תוספות רי"ד על בבא בתרא קלז:

(נח) ודווקא דאיכא אתרוג לכל חד וחד אבל פריש או רמון לא כיון שגירסא זו כתובה בכל הספרים נראה לי דה"ג אם יכול לאוכלן יצא ואם לאו לא יצא עד דאיכא אתרוג לכל חד וחד ודוקא אתרוג אבל פריש ורימון לא:

(נט) אקנייה לבנו קטן דווקא נקט קטן כדפרישית לעיל גבי סבתא ואע"ג דאמרן לעיל דרשב"ג לא אמר אלא בדיעבד אבל לכתחלה לא אמרי' נמי איזה רשע ערום כו' וא"כ רב ביבי היכי עבד לכתחל' ונ"ל דפתרון לכתחלה הוא כך שאם יבא לימלך לב"ד אמכור אל יאמרו לו תמכור מפני שיקרא רשע ערום ובהא פליגי רבי ורשב"ג דר' הוה מתיר ליה לזבוני פירות ומותר להשיאו עצה בכך ורשב"ג אסר אבל אם מקבל המתנה יודע הדין ורוצה לעשות דבר שלא יצא מידו לעולם הרשות בידו דדווקא לייעץ לאחר יקרא רשע ערום מפני שמרויח לזה ומפסיד לזה אבל להרויח לעצמו רשאי ורשאי הוא לעשות ודברי רבינו שמואל זצוק"ל לא נראו לי:

(ס) אמר רב יהודא אמר שמואל הכותב נכסיו לאחד ואמר הלה אי אפשי בהן קנה ואפי' עומד וצווח פי' מדאמרי' לקמן זיכה לו ע"י אחר ש"מ דעד השתא מיירינן כשזיכה לי ע"י עצמו שכתב השטר ומסרו לידו ואי צווח מעיקרא ואמר אי איפשי בה אע"ג דמסרה לידו לא קנה ואין בעל חובו גובה ממנה אבל אם שתק ואח"כ צווח ואמר אי אפשי בה קנה משעה ששתק ובאומרו עכשיו אי אפשי בה אינו יכול להסתלק ממנה עד שיתננה מתנה או לבעלים הראשונים או לאחרים ובעל חובו גובה ממנה ובזיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח אוקימנה פלוגתא דרבנן ורשב"ג וה"נ אוקימנה פלוגתייהו בשלהי פ' השוחט חולין ובר"פ השולח גט אמרי' אמר רב ששת מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת מתנה לידו מתנה זו מבוטלת תיבטל אי אפשי בה לא אמר כלום בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין פי' בצווח מעיקרא מיירי דאי שתק ולבסוף צווח הא אמרן דקנה א"ו בצווח מעיקרא ואע"פ שבאה המתנה לתוך ידו לא קנה אבל בעינין שיאמר דבר שמשמשת לשון עבר כמו בטלה הוא ואינה מתנה אבל אם אמר תיבטל משמע לעתיד ומש"ה לא אמר כלום דאינו מבט' עכשיו אלא לעתיד וכיון שעכשיו קונה אותה שוב אינו יכול לבטלה וכן נמי מבוטלת לעתיד משמע ונ"ל דלא גרסי' אי אפשי בה גבי לא אמר כלום אלא גבי דבריו קיימין דאי איפשי בה לאו לעתיד משמע אלא איני רוצה זה המתנה וה"נ אמרן דאי צווח מעיקרא ואמר אי אפשי בה לא קנה והמורה גריס לי' גבי לא אמר כלום ומפרשים אחרים גרסי לי' גבי דבריו קיימין וכך נראה לי עיקר ובכריתות בתחלת פ' המביא אשם תלוי אמרי' אמר ר"ל הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה בה פי' כיון שהנותן סילק עצמו מעלי' ומקבל המתנה לא רצה לזכות בה הרי הוא הפקר וכל המחזיק בה זכה בה ולא אמרי' אדעתא דהכי נסתלק ראובן הנותן כדי שיקנה שמעון המקבל וכיון ששמעון אינו רוצה לקנות תיהדר לראובן אלא הרי הוא הפקר וכגון שהגיעה המתנה לידו של שמעון ויצאת מידו של ראובן אבל אם עדיין לא יצאת מידו של ראובן הרי לא נסתלק ממנה ושמעון נמי לא שתק ולבסוף צווח אלא מיד אמר אי אפשי בה אבל אם שתק ולבסוף צווח הא אמרן דקנה ואינו יכול להסתלק ממנה אך אם יחזור ויתננה מתנה גמורה ואקשי' ומ"ש מהא דאמר רבה בר אבוה אמר רב ששת מקבל מתנה שאמר מאחר שבא' מתנ' לידו מתנה זו תיבטל מבוטלת היא לא אמר כלום בטלה היא אינה מתנ' אי אפשי בה דבריו קיימין מאי לאו דבריו קיימין והדרא למרא לא דבריו קיימן דהוא לא קנה לה ולמרא נמי לא הדרא אלא כל המחזיק בה זכה בה הכין צריך למיגרס אבל בספרים גריס איפכא וגם המור' כדגרסינ' אלא דגריס אי אפשי בה גבי לא אמר כלום וזה לא יתכן בשום ענין שבעולם אלא גבי דבריו קיימין גרסי' לה וה"פ מקשי' לר"ל דאמר דכל זמן שהנותן מסתלק והמקבל אינו רוצה לזכות שהיא הפקר והא הכא דאמר דבריו קיימין דלא קנה אותה והדרא למרה ולא הויא הפקר ותירץ לא הא דאמר דבריו קיימין דלא קנה אותה אבל מיהא הפקר הויא ולא הדר' למרה תו מקשי' ליה מהא דתניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקת הימנה לא אמר כלום והא ידיי מסולקות הימנה דכי א"א בה דמי וקתני לא אמר כלום פי' לר"ל דאמר דכי מסתלקי נותן ומקבל דהוי הפקר והא ה"נ מסתלק בעל השדה באומרו ידיי מסולקות הימנה ויהיה הפקר ומתרץ שאני התם דאמרי' כי סליק נפשי' מדין ודברים מגופה דשדה לא סליק נפשי' פי' אי אפשי בה חשיב סילוק גבי מקבל שעדיין לא קנה השדה כי הוא אמר אי אפשי בזו המתנה לקבלה הילכך כיון דנותן נסתלק ומקבל לא רצה לזכות הויא הפקר אבל הכא שגוף השדה הוא שלו בלשון גרוע זה אינו מסתלק מגופה של שדה אלא מדין ודברים בעלמא תו מקשי' לי' ממאי דתניא הכותב נכסיו לאחרים והיו בהם עבדים ואמר הלה אי אפשי בהן אם היה רבן שני כהן אוכלין בתרומה רשב"ג אומר כיון שאמר אי אפשי בהן כבר זכו בהן יורשין בשלמא לרשב"ג קסבר כי יהיב אינש מתנה אדעתא דמקבלין לה מניה. כי לא מקבלין לה מני' הדרא למרא אלא לת"ק כי אמר שני אי אפשי בהן כל המחזיק בהן זכה הוה להו עבדים זרים וקאכלי תרומה זרים. פי' הא מתניתא איתוקמא הכא ביש נוחלין ובפ' השוחט דבזיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח פליגי ומשום הכי אמרי רבנן דאם היה רבן שני כהן אוכלין בתרומה דכיון דשתק קננהו ותו לא מצי למיהדר ולפום האי מסקנא ל"ק לר"ל ולא מידי דריש לקיש מיירי בצווח מעיקרא כדפרישית אלא הכא מקשה ליה כפי משמעותה דברייתא דמשמע דבצווח מעיקרא פליגי ובהכי מיירי כדאיירי ריש לקיש והשתא לא אתי ר"ל כחד מנייהו. לא כרשב"ג ולא כת"ק ובשלמא [רשב"ג] פליג עלוי' דר"ל וסבר כיון דמקבל לא בעי למקני נותן לא אסתלק אלא ת"ק כיון דמקבל אינו קונה אמאי מאכיל את העבדים תרומה אלא ש"מ מדהאכילם תרומה ש"מ אע"ג דאמר אי איפשי בה לא מסתלק המקבל אלא הרי הן שלו וקשיא לר"ל דאמר דמסתלק והרי הן הפקר ואלו הי' רוצה היה מתרץ לו דההיא מתניתא בשתק ולבסוף צווח ולא קשיא ליה אבל לעולם בצווח מעיקרא מסתלק אלא לפי שיטתו השיבו דאע"ג דסברת דבצווח מעיקרא אמר ת"ק דרבנן שני אם הוא כהן מאכילם בתרומה הנ"מ גבי עבדים דלא נפקי לחירות גמור ע"י הפקר וצריכין גט שחרור ומעוכב גט שחרור אוכל בתרומ' אבל בשאר מטלטלין מכי אמר מקבל אי אפשי בהן הוו להו הפקר גמור ומסתלק אבל מ"מ זו הברייתא אינה מדברת אלא בשתק ולבסוף צווח ובזיכה לו ע"י אחר כדמוקמינן לה הכא ולא קשיא ולא מידי אלא רבותא עשה לו שאף לפי סברתו שסבר להקשות לו לא קשיא ליה והמורה סבר שהמקשה כפי המסקנא שהעמדנו כאן בשתק ולבסוף צווח קא מקשה ליה ומפר' שגם ריש לקיש אחר שקיבל המתנה וזכה בה מיירי דכי אמר אי אפשי בה לשון הפקר הוא ומשום הכי המחזיק בה זכה וא"א בה לא משמע לשעבר אלא לעתיד אבל היכא דצווח מעיקר' שלא רצה לזכות בה מודה ר"ל דהדרא למרה כרשב"ג ורב ששת דאמר דכי אמר אי אפשי בה לא אמר כלום והרי הוא שלו מוקמי במקרקעי ודריש לקיש במטלטלי וגם מאי דאמר בטלה היא ואינה מתנה דבריו קיימין והדרא למרה לא קשיא לריש לקיש כדפירש רשב"ג ואם הי' רוצה מתחלה היה מתרץ כך כדמתרץ לבסוף לרשב"ג אלא הולך ומדחה אותו בכל מה שיכול ואחרי כן חוזר לתירוץ זה וכל הדברים הללו הם דחוקים ביותר שאין הלב מקבלם ועוד אפילו אם העמיד דרב ששת במקרקעי כיון שזכה בשטר המתנה קנאם וכי אמר אי אפשי בהן דהוא לשון הפקר אמאי לא יחול ההפקר עליהן כמו דחייל אמטלטלין וכל זה לא הזקיקו למורה לפרש כך אלא משום דסבר שהמקשה לפום מאי דאוקימנא לה בשתק ולבסוף צווח קא מקשה ולהכי אוקי מילתי' דריש לקיש נמי הכי ולא היא שאינו סובר להקשותו אלא ממשמעותו דמשמע בצווח מעיקרא ולעולם ריש לקיש נמי לא איירי אלא בצווח מעיקרא ומש"ה מאי דאמר רב ששת לא אמר כלום לא קשיא לי' וממאי דאמר דבריו קיימין קשיא לי' ומפני שלא להאריך הדברים כתבתי דברי המורה ומה דקשיא לי' בקיצור ובפ' שנים אוחזין בטלית בה' זה ישבע אמרי' בעי ר' זירא תקפה אחד בפנינו מהו היכי דמי אי דאישתוק אודיי אודי לי' אי דקא צווח מאי הו"ל למיעבד לא צריכא דשתק ולבסוף צווח מי אמרי' מדאשתק מעיקרא אודיי אודי ליה או דילמא כיון דקצווח השתא איגלאי מילתא דהאי דאישתק מעיקר' סבר דחזי לי רבנן ואין לפשוט אותה האבעיא מכאן דהכא אמרי בשתק ולבסוף צווח כ"ע ל"פ דקני מפני שאין ליתן שום טעם למה שתק מתחלה כמו שיש ליתן טעם שם דחזו לי רבנן. ובזיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח נמי דהויא פלוגתא לא דמי טעמייהו אהדדי. והילכך אית למיבעי ההיא דר' זירא בין לת"ק דלית לי' הוכחה בין לרשב"ג דאית לי' הוכחה כאן לא אמר רשב"ג התם יוכיח סופו על תחלתו משום דכי שתק אכתי לא מטיא לידי' מידי אבל הכא דתקפה בפנינו איבעי לי' למצווח מעיקרא אי נמי אפילו לרבנן עד כאן לא אמרי דלא הוי הוכחה אלא התם דלא הו"ל למישתק מעיקרא אבל הכא דשתק קסבר משום דחזו לי רבנן איכ' למימר דהשתא דצווח אמרי' יוכיח סופו על תחלתו: