תוספות רבינו יהודה החסיד ברכות צא

לי נסים במים ובגמל או יזכיר בשניהם המקומות בריסתקא דמחוזא ובערבות, וי"ל דההוא אשיתא דפריקא ליה לא היה ממש בריסתקא דמחוזא אלא סמוך לאותו מקום היה א"נ כיון שמזכיר בערבות הדבר ידוע שמחמת צמאון מים היה כדאמר בפ' כל הבשר א"ל רבינא לבני פקתא דערבות כגון אתון דלא שכיחא לכו מיא וכו' וכן בפ' בתרא דמועד קטן ועושה לו חנות קטנה אמר רב חסדא למזבן מיא בפקתא דערבות, ה"ר יוסף. מכאן שמעינן שיחיד צריך לברך על ניסו ולא אחרים אבל על ניסא דרבים כגון כל ישראל מברכין כולי עלמא ומשלשים לשלשים וכדפרישנא

ואבני אלגביש במורד בית חורון גרסינן. והא דתנן אבני אלגביש מקמי אבן שבקש עוג לזרוק במשה אע"ג דהוו, בימי יהושע אחר כך, משום דדמיא להנך דלעיל שמזכיר המקומות שנעשה בהן נסים, ותנן נמי אבן דעוג מקמי אבן דמשה משום דדמיא להנך דלעיל שבו נהרג עוג כמו הני דלעיל שנהרגו בהן האויבים, אבל אבן של משה לא נעשה בחנם אלא שישב עליה, וה"ה דהוה מצי למיתני בברייתא זאת מקום שנפל שם מחנה סנחרב. ושמא סובר כמו שאמר בירושלמי דשבט אחד לא איקרי קהל, מיהו קאמר התם שעל נס אדם מסויים כגון יואב בן צרויה וחביריו ודניאל חנניה מישאל ועזריה שנתקדש שם שמים על ידיהם מברך וכש"כ שזה הנס אירע לחזקיהו וכל שארית ישראל שהי' עמו שהיה קידוש השם, אלא להכי לא חשיב לפי שהמקום ידוע שהי' סביבות ירושלים ולעולם י"ל

בסוף מנחה ישראל כתיב את והב בסופה דריש לשון סוף

[ע"ב] חזו דמא דקא נפיק מביני טורי. שאחרי שנסעו ישראל משם נפרדו ההרים וחזרו למקומן ויצאו הדמים מן המערות כמו שפירש"י בחומש

ארבעה צריכין להודות וכו'. שאלו לרב האי גאון מפני מה אינו מונה אותן כסדר הכתובים בספר תהלים בפסוק שמונה שם הולכי מדברות ומי שהיה חבוש בבית האסורים ומי שחלה ונתרפא ויורדי הים, והשיב כי הפסוק מונה מה שהוא מסוכן יותר, והתלמוד מונה לפי הרגיל ומצוי יותר שיורדי הים מצויין יותר מהולכי מדברות, וכן כל אחד מצוי יותר מחבירו

אימא בי עשרה ותרין רבנן קשיא. וכיון דלא אפשיטא לן עבדינן לחומרא, ואי ליכא יברך אפי' ליכא תרי רבנן. ונהגו העם לברך אחר שקראו בתורה. ופירש ה"ר יוסף דהאי חולה מיירי בחולה שמוטל אבל אם חש בראשו או במעיו ואינו מוטל למטה אינו צריך לברך אבל בערוך יש אפי' חש בראשו או במעיו

פטרתון מאודויי. וכגון שהיה שם באותה ברכה שם ומלכות ורחמנא היינו מלכות

[דף נ"ה ע"א] המוסר דין על חבירו. כגון דאית ליה דיינא בארעא

שלשה צריכין רחמים. ונפקא מינה למיבעי רחמי א ולא יתיאש אדם עלויהו מן הרחמים

כל חלום ולא טוות. כי כיון שיושב בתענית מצטער מפני שהוא מעונה ואמרינן לעיל בפ' א"ע וכן לחלום טוב שאין אדם יכול לראות חלום טוב אלא מתוך שמחה

[ע"ב] יטיבנו בפני ג'. ואע"ג דאמרינן כל חלמא דלא מפשר כאגרתא דלא מיקריא. מ"מ יש לדאוג ממנו וצריך הטבה

שבע זמנין לגזרו עלך וכו'. וכן הוא הלחש שבע זמנין, ויש אומרים חלמא טבא חזאי שבע זמנין והן עונין אחריו ז' זמנין חלמא טבא חזית אבל רבי לא היה אומר כי אם ג' פעמים

עשרים וארבעה פותרי חלומות היו בירושלים. אור"י שכך היו בני אדם שנולדו בשעה ובמזל ולא לפי החכמה דא"כ כמה בני אדם יכולין להיות פותרי חלומות אלא ודאי מזל שעה גורם שיתקיים החלום בשפתיו אחר הפה

[דף נ"ו ע"א] אביי ורבא חזו חלמא. תימא כיון ששניהם היו חולמים פסוק אחד היאך היה מפשר לזה בבישותיה ולזה בטיבותיה, ושמא היה מראה להם שום צד שכך היה צריך לפרש

[דף נ"ז ע"ב] ר' ישמעאל בן אלישע יצפה לחכמה ור' עקיבא ידאג מן הפורעניות. או"ר דהאי ר' ישמעאל בן אלישע הוא חבירו של ר"ע שלא נהרג, אבל זקינו נהרג ושנים היו. וזה לשון רבי נ"ל ששני ישמעאל בן אלישע היו וכהנים היו וכמדומה לי ששמעתי כך מר"ת בנערותי אך לא שמעתי מי הזקיקו לכך אבל מתוך ההלכות למדתי שכדבריו הוא, כי ר' ישמעאל שהיה מהולכי אושא כדאמר בריש חזקת הבתים הוא היה בימי ר' עקיבא וחביריו דבכל מקום בר פלוגתא דר' עקיבא הוא ומדבר עמו כמו לחבירו ישמעאל אחי בת ובת אני דורש ביבמות פ' אלמנה וכהן היה כדמוכח פ' אלו טריפות גבי פלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא בחלב קיבה דקאמר ור' ישמעאל דכהנא הוא מסייע כהני וכשגלו מיבנה לאושא עדיין היה קיים, ואין זה ר' ישמעאל שנהרג עם רשב"ג כי אותו היה קודם שגלו ליבנה שכך סדרן של נשיאים הלל ושמאי גמליאל ושמעון נהגו נשיאותן בפני הבית מאה שנה. ור"ג הוא הנקרא בתלמוד ר"ג הזקן ורבן שמעון הוא שנהרג עם ר' ישמעאל בן אלישע כהן גדול ואחריהם בעת החורבן היה ר' יוחנן בן זכאי נוהג נשיאותו. ואעפ"י שלא היה ממשפחת נשיאים מבני בניו של הלל. עד שגדל ר"ג תלמידו שהיה נשיא אחריו בימי ר' אליעזר ור' יהושע והוא ר"ג הנזכר התם והוא ובית דינו היו אחר חורבן כדמוכח בפ"ב דר"ה וברוב מקומות בתלמוד מ"מ מה שאמר רבן יוחנן בן זכאי לאספסיינוס תן לי יבנה וחכמיה ושושילתא דר"ג לא קראו לרבן גמליאל השני