תוספות הרי"ד על תלמוד ירושלמי דמאי א:ב:ד
Tosafot HaRid on Yerushalmi Demai 1:2:4 (Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Demai 1:2:4) · תוספות הרי"ד על תלמוד ירושלמי דמאי · free full Hebrew text
Open in the reader →תמן תנינן תרומת מעשר של דמאי ר' זעירא בשם רבנן תמן תנינן תרומת מעשר של דמאי ברם הכא מע"ש של דמאי אמר ר' אימי אין המשנה הזאת יוצאת ידי תרומת מעשר של דמאי מאי כדין תמן ר"מ ברם הכא רבנן וזהו כתירוץ הבבלי וזהו סוגית הבבלי במס' ב"מ דף נ"ה ע"ב אמר רבא קשיא לר"א תרומות מעשר של דמאי וכי עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה אמר ר"נ אמר שמואל ה"מ ר"מ היא דאמר עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה דתניא המביא גט ממדנה"י ולא אמר לה בפ"נ ובפ"נ יוציא והולד ממזר דברי ר"מ וחכמים אומרים אין הולד ממזר כיצד יעשה יטלנו הימנה וכו' ע"כ לשון הש"ס ובמסקנת הסוגיא רבא אמר שמואל שפיר קמשני לי' והרמב"ם ז"ל פסק כמתניתין דהאוכל תרומת מעשר של דמאי מוסיף עליו חומש וקשה הא בגמ' מוקי מתניתין כר"מ דהמביא גט והרמב"ם ז"ל פסק כחכמים דאין הולד. ממזר ממילא האוכל תרומת מעשר של דמאי צריך להיות פטור מן החומש וזה קושיא עצומה ועיין בגליון הש"ס בירושלמי והתוי"ט ז"ל במס' ב"מ פרק הזהב כתב דהרמב"ם ז"ל פסק כהירושלמי דגרסינן ר"ז בשם רבנן בדין הי' תרומת מעשר של דמאי שלא יפריש עליו חומש ולמה אמרו שיפריש משום גזירה שאם אתה אומר לו שלא יפריש אף הוא אינו נוהג אותה קדושה כן דעת התוי"ט ז"ל ואעפ"י שלשון הרמב"ם ז"ל היא ממש כלשון הירושלמי כמו שכ' בפ"י מה' תרומות התרומה ותרו"מ בין של דמאי ובין של ודאי והחלה וביכורים כולן מצטרפין לכזית לחייב עליהן מיתה וחומש ובדין הי' שלא יתחייב חומש על תרומת מעשר של דמאי אבל אמרו חכמים אם לא נתחייב עליו חומש יזלזלו בה עכ"ל ולכאורה הוא לשון הירושלמי אך קשה מאד שהרמב"ם ז"ל יפסוק כהירושלמי לנגד הבבלי ועוד קשה למה בש"ס דילן נקט ר"מ דהמביא גט ממדנה"י לענין דחכמים עשו חיזוק לדבריהם גבי תרו"מ של דמאי ובירושלמי בפ"ב דערלה גרסינן ר"מ הוא לענין תרו"מ של דמאי והינן אשכחן דר"מ מתמיר בדבריהן כההיא דתנינן תמן הרואה כתם הר"ז מקולקלת וחוששת משום זוב דר"מ וכו' ובודאי לא לחנם הוא דיתחלקו התלמודים בזה:
ונראה לפענ"ד לתרץ הכל על נכון בע"ה דהנה התוס' ז"ל במס' ב"מ מפרשין אע"ג דבכמה מקומות עשו סייג אפילו יותר משל תורה הנ"מ במקום שיש סברא לקנוס אבל כאן בתרומת מעשר של ודאי גופה אין סברא לקנוס אם לא שאמרה תורה לפיכך מקשה על דמאי ומביא ראי' מהולד ממזר אע"ג דאין סברא אלא משום דבא"א הוי הולד ממזר ע"כ. ועפ"ז ניחא שפיר מה שמחולק הבבלי והירושלמי דהבבלי מביא הך דמביא גט ממדנה"י וירושלמי מביא הך דהרואה כתם משום דאזלי לשיטתי' דהנה קי"ל בכ"מ לא נהנין ולא מועלין דקרבן על דרבנן לא אשכחן ובירושלמי פ"י דתרומות ופ"ג דמס' כתובות פליגי בירושלמי אם תשלומי חומש על אכילת תרומה אם היא קנס או קרבן וה"ג שם על הא דא"ל לרשב"ל דחייבי מלקות שוגגין פטורין מן התשלומין והא כתיב איש כי יאכל קודש בשגגה ויסף חמישיתו וכו' כיון דבמזיד חייב מלקות בהתרו בו א"כ למה בשוגג משלם הא הוי תייבי מלקות שוגגין ומשני אלא מיסבר סבר רשב"ל שהחומש קרבן [וקי"ל דבקרבן לא אמרינן קם לי' בדרבה מיני' כמו דאיתא בירושלמי באותו סוגיות שם שני דברים מסורין לב"ד את תופס אחד מהן יצא דבר שמסור לשמים] ופריך אפילו תימר שהחומש קרבן קרן קרבן אר"י בר"ש מתניתא אמרה שהקרן קנס וכו' אילו מה שאכל הי' משלם יאות וכו' כמה דתימר שהקרן קנס ודכוותי' החומש קנס ע"כ ופירש הר"ש ז"ל בלשון בתמי' ואפי' דתימר שהקרן קנס חומש קנס בתמי' אלא ודאי דהחומש קרבן נמצא דבירושלמי הוי פלוגתא אם החומש קנס או קרבן דמתחילה סבר שהחומש קנס ומשני דמיסבר סבר רשב"ל שהחומש קרבן ואי' בתוס' ז"ל במס' כתובות דף ל' ע"ב דמקשין על ההיא סוגיא דבמס' פסחים דף ל"ב גבי האוכל תרומות חמץ בפסח דמוקי לההיא דבמזיד פטור מן התשלומין דאתיא כר"י בן הקנה ע"ז מקשים בתוס' ז"ל הנ"ל א"כ אמאי בשוגג משלם קרן וחומש הא הוי חייבי כריתות שוגגין ומתרצין דחומש כפרה היא והוא ממש שקלא וטריא דירושלמי הנ"ל [ותמי' לי שהתוס' ז"ל לא הביאו הירושלמי הנ"ל] ולכאורה קשה דהתוס' ז"ל מסוגיא דב"מ דף נ"ה הנ"ל לכאורה סתרי להתוס' ז"ל דכתובות הנ"ל דהתם מסקי דהחומש קרבן והכא משמע דמתורת קנס היא דלפיכך מקשה ר"א וכי עשו חכמים חיזוק לדבריהם משום דאין סברא לקנוס דבתרו"מ ודאי אין סברא לקנוס אם לא שאמרה תורה ומדברי תוס' ז"ל הנ"ל משמע דחומש מתורת קנס ולכאורה סתרי אהדדי אבל כד נדייק שפיר עולה הכל כעין חומר דהנה בכ"מ קי"ל דלא נהנין ולא מועלין דבהקדש דרבנן לא שייך קרבן מעילה ולפי זה האוכל תרו"מ דרבנן כמו דמאי לא שייך נמי קרבן אבל ז"א דאימתי לא שייך על דרבנן קרבן הנ"מ במקום דיש חשש איסור חולין בעזרה אבל חטאת העוף הבאה על הספק דקי"ל בכ"מ דמביא מספק חטאת העוף ואינו נאכל מחשש שמא מליקת חולין נבילה אבל מביא לעזרה ונלמד מפורש מגזה"כ כמו דאיתא במס' נזיר דף כ"ט עיי"ש ודווקא בקרבן בהמה אינו מביא חטאת מספק משא"כ בחטאת העוף דמביא על הספק ובכ"מ דודאי חטאת שלו היא עוף מביא בספק ג"כ חטאת העוף רק דאינו נאכל מחשש מליקה וקי"ל דבזבה קרבנה חטאת העוף וא"כ במקולקלת למנינה והוי אצלה ספק אם ראתה ב' ימים או ג' ימים מביאה חטאת העוף על הספק וכמו כן ס"ל לר"מ בהרואה כתם הר"ז מקולקלת למנינה וחוששת משום זוב אם ראתה ג' כתמים בג' ימים מביאה חטאת העוף הבאה על הספק מביאה קרבן ואינו נאכל כמו דאיתא במס' נדה דף נ"ב עיי"ש וא"כ שפיר מביא הירושלמי לשיטתו דס"ל במסקנא דהחומש קרבן דהיכן אשכחן לר"מ דמביא קרבן על דרבנן דהא בכ"מ קי"ל לא נהנין ולא מועלין ואם אכל קודש דרבנן אינו מביא קרבן מעילה ואם אכל תרומה דרבנן מביא קרבן ע"ז מביא שפיר מההיא דהרואה כתם דדוקא בקרבן מעילה דהיא קדשים בר הקרבה אינו מביא על הקדש דרבנן משים חולין בעזרה משא"כ בחטאת העוף דמביא על הספק מביא אף על כתם דרבנן משום דרבנן חששו שמא בא מהחדר וקפגע בדאורייתא לפיכך מביא ראיה מהרואה כתם אף דמן התורה מותר כתם דדם אמר רחמנא ולא כתם כדאיתא במתניתין במס' נדה דף נ"ח מ"מ ס"ל לר"מ דהרואה כתם הר"ז מקולקלת וחוששת משום זוב ומביאה חטאת העוף הבאה על הספק משום דרבנן חששו שמא הוא דם החדר וחשש דרבנן הוא לאו משום גזירה אלא דרבנן חששו שמא באמת הוא דם החדר מביאה קרבן ספק הבא על הספק דאורייתא דבמילתא דודאי מדרבנן לא שייך קרבן ודאי כיון דהוא מפני גדר בעלמא לא שייך קרבן וכן בספיקא דחששו רבנן ספק שמא נוגע הוא בד"ת לא שייך קרבן בספק אבל בחטאת העוף הבא מן התורה על ספק במקום דעשאו רבנן ספק שמא נגע בד"ת ס"ל לר"מ דמביאה קרבן ספק כספק תורה ומביא קרבן אף על דרבנן כדאיתא בפי' המשניות שם וא"כ ה"נ דרבנן חששו בדמאי שמא באמת לא הפריש והוי תרו"מ באמת ע"כ מביא קרבן כיון דאין כאן חשש חולין בעזרה ע"כ שפיר הירושלמי לטעמי' דס"ל במסקנא דהחומש קרבן מביא שפיר הך דהרואה כתם [וס"ל להירושלמי דרבנן דס"ל אין בכתמים משום זוב דלא ס"ל כלל זיבה בכתם אף אם ראתה ג' כתמים בג' חלוקות בג' ימים עיי' במס' נדה דף נ"ב ע"ב עיי"ש] אבל ר"א דמקשה בבבלי תרו"מ של דמאי וכי עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה דס"ל כהך מ"ד בירושלמי דהחומש קנס ולפיכך מקשה שפיר דאין סברא לקנוס כמו שהסבירו בתוס' ז"ל הנ"ל דאפילו בתרו"מ ודאי לא שייך לקנוס א"ל שאמרה תורה ולפיכך מביא ראיה מן המביא גט ממנה"י אע"ג דאין סברא לעשות ממזרי מדרבנן דאין זו תקנה להרבות ממזרים בישראל כמו דאיתא בתוס' ז"ל במס' גיטין דף מ"א עיי"ש רק משום דבא"א הוי הולד ממזר. וע"כ שפיר לא שייך למביא הך דהרואה כתם כי אם המביא גט ממנה"י, ושפיר דייק התוס' ז"ל דההיא דר"א מתורת קנס וכיון דאנן קי"ל דהחומש קרבן כמו שהוכיחו התוס' ז"ל מסוגיא דפסחים הנ"ל ואנן קי"ל להלכה כר"מ גבי הרואה כתם דחוששת משום זוב דמשום דחכמים דפליגי על ר"מ הא מוקמינן במס' נדה דף נ"ב ע"ב ביחידאה דמאן חכמים ר"ח בן אנטיגנוס וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' א"ב ועי' בפי' המשניות בדף נ"ב שכתב בפירוש דמביא חטאת העוף א"כ שפיר נקטינן להלכה דהאוכל תרו"מ של דמאי משלם חומש ע"כ שפיר פסק הרמב"ם ז"ל דהאוכל תרו"מ של דמאי משלם חומש. ודו"ק: