תוספות רי"ד על בבא בתרא ב.

השותפין שרצו לעשו' מחיצה כו' נפרצה אומרים לו גדור כ' רבי יצחק זצוק"ל מה שאנו מחייבין בעל הכרם לגדור יותר מבעל התבוא' משום דהאיסור בא מחמת גפנים ולא מחמת זרעים שהגפנים יונקים למרחוק יותר מן הזרעים ואפי' למ"ד על הניזק להרחיק א"ע דילמא בכה"ג מודה דעל המזיק להרחיק א"ע דכמו גירי' דידי' דמי דכשנפרצה מתחיל לההיזק שבכל שעה גדל באיסור וכמאן דעביד בידים דמי למאן דדיין אצלו דגרמי כדמוכח בהגוזל עצים. ואינו נ"ל כלל מה שאמר דאין זה גירי' שהנזק מאליו יבא ולא מבעיא לר' יוסי אלא אפי' לרבנן דאמרי על המזיק להרחיק א"ע הי' מן הדין למצע ארבע אמות שביניהן או לבנות הגדר ששניהן מזיקין זא"ז ושניהן נאסרין. אלא טעמא דמילתא הוא כדכתבית במה"ק שאין רשאי אדם לסמוך את גפניו או אילנותיו עד המצר אא"כ הרחיק ד' אמות. או שיעשה גדר ולאו משום טעמא דכלאים דהא בשאר אילנות ליכא כלאים אלא טעמא דמילתא הוי משום עבודת הכרם שלא יכניס מחרישתו בשד' חבירו כדפרישית התם. עוד כתב וגם זה מורה מדייק דתנן המסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו ה"ז קידש וחייב באחריותו ומסיים בסיפא ר"י ור"ש אומרי' אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מה שייך לומר בכה"ג אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. היכא דעביד מעשה דמה בין זה למטמא ומדמע דלא דמי לשחט בהמת חבירו לע"ז דפליגי אמוראי בשחיטת חולין. ואית דאמר אין אדם אוסר דש"ש דהתם במחשבה תליא מילתא ואין מחשבתו מועלת לחשב על דבר שאינו שלו. וכן המנסך יינו של חבירו נמי במחשב' תליא מילתא אלא הכא כשזורע כלאים חשוב כמטמא ומדמע דבהא כ"ע ל"פ דאוסר דבר של חבירו ומפרש מורי דדרשי ר' יהודא ור' שמעון מלא הזרע כרמך כלאים וגומר דמשמע כרמך ולא של חבירך ונ"ל שגם איסור כלאים במחשבה תליא מילתא שאינן נאסרין אלא בכוונה. אבל שלא בכוונה אינן נאסרין כדכתבית במה"ק והילכך דמי לשוחט ומנסך דאע"ג דאית בהו מעשה בעי מחשבה:

והנכון בעיני נראה לי שאין לומר דבר זה שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא באיסורי הנאה כגון שוחט ומנסך לע"ז ומסכך גפנו על תבואתו של חבירו אבל במידי דלאו איסורי הנאה אלא איסור אכילה בלחוד כגון מטמא ומדמע ליכא מאן דפליג. מידי דהוה אמנבל בהמת חבירו שהיא אסורה באכילה: