תוספות הרי"ד על תלמוד ירושלמי יבמות א:א:ו
Tosafot HaRid on Yerushalmi Yevamos 1:1:6 (Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Yevamot 1:1:6) · תוספות הרי"ד על תלמוד ירושלמי יבמות · free full Hebrew text
Open in the reader →מה אבא שאול כר"ע כו' ע"י הירושלמי הזה יאיר עינינו בע"ה בש"ס הבבלי דגרסינן במכילתין דף ל"ט ע"ב תנן התם מצות יבום קודמת למצות חליצה כו' מצות חליצה קודמת למצות יבום אמר רב אין כופין כו' פרש"י ז"ל דקאי אמשנה אחרונה וז"ל ז"ל ואי ניחא לתרוייהו ליבומי אין כופין אותו לחלוץ דנימא לאו למצוה מכווני ופגע באיסור אשת אח אלא אי בעי מייבם ומיהו היכא דהוא בעי לייבומי ואיהי אמרה לא בעינא לי' ואמרה דברים ניכרים אי מצינו לאטעוי' ולומר לו חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז מטעינן לי' ואי לא כפינן לי' וחליץ דאמר ר"ש לעיל דף ד' מנין ליבמה שנפלה לפני מוכ"ש שאין חוסמין אותה ולא תימא מוכ"ש דוקא אלא כל אמתלא שתתן לדבריה דאמר בהמדיר דף ע"ז מעשה בציידן בבורסי שמת ולו אח בורסי ואמרו חכמים יכולה היא שתאמר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך אינני יכולה לקבל וכו' כפינן לי' דיחלוץ לה וכו' וכל הני אין כופין דהכא היכי דתרווי' ניחא להו עכ"ל ז"ל. והקשו בתוס' ורא"ש ז"ל דמאי ראי' ממוכ"ש ובורסי דהתם כופין להוציא מן הבעל אבל בשאר אמתלא אין נראה לומר דכופין דאל"כ למה היו טורחים לקמן בפ' מצות חליצה דף ק"ו להטעותו יכפוהו לחלוץ כו' עיי"ש. ונראה לפענ"ד לתרץ דעת רש"י ז"ל דלכאורה יש לדייק בלשון רש"י ז"ל דכתב בזה"ל אין כופין אותו לחלוץ דנימא לאו למצוה מכווני ופגע באיסור אשת אח מ"ט פירש"י ז"ל דפגע באיסור אשת אח הכא יותר מבכ"מ דמביא הגמרא דברי אבא שאול דאמר כאילו פוגע בערוה למה לא מפרש שם רש"י דפוגע בערוה הוא איסור אשת אח ולמה לא פירש כן לעיל דף ג ע"א בדברי אבא שאול גופיה ועוד קשה מאד האיך פירש רש"י ז"ל דפוגע בערוה הוא איסור דא"א קשה הא קי"ל כר"י דפליג עם רשב"ל לעיל דף י ע"ב גבי החולץ ליבמתו וחזר וקדשה דאמר רשב"ל איהו הוא דקאי בלא יבנה אבל אחיו כדקיימי קיימי וחייבין כרת על החליצה דהוא דוקא נתקיה הכתוב מכרת ואוקמיה בלאו אבל אחיו כדקיימי קיימי בכרת ור"י אמר מי איכא מידי דמעיקרא אי בעי האי חליץ וכו' והשתא קאי עלה בכרת אלא איהו שליחותא דאחין קעביד כו' כו' פירש דרשב"ל ס"ל דלא הותרה א"א אלא במקום זיקה אבל לאחר שהלכה הזיקה הרי איסור דאשת אח חוזרת לפיכך אי לא גלי קרא דלא יבנה הא"מ דהוא בכרת רק רחמנא נתקי' מכרת ללאו גבי חולץ אבל אחין כדקיימי קיימי ור"י ס"ל דאשת אח הותרה לאחר מיתה בלא בנים אפילו שלא במקום זיקה ובאמת בלא הלאו דלא יבנה הי' החולץ גופי' מותר לישאנה דא"א בלא בנים לאחר מיתה מותרת ולא אסר רחמנא איסור דאשת אח אלא עד שעת מיתה אבל לאחר שמת בלא בנים אין כאן איסור דא"א כלל ולאו משום מצות יבום היא אך משום הלאו אסור היבם החולץ לכונסה א"נ כיון דהותרה פ"א ליבום ואין עלה איסור דא"א שוב אי אפשר שתאסר עליו אפילו כנסה לשם אשתו אחר חליצה ולמה אסורין שאר האחין כדמוכח ממתניתן דפ' החולץ דף מ' ע"א החולץ ליבמתו הוא אסור בקרובותיה עיי"ש ע"כ דשליחותא דאחין קעביד וע"כ פסק הרמב"ם בפ"א מהלכות יבום וחליצה הי"ב לשיטתו ז"ל דהלאו דלא יבנה היא אסמכתא דמה"ת אפילו החולץ גופי' מותר בחליצה לאחר חליצה וכתב שם ז"ל ז"ל וכולן אסורות עליהן מד"ס כשניות שמאחר שמת אחיו בלא ולד נסתלק איסור ערוה מכל נשיו לפיכך תופסין בהן הקדושין כשניות עכ"ל ז"ל:
וכן כתב הרשב"א ז"ל בדף מ"א גבי יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה דתחזור היתירא פי' לאו לזיקתה אלא הותרה בעלמא שמותר לכונסה ולא אסורה עליו משום א"א זה אינו דקי"ל דכיון שהותרה שוב אי אפשר שתיאסר משום א"א כדאמר ר"י מי איכא מידי דמעיקרא חלוץ ואי בעי מיבם השתא קאי עלה באיסור א"א ולפיכך אעפ"י שקידש אחותה ונפטרה היבמה מ"מ אין עליו איסור דא"א מטעם הנ"ל וא"כ קשה הכא אליבא דאבא שאול דס"ל דהכונס את יבמתו לשם נוי כו' כאילו פוגע בערוה וקשה מאי פוגע בערוה הוא באיסור אשח אח הא אפילו בשחולץ ליבמתו ובא עלי' אח"כ סתם לשם נוי ואישות לא שייך לאחר חליצה מצות יבום ג"כ אינו בכרת ולא שייך איסור ערוה דא"א אלא לאו דלא יבנה אי מדאורייתא אי אסמכתא אבל כשלא שייך לאו דלא יבנה פשיטא דאפילו שלא במצות יבום נמי לא שייך איסור ערוה דא"א כלל דהא איסור דא"א נסתלק כשמת בלא בנים אפילו שלא במקום זיקת יבומין ומי גרע בכונס לשם נוי קודם החליצה בכונס לאחר החליצה לשם נוי דלא שייך ערוה דא"א כלל אי בקידש אחותה דנפטרה היבמה ממנו ובטלה הזיקה ואעפ"כ מותר לכונסה ואין עליו איסור דא"א ומי דחקו לרש"י ז"ל לפרש דהפגיעה בערוה הוא איסור דא"א הלא יש לנו לפרש דהפגיעה דערוה היא באיסור יבמה לשוק דכיון דכנס שלא לשם מצוה הרי חשוב הוא כאחר דכיון דס"ל לאבא שאול דבלא כונת מצות יבום לא חשיב יבום א"כ פוגע בערוה דיבמה לשוק דהא זקוקה לו בכניסת מצוה וכשנשאה אותה בלא מצוה דיבום הוי ביאתו כביאת אחר ובאמת בירושלמי בפ"ק דמכילתין בעי למימר הכי דהא דמסיק אבא שאול וקרוב בעיני להיות הולד ממזר שאל מה אבא שאול כר"ע דר"ע ס"ל יש ממזר מיבמה עי"ש א"כ קשה על רש"י ז"ל דכיון דקי"ל כר"י דאין חייבין על החליצה כרת הא דקאמר אבא שאול כאילו פגע בערוה הוא ערוה דיבמה לשוק והא דמסיים וקרוב בעיני להיות הולד ממזר הוא דס"ל כר"ע דמיבמה לשוק הוי הולד ממזר ומי דחקו לרש"י ז"ל לפרש דפגיעת ערוה הוא איסור א"א דלא כהלכתא ואפילו דלא קי"ל כר"ע בזה דס"ל יש ממזר מיבמה לשוק מ"מ בזה דפוגע בערוה קי"ל כאבא שאול אבל בפגיעת ערוה של א"א לא קי"ל כן להלכה ונראה לפענ"ד דרש"י ז"ל מוכרח לפרש כן בשיטת רב דהא התוס' ז"ל דף מ"ט ע"ב כחבו בשם רש"י ז"ל דלרב דס"ל אין קידושין תופסין ביבמה ס"ל דליכא לאו ביבמה לשוק ומפורש הוא ברש"י ז"ל דף נ"ה ע"ב אי למ"ד בלאו בלאו אי למ"ד בעשה בעשה פירש"י ז"ל דלרב הוי ביבמה לשוק רק עשה יבמה יבוא עלי' ולא אחר ולאו הבא מכלל עשה עשה וא"כ ע"כ דלאבא שאול לא משכחת לי' אף עשה ביבמה לשוק דהא לא מצינו בשום מקום דלאו הבא מכלל עשה יבוא מכח עשה דמצוה ולא מצינו רק מכח עשה דרשות כגון מצרי ראשון הוא עשה דור שלישי יבוא ולא שני ולאו הבא מכלל עשה הוא עשה והתם דור שלישי יבוא לאו מצוה הוא אלא רשות וכן בעולה לכה"ג דהוי עשה בתולה ולא בעולה והתם בתולה לאו מצות עשה וכן יליף לה בירושלמי בפ"ק דמס' פסחים ל"ת על אכילת חמץ שבעת ימים תאכל מצות ולא חמץ וכל לאו הבא מכח עשה עשה והתם נמי שבעת ימים רשוח הוא ולא מצות עשה אבל מבערב תאכלו מצות דהוא מצות עשה לא ילפינן דאם אכל חמץ יהא איסור עשה ז"א דכיון דהא דכתיב בערב תאכלו הוא מצות עשה א"כ לא ילפינן רק דמצה מצוה וחמץ רשות וכמו כן במצות המלך וכ"ג כגון דכתב לו משנה התורה נימא ג"כ דאחר הכותב עובר בעשה דהוא ולא אחר ז"א דהוא מצוה ואחר רשות סוף דבר ממ"ע לא מצינין למילף לאו הבא מכלל עשה דזה אינו דזה מצוה וזה רשות ולפיכך לאבא שאול דס"ל דיבמה יבוא עליה מצוה ולא רשות היכי מצינן למילף על אחר דהוא בעשה דז"א דהיכי נאמר יבמה יבוא עליה ולא אחר ז"א דאימא דיבמה יבוא עליה מצוה הא אחר רשות דממצוה לא ממעטינין כי אם רשות ומרשות ממעטינין חובה ולא מצינן למילף לאו הבא מכלל עשה ביבמה לשוק רק אליבא דרבנן דס"ל יבמה יבוא עלי' מ"מ אפילו שלא לשם מצוה אבל לאבא שאול דס"ל יבמה יבוא עליה מצוה כדפרש"י ז"ל דף ל"ט ע"ב דס"ל יבמה יבוא עלי' מצוה דקאי על להבא אליבא דאבא שאול מסיפא דקרא ויבמה עי"ש בד"ה אבא שאול הוא עיי"ש ובזה מובן הב' לשונות דאיתא בגמרא דף נ"ה ע"א אין לה בנים מצוה יש לה בנים רשות א"נ אין לה בנים אין יש לה בנים לא והוי לאו הבא מכלל עשה עשה פירש"י ז"ל העשה הוא יבמה יבוא עליה בלא בנים והנ"מ בין ב' הלשונות דממנפ"ש הרי מסור בידינו י"ג מדות דלאו הבא מכלל עשה והיכי שייך למימר דיש לה בנים רשות אבל באמת תלוי ב' הלשונות בין אבא שאול ורבנן דלאבא שאול דליכא רשות דלא דריש יבמה יבוא עלי' מ"מ ברשות ע"כ דאמרינן אין לה בנים מצוה יש לה בנים רשות אבל לרבנן דס"ל דאיכא רשות גם גבי יבום דיבמה יבוא עליה מ"מ א"כ לפ"ז אין לה בנים אין יש לה בנים לא ולאו הבא מכלל עשה עשה [ועי"ז מובן גבי הבא על יבמתו וחזר ובא אחד מן האחין על צרתה דלמ"ד בעשה פירש"י ז"ל דעשה היא בית אחד הוא בונה ואין בונה ב' בתים והרמב"ם ז"ל כתב העשה דיבמה יבוא עליה ולא עליה ועל חברתה משום דהרמב"ם ז"ל פסק כרבנן דאבא שאול ע"כ פסק דיבמה יבוא עליה הוי לאו הבא מכלל עשה דהא יבמה יבוא עליה מ"מ אבל לרש"י ז"ל דפסקינן כאבא שאול ע"כ דיבמה יבוא עליה מצוה א"כ מנ"ל דבת על חברתה בעשה אימא עליה מצוה עליה ועל חברתה רשות ע"כ פירש"י ז"ל דהעשה הוא בית אחד הוא בונה ואינו בונה ב' בתים] א"כ אליבא דרב ע"כ דס"ל כרשב"ל ואבא שאול דס"ל כאילו פוגע בערוה הוא ערוה דא"א דליכא למימר ערוה דיבמה לשוק ז"א דיבמה לשוק אין בה לא איסור עשה ולא איסור ל"ת דלא תהיה הוא רק דלא תפסי קדושין הוא ולא מצינו ביבמה לשוק רק דאין בה תפיסת קדושין אבל ערוה לא הוא אליבא דאבא שאול אליבא דרב בשיטת רש"י ז"ל עי' בתוס' ז"ל דף מ"ט ע"ב ותמצא כן ע"כ פירש"י ז"ל אליבא דרב דפגיעת ערוה היא א"א וכיון דהכי הוא מתורץ קושית התוס' ז"ל מפ' החולץ דהנה נראה לפענ"ד חילוק גדול בין אם הפגיעת ערוה היא א"א או יבמה לשוק דבאיסור א"א נפלה כל הזיקה באם שרצה לבוא עלי' לשם אישות דהיך תימר דזקוקה לו להקים שם לאחיו המת וכיון דהיא אשת אחיו מחויב להקים שם לאחיו אדרבה היא הנותנת כיון דהוי אשת אחיו מש"ה אסורה ואיסור דא"א עלה וכמו שהי' אחיו חי ואין עלה שום זיקה באומר שרצה לשם אישות ואינה זקוקה ליבום משא"כ באם א"א כבר נסתלק ואין עליו רק איסור דביאת זרה דגזר רחמנא דאסור לבעול היבמה בעילה שאינה של מצוה לא תהי' וגו' לאיש זר וה"ה היבם נמי עובר בל"ת הזה כמו זר אבל מ"מ זקוקה לו דהא ח"ל זקוקין אף ליבום כמו שכתב הרשב"א ז"ל בשם פי' הקדמאי ז"ל בדף כ' ע"א ד"ה ופרקינן דאפילו לרב גידל אמר רב דס"ל דגזה"כ דח"ל לא יתיבמו מ"מ לא איתמעט ח"ל מחליצה משום דאינה עולה ליבום כמו ח"כ כדפריך הגמ' א"ה ח"ל נמי ומשני הא רבי רחמנא יבמתו ופריך מה ראית ומשני מסתברא ח"ל תפסי בה קידושין פי' וכיון דהכי היא אף דאינה עולה ליבום מ"מ נקראת יבמתו וע"כ משום דנקראת זקוקה וזיקה ככנוסה דמיא ודמיא לכנוסה בעלמא דפירסה נדה אף דאסור לבוא עלי' מ"מ כנוסה היא רק דאריה רבע עלה וה"נ זיקה ככנוסה דמיא ויבמתו היא אך האיסור דח"ל אריה דרבע עלה דאסור לבוא עלי' עיי"ש דגזר רחמנא דאין עשה דיבום דוחה לל"ת וה"נ זיקה ככנוסה דמיא אף לאישות שלו אך דאסור לבוא ביאה שאינה של מצוה דזה מחייבי לאוין אבל הזיקה במקומה עומדת אף לאישות דהא אחיו הוא וצריך להקים לאחיו שם דהא הזיקה איננה תלויה במצוה דיבום אף לאבא שאול כמו רבנן אלא בהקמת שם של אחיו וכיון דאחיו הוא ולקח לו לאשה אשת אחיו הרי מקים שם לאחיו וכי בעינן הקמת שם דלא ימחה שם אחיו ביאה לשמה בתמי' רק גזה"כ הוא לאבא שאול דצריך ליבם לשם מצוה ואם לאו מבטל מ"ע של יבמה יבוא עלי' ומצוה על היבום היא מצוה בפ"ע אבל הזיקה לא תליא בזה אף לאבא שאול דהא אפילו אי לא הי' כתוב יבמה יבוא עלי' וגו' ויבמה למצוה הוי נמי זקוקה לביאתו משום דלהקים שם לאחיו כדאיתא בתוס' ז"ל דף נ"ה ע"א ד"ה וכי עיי"ש ונמצא דהזיקה לאו משום מצוה דיבמה יבוא עלי' רק רחמנא גזר מצות עשה בפני עצמה על היבום שיקיים מ"ע ולא עוד אלא דעובר בלא תעשה באזהרה שאסור לבעול היבמה ביאה שאינה של מצוה אבל עכ"פ לא שייך להזיקה וע"כ הוי זיקה ככנוסה אך דאריה רבע עלה ובזה אבא שאול ורבנן שוין דזקוקה לאחיו אף בלא מצוה דיבום דחל על אחיו ולא נחלקו רק בזה דלרבנן ה"ק רחמנא דאיש זר אסור לבעול היבמה ביאה שאינה של מצוה אך היבם שרי ואבא שאול ס"ל דאף היבם אסור לבעול ביאה שאינה של מצוה ועפ"ז אם הפגיעת ערוה היא א"א לא הוי זקוקה לו על אישות אבל אם היא מביאה שאינה מצוה זקוקה לו וככנוסה דמי ועפ"ז מתורץ היטב פסק דרש"י ז"ל דרב ס"ל אין כופין ולא נימא דלמא לאו למצוה מכונים ופגעי באיסור א"א ז"א אלא דאדם נאמן על עצמו אבל פשיטא דלגבי חבירו אינו נאמן וא"כ כ"ז דאין כופין הנ"מ בששניהם רוצים אבל אם היא אינה רוצה פשיטא דע"כ צריך הוא לברר אם כונתו לשם מצוה וזקוקה לו על זה או דאין כוונתו לשם מצוה ואינה זקוקה לו ע"ז וזאת פסקינן דלמשנה אחרונה אין כותבין אגרת מרד על שומ"י אבל נ"מ בין ב' הטעמים להטעם דפגיעת ערוה היא א"א אינה בחזקתו כלל דכ"ז דלא נתברר כונתו אינה בחזקתו ואינה ככנוסה ע"כ אין כותבין אגרת מרד אבל לטעם דפגיעת ערוה היא ביאה שאינה של מצוה אע"פ דזקוקה לו על כל אופנים וככנוסה דמיא מ"מ אין כופין אותה דהא שמא כונתם לשם אישות ועוברים שניהם בעבירה דנהי דהיכי דשניהם רוצין אין הב"ד יכולין לעכבו אבל כשהיא אינה רוצה אין הב"ד מסעיין אותו שמא רוצה לעשות עבירה ואין מסעיין בידי עוברי עבירה וכיון שכן פסק דרש"י ז"ל הוא דין גמור בדיני ממונות בין אדם לחברו דקי"ל דלהוציא מידי המוחזק צריך ראי' גמורה דהמוציא מחברו עליו הראי' אבל כשאין שניהם מוחזקין קי"ל במקום דליכא למיקם עלה דמילתא לעולם שודא דדייני כמו בב' שטרות היוצאין ביום אחד וב' טוביה עיין במסכת ב"ב דף ל"ה ע"א עיי"ש דכיון דאין שניהם מוחזקין הכח ביד ב"ד למידן שודא דדיינא כדפירש רש"י ז"ל לראות עיני הדיין כשניכרים הדברים דהי' אוהב אחד יוחר מחברו מעמידין בחזקתו אע"ג דלהוציא מיד המוחזק לא מהני מה שניכר לב"ד אבל כשאין שניהם מוחזקין וליכא למיקם עלה דמילתא לעולם בניכר הדבר לב"ד מעמידין בחזקת אחד וה"נ דכותיה דאם היה הפגיעת ערוה ביאה שאינה של מצוה הרי היבמה כזקוקה לו וככנוסה דמיא אע"פ שאינו יכול לכופה להתיבם אבל היא ג"כ אינה יכולה לכופו לחלוץ לה דהא הוא טוען שכונתו למצוה [ולא דמי לח"ל בעלמא דכיון דאינו יכול ליבם כופין אותו לחלוץ דהתם הכל יודעים שאינו יכול ליבם משא"כ הכא כשטוען הוא שאני יכול ליבם דכונתו למצוה הגם שאין יכול לכופה דאין כותבין אגרת מרד על שומ"י אבל מ"מ היא ג"כ אינה יכולה לכופו לחלוץ לה דהא טוען שכונתו למצוה ואין כופין זא"ז ואפילו אם ניכר לב"ד בדברים ניכרים דהוא אינו הגון לה מ"מ בזה לא מוציאין מן המוחזק אלא רק להעמיד בחזקת אחד כשאין שניהם מוחזקין והכא כיון דזקוקה לו וככנוסה דמיא האיך מוציאין מחזקתו ע"י דברים ניכרים לב"ד משא"כ כשפגיעת הערוה היא א"א א"כ אינה בחזקתו דהא לא נתברר לנו אם היא זקוקה לו ליבום או שאינה זקוקה לו כלל ולגבי חברו אינו נאמן ואינו נאמן לנגדה והיא אינה יודעת כונתו דלא הוי לה למידע ועכ"פ אינה בחזקתו ואין זקוקה לו רק למצוה אבל לא לאישות שלו הילכך בדברים ניכרים לב"ד דאין הגון לה שפיר מעמידין אותה בחזקתה דהא אין מוציאין אותה מחזקתו דהא שניהם אינן מחזקין וליכא למיקם עלה דמילתא אם היא זקוקה לו או לא וסגנון רש"י ז"ל כך דמתחלה קמ"ל גוף הדין דיבם שאינו הגון יכולת בידה לכופו לחלוץ ולהוציא מן היבם והראי' ממוכ"ש שאין חוסמין אותה דאי אין כופין לחלוץ הרי היא מחוסמת ולא תימא מוכ"ש דוקא משום פיקוח נפש ז"א אלא כל אמתלא בראי' ברורה כמו בורסקי ועוד פסקינן דאין כותבין אגרת מרד על שומ"י וע"כ היא אינה בחזקתו לכופה ליבום למשנה אחרונה דלמא כונתו לאישות ואינו נאמן נגדה אף דאין כופין גם אותו הנ"מ בלא אמתלא בדברים הניכרים אבל בדברים הניכרים שפיר מעמידין אותה בחזקתה דהא אינה בחזקתו דהא אין כותבין אגרת מרד על שומ"י ש"מ דלנגדה אינו נאמן ממילא כיון דאינה בחזקתו ממילא ע"י דברים ניכרים מעמידין אותה בחזקתה כפי שורת הדין דהא ליכא למיקם עלה דמילתא אם היא זקוקה לו וככנוסה דמיא או אינה זקוקה לו ולעולם ליכא למיקם עלה דמילתא דמי יודע מחשבות שבלב וכיון דאין מאמינים לו לנגדה ואין כותבין אגרת מרד ממילא כיון דאינו נאמן הרי עיקר הזיקה לייבום בספק ואינה בחזקת שניהם ע"כ פשיטא דבדברים ניכרים כופין אותו לחלוץ דהא אין מוציאין אותה מחזקתו דהא ספק אם ככנוסה דמיא או לא וע"כ לא קשה מהא דטרחינן בדף ק"ו להטעות ולא כפינן לחלוץ דהנהו אמוראי קיימי כר"י וע"כ הפגיעת ערוה היא ביאה שאינה של מצוה ולפ"ז הוי זקוקה לו לייבום ג"כ וככנוסה דמיא ע"כ הטעיהו דהא האיך יכולין ב"ד לכופו להוציא מחזקתו בלא ראיה רק בדברים ניכרים וע"כ רק מטיעין אותו שמא כונתו לעשות עבירה ומצוה להטעותו משום ספק עבירה ולפ"ז ניחא קושית התוס' ז"ל מאגרת מרד דאין כותבין בלא אמתלא משום דרש"י ז"ל נמי ס"ל כן דמיירי בלא אתמלא ע"כ אין כופין לא אותו ולא אותה אבל באמתלא של דברים ניכרים באמת כופין אותו ומעמידין אותה בחזקתה דהא אין מוציאין מחזקתו ואין להקשות לאשמועינן רבותא יתירתא דבאמתלא כופין אותו ולמה תני אין כותבין אגרת מרד על שומ"י הו"ל לאשמועינן רבותא יתירא ז"א דהא צריך למתני דכותבין אגרת מרד על ארוסה וע"כ נקט נמי בלשון דאין כוחבין אגרת מרד על שומ"י ואין להקשות לרבי יוחנן למה לא נקט תבע ליבם נזקקין לה [דהא מיירי כשהוא רוצה לחלוץ לפרש"י ז"ל עיי"ש] תבע לחלוץ נזקקין לו ובאמתלא ניכרת לב"ד דהוי רבותא יתירה ז"א דר"י לטעמיה דאין פוגע בערוה דא"א רק בביאת זרה וע"כ דזקוקה אף לאישות שלו וע"כ אין כופין אותו באמתלא הניכרת לב"ד כנ"ל וע"כ לפי מה שכתבנו פסק דרש"י ז"ל הוא פסק גמור והא דלא פסקינין כן בשו"ע וכל הפוסקים ז"ל היא משום דאנן פסקינן כר"י ואין שייך פגיעת ערוה דא"א רק בביאת זרה דהא קי"ל דהוי לאו ביבמה לשוק ולא עשה וקידושין תופסין בה א"כ שייך זיקה אף לאישות שלא על הקמת שם והיא בחזקתו ואין מוציאין מיד המוחזק רק בראיה ולא בדברים הניכרים לב"ד ודע דהנמו"י ז"ל בריש הבא על יבמתו כתב דאבא שאול מדרבנן קאמר לפיכך לא פירשו בגמרא בריש הבא על יבמתו דמפרש טעמא דמתניתין משום דיבמה יבוא עלי' בין בשוגג וכו' דמתניתין לא כאבא שאול משום דאבא שאול מדרבנן קאמר אבל מדאורייתא ס"ל ג"כ דיבמה י"ע מ"מ עיי"ש ברור הדבר דזה דוקא לרבא אבל לרב יצחק בר אבדימי דמוקי הברייתא דת"ר יבמה יב"ע מצוה שבתחלה היתה וכו' ת"ל יבמה יבוא עליה למצוה ע"כ מדאורייתא הוא כדפירש"י ז"ל דמשמע ליה יבמה יבוא עלי' למצוה משום דכתוב ויבמה עיי"ש והראיה לזה דהא פריך מרישא דמצות תאכל כו' ומסיק שם הגמ' אליבא דרב יצחק בר אבדימא דמצות תאכל שנה עליו הכתוב לעכב על חלוט והתם מדאורייתא וע"כ דיבמה י"ע למצוה נמי מן התורה היא כדמוכח מהסוגיא דרישא מצות תאכל ויבמה י"ע הכל אחד וז"ב אך הנמו"י ז"ל כתב דהא דלא קאמר הגמרא בריש הבא על יבמתו מתניתין דלא כאבא שאול משום דהתם קאי הגמרא בשיטת רבא דאז י"ל דאבא שאול מדרבנן קאמר אבל לרב יצחק בר אבדימא דמוקא לאבא שאול דנפק"ל מיבמה י"ע למצוה משמע מדכתיב ויבמה ע"כ מדאורייתא הוא והא דבאמת קנה בדיעבד אפילו בלשם אישות היא משום דרבי רחמנא דבדיעבד קנה מולקחה לו לאשה דנעשית אשתו בכל אופנים כדאיתא מפורש בירושלמי בריש הבא על יבמתו עיי"ש והש"ס דילן מביא הברייתא דנפ"ל דבדיעבד קנה מיבמה י"ע אליבא דחכמים דאבא שאול והא דלא פריך לאבא שאול מאי איכא למימר משום דאזיל הגמ' בשיטת רבא דמדרבנן קאמר אבא שאול ולא מקרא יליף לפיכך לא צריך בש"ס דילן להביא דרשא דאבא שאול מולקחה לו לאשה אבל לרב יצחק בר אבדימא גם אבא שאול דריש מקרא דלענין קנין בדיעבד קני לה דרבי רחמנא דבדיעבד נעשיח אשתו שלו על כל אופנים בעולם אעפ"י שאין זיקה על ביאה לשם אישות מ"מ נעשית אשתו מרבוי הכתוב ועי' בב"ש ז"ל סי' קע"ד סק"ז עיי"ש ודוק: