יאות אמר ר' אלעזר. נעשית כעדות אחת ובהתראה אחת וכל עדות שבטלה מקצתה בטלה כלה ומן דמר לא אמר ר' אלעזר יאות נעשית כשני כתי עדים כשרים לזה ופסולין לזה. למדנו מיכן דהויא פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש וקי"ל דהלכה כר' יוחנן. הילכך אין הסילוק מועיל אלא להיות דיינים לדון מיכן ואילך אבל להעיד על מה שראו קודם הסילוק לא מפני שבטלה אותה הראיי'. ומאי דאמרן דשותפין מעידין זע"ז ע"י סילוק כגון שמעידין על דבר שראו לאחר הסילוק אבל על מה שראו קודם הסילוק אינן נאמני'. אח"כ ראיתי שהתלמוד שלנו סובר כר"ש בן לקיש דאמרי בשילהי פ' כיצד העדים נעשין זוממין. אילפא וטובי' קריבי' דערבא הוי סבר רב פפא למימר גבי לוה ומלוה רחיקי נינהו אמר ליה רב הונא ברי' דרב יהושע לרב פפא ואי ליתי' ללוה לאו בתר ערבא אזלי. ויש לדקדק מיכן דוקא גבי לוה וערב אמרי' הכי דכיון (דאית) [דאי] לית לי' ללוה בתר ערבא אזיל פסול הוא. שמה שמחייב את הלוה כאלו הי' מחייב את הערב דומה והקרוב אינו נאמן לו לזכות ולא לחיוב. אבל אם העידו שראובן הלוה מנה לשמעון וללוי ועשו שטר אחד עליהן וחתמו בו והיו קרובים לשמעון ולא היו קרובים ללוי אע"פ ששמעון אינו משלם על פיהן החמשים שלו לוי משלם החמשים שלו על פיהן משום דלא שייך לוי בסהדותא דשמעון ולא שמעון בסהדותא דלוי. כללו וכך מצינו דרבא נמי ס"ל כריש לקיש דאמרי' בפ' קמא דסנהדרין אמר רבא פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להורגו אבל לא להרגה. הנה אע"פ שבראיי' אחת ראה אשתו ואחר שניאפו לא אמרי' כמו שבטלה אצל אשתו כך תהי' בטלה אצל האחר אלא הוא נאמן להעיד עליו. ולא דמי הקרוב לעצמו שכשמעיד על הקרו' ועל האחר פלגי' דיבורו ועל קרובו אינו נאמן אבל על אחר נאמן אבל אם העיד על עצמו ועל אחר כגון השותפין שמעידין זה ע"ז כיון שהוא נוגע אצל עצמו גם על חבירו אינו נאמן כדאקשי' מעידין זה ע"ז אמאי נוגעין בעדותן הן. ומוקי לה כשסילק עצמו שלא יהא נוגע. וכיון שמצאנו דלא סירא להו לבני תלמודין כר' יוחנן אלא כריש לקיש גם להעיד נמי הן נאמנין ולא גרסי' ולדיינו אלא וליסהדי ודייקא נמי מדקאמ' תרי ולא אמר תלתא:

(מ) ת"ש האומר תנו מנה לעניי עירי אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראי' מאנשי אותה העיר. פי' אלמא גם בדבר של ממון אינו מועיל הסילוק. ה"ג ותיסברא עניי שקלי ודייני מיפסלי אלא ה"נ בס"ת ואמאי קרי להו עניים דכולן עניים הן אצל ס"ת. פי' המתרץ אומר לו כן שאין להעמיד ברייתא בממון ממש שלמה יחשדו הדיינים בעבור העניים. אלא בע"כ בס"ת מיירי כך נראית לי הגירסא יפה: