תוספות הרי"ד על תלמוד ירושלמי דמאי א:א:ו

נכנס לעיר שרובה ישראל ד"ה פטורי' בין דמאי בין ודאי כו' מחלוקת ר"י ורשב"ל ע"פ מה שמבואר בדברינו בפנים בע"ה ע"פ יסודות הללו יש להבין היטב פי' המשניות להרמב"ם ז"ל דהק' עליו בגליון הש"ס על מה דנתן הטעם דמשנתינו הוא משום רוב הפקר כר"י ומטעם ס"ס א"כ הרכיב ב' ענינים דאם רוב הפקר א"כ אפילו ודאי פטורין ועוד הא הרמב"ם ז"ל בפי"א ממעשר הלי"ג ס"ל דלא מהני ס"ס בדמאי עיי"ש בכ"מ ז"ל עכ"ל הגליון ועיי' דמאריך בזה ועוד קשה אליבא מאן אזיל פירושו דבפי' המשניות אם אליבא דר"י א"כ פטור אף בודאי וע"כ דאליבא דרשב"ל. א"כ טעמו דרשב"ל היא במס' בררות משום דלא חשוד ע"ה עלה משום דלא חשיב אצלו. ולא משום רוב הפקר דאי ס"ל ג"כ דהוי רוב הפקר כר"י א"כ פשיטא דאף בודאי פטור דלית מאן דפליג דברוב הפקר פטור מן הודאי דפשיטא דהולכים בכ"מ אחר רובא וכן מפורש במס' מכשירין לענין מעשר גופי' ומצאתי בס' משנה ראשונה ובתוס' חדשים דה"ק כן והנה בענין ס"ס בדמאי מבואר בסוגיא דידן בפירוש באם הי' לו חזקת חיוב לא מהני. ס"ס בס' ר"מ לא מהני. ולא אמרינן ס"ס אף דלכאורה מוכח מסוגית הש"ס בבבלי דאמרינן ס"ס בדמאי והוא דגרסינן במס' ביצה דף ל"ה אר"י מקח וחצר ושבת אינן קובעי' בדבר שלא נגמרה מלאכתו ומתחלה מביא חצר ושבת ואח"כ מקח דתניא הלוקח תאנים מע"ה במקום שרוב ב"א דורסין אוכל מהן עראי ומתקן דמאי ומסיק בגמרא ש"מ תלת ש"מ מקח אינו קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו וש"מ רוב ע"ה מעשרי' הן וש"מ מעשרין דמאי מע"ה אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו ולכאורה קשה לשיטת הרמב"ם ז"ל למה לא קאמר ש"מ ד' ש"מ דתרומה אינו קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו דהא מדאינו מתקן ודאי אלא דמאי ולמה לא מפריש תרומה הא קודם גמר מלאכה גם תרומה לא הפריש ואלא ע"כ כדפרש"י ז"ל דקסבר האי תנא יש שמעשרי' קודם גמר מלאכה ומדה הנוהגת היא ותלינן ביה לקולא עכ"ל ז"ל הרי דחשבינן ליה בחזקת שנתרמה א"כ קשה האיך אוכל מהן עראי משום דהוי קודם גמר מלאכה הא תרומה טובלת אלא ע"כ דתרומה אינה טובלת בדבר שלא נגמרה מלאכתו וא"כ ש"מ ד' אלא ע"כ דלפיכך אוכל מהן עראי משום דהוי ס"ס שמא לא תרם תרומה ואת"ל תרם שמא הפריש גם מעשר ומוכח דמהני ס"ס בדמאי. אך ע"פ דמבואר בדברינו הסוגיא הזאת דכשהרוב מסעיא לפטור מהני ס"ס בדמאי שפיר ניחא דהנה לכאורה קשה מאד פירוש הגמ' שם דגרסינן שם ש"מ רוב ע"ה מעשרין הן וצ"ב גדול מנין לנו שרוב ע"ה מעשרין הן. אימא משום מחעמ"ח והוי באמת ספק השקול וזה פלא גדולה מנין להגמ' להוכיח מהאי ברייתא דרוב ע"ה מעשרי' הן יותר מכל מס' דמאי ובכ"מ ששונה דמאי יש לן הספק הזה אם באמת חששו חכמים משום ס' השקול או דרוב ע"ה מעשרים הן ומה מצא הגמ' בברייתא הזאת יותר מבכל התורה כולה להוכיח מכאן דרוב ע"ה מעשרי' הן ולא מצינו ביאור מספיק לזה וחפשתי ומצאתי שעמד בעל הרש"ש ז"ל ע"ז אבל לא ביאר יפה. ונראה לפענ"ד דמבואר היטב בפרש"י ז"ל דכתב וז"ל ז"ל שם דקסבר האי תנא יש שמעשרין קודם גמר מלאכה ומדה הנוהגת היא ותלינן בי' לקולא עכ"ל ז"ל פי' לדבריו ז"ל דלעולם רוב אין מעשרין קודם גמר מלאכה אך מיעוט המצוי ותלינן לקולא כיון דיש ב"א שמעשרי' קודם גמר מלאכה אף דהוי רק מיעוט אך דמדה הנוהגת היא כלומר דהוי מיעוט המצוי תלינן לקולא וקסבר האי תנא דבר חדש בתרומת תאנים דרבנן כיון דהוי מדרבנן תלינן לקולא אפילו במיעוט המצוי. וע"כ מוכיח מכאן הגמ' דש"מ דרוב ע"ה מעשרין הן כדפרש"י ז"ל דאזלינן לקולא מדמעשרין דמאי וחומרא בעלמא הוא דאחמיר רבנן לאפרושי שאר מעשרות מספיקא פי' דאי ס"ד דדמאי היא לאו חומרא בעלמא אלא מצד הדין דהוי באמת ס' השקול אם הופרשו או לא א"כ להאי תנא דמיקל כ"כ בתרומה דתלינן לקולא אפילו במיעוט המצוי א"כ במעשר דהוי מחעמ"ח ספק גמור אם עשרן או לא. כ"ש דהוי לן למתלי לקולא אלא ע"כ דדמאי הוא לאו משום דחששו חכמים באמת שמא לא הפריש ז"א דהא בודאי הפריש דהא רוב ע"ה מעשרין הן ובכולה התורה קי"ל דאזלינן בתר רוב כי אחרי רבים להטות. ורק הכא חומרא בעלמא החמירו חכמים אפילו דאמת היא שהפריש ע"פ הדין מ"מ חומרא שהחמירו חכמים ולא מצד שספק הוא לחכמים וז"ב ועפ"ז שפיר ניחא כיון דלדברינו רוב העולם אינן מפרישין תרומה קודם גמר מלאכה ורק מיעוט המצוי א"כ לענין קביעת מעשר הרוב מסייעא להפטור דאז מהני אף בדמאי א"כ מותר לאכול עראי דהא לענין אם נקבע כלל למעשר הולכין אחר הרוב דלא הותרם עדיין תרומה קודם שנגמרה מלאכתן כמו דפירשנו לשיטת רש"י ז"ל דרוב אין תורמין קודם גמר מלאכה ומתורץ מאד הפי' המשניות להרמב"ם ז"ל דבפי' המשניות כתב מפני שהדברים הללו הם אילנות מדבריות ואינן נכנסין ברשות איש אחד ומעט מזעיר נוטעים אותן ורובן הפקר וכבר ביארנו שההפקר אינו מחויב במעשרות ונקבצו בהם ב' ספיקו' האחד אם הם הפקר או לאו ואם הן מן השמור אם הוציאו מהן המתנות או לאו והעיקר אשר בידינו דב' ספיקות להקל עכ"ל ז"ל ואחריו נמשך הרע"ב ז"ל. אבל לפי דברינו ניחא שפיר. דהנה לפי דברינו ר"י לחומרא ורשב"ל לקולא דר"י ס"ל דלא מהני אף בקלין אלא רוב הפקר ורשב"ל ס"ל דבקלין לא בעינן רוב הפקר אלא מכיון דאינו רוב נשמר ובע"כ גם רשב"ל מודה לר"י דרוב מינין הללו בעולם באין מן ההפקר וע"כ אינו חשוב בעיני ע"ה ולא חשיד עליהון כדפרש"י ז"ל במס' ברכות לפיכך אפילו במקום דשומרי' אינו חייב רק דווקא כשרוב משמרין אבל אם אין הרוב משמרי' פטור אפילו באינו רוב הפקר וס"ל לרשב"ל דלא שנינו במתניתין אלא דמאי ולא ודאי משום דמתניתין לא מיירי ברוב הפקר דא"כ אף בודאי פטור ור"י ס"ל דמתניתין לא מיירי אלא במקום דרוב הפקר דאל"כ חייב אפילו בדמאי ואלא ע"כ מיירי ברוב הפקר וע"כ ממילא אפילו ודאי פטור וקפריך על רשב"ל דאוקי מתנית' דלא מיירי ברוב הפקר והתנינ' בברייתא אם היו נשמרי' חייבין אפילו בדמאי א"כ ע"כ מיירי מתנית' בהפקר כר"י ומשני רשב"ל דה"פ בברייתא אם הרוב משמרי' חייבין. ומתנית' לא מיירי ברוב משמרי' אבל לא ברוב הפקר גם כן דאפילו בדלא הוי רוב הפקר רק אין הרוב משמרי' נמי פטור מדמאי גבי קלין כיון דרוב מינין הללו בעולם הוי הפקר משום דאינו חשוב ע"כ אפילו במקום הזה דלא הוי רוב הפקר מכל מקום הרי הם הקלין ועם הארץ אינו מקפיד עליהן כל כך ועל כן לא הוי כמחצה על מחצה דמאי משום דהוי המיני' הללו קלין משום דרוב המיני' הללו בעולם באין מן ההפקר. ועל פי זה שפיר ניחא דהרמב"ם ז"ל פי' כרבי שמעון בן לקיש דמיקל דאפילו במקום דאינו רוב הפקר אלא כיון דלא הוי רוב נשמר ג"כ פטור מדמאי משום דהוי קלין דהא רוב מיני' הללו בעולם הוי הפקר ולשון הרמב"ם ז"ל רובן מן ההפקר קאי על רוב העולם דכתב אילנות מדבריות כו' ורובן הפקר הרי דקאי על רוב העולם וע"כ פטור מדמאי וחייב בודאי, אבל באם במקום הזה ג"כ לא נמצא משמרי' וכמו בכל העולם כולו פשיטא דפטור אפילו מודאי ג"כ וע"כ פי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות וכמבואר בלשון הרע"ב ז"ל לפי שחזקתן באין מן ההפקר משום דלא חשיבי ואית בהו תרי ספיק' כו' עכ"ל ז"ל פי' דחזקתן בעולם כולו באין מן ההפקר משום דלא חשיבי וע"כ מכיון דלא הוי חשוב אצל ע"ה דהא בחזקת העולם כלו הוי הפקר ע"כ לא חשיבי אצלו ואינו חשוד עליהן אפילו במקום דלא הוי רוב הפקר אך דלא הוי רוב נשמר ולא הוי מחעמ"ת בקלין משום דהוי שפיר ס"ס ואמתי אמרינן מחעמ"ח דמאי ולא מהני ס"ס רק בדברים שאינן מן הקלי' אבל במינים הללו דהקלין דאין רוב העולם זורעין אותן אלא נתגדלין ביערות מאליהן שפיר אמרינן ס"ס שמת הוי הפקר ואפילו את"ל דלא הוי הפקר מ"מ שמא עישרן דלא חשיב כ"כ אצל ע"ה עד דרוב העולם מפקירי' אותו וזהו כונתו לפי' המשנה לפרש לשון המשנה בקלי' שבדמאי ולפי דברינו שפיר מפרש כרשב"ל דהא גם רשב"ל ס"ל דרוב מיני' הללו בעולם באין מן ההפקר דהא מפרש בברייתא אם היו נשמרין חייבין פי' אם הי' רוב משמרין משמע דבר"מ הוי הפקר וברוב משמרין מודה רשב"ל דחייב בדמאי ג"כ ועיקר הפטור הוא באין הרוב נשמרין ואין הרוב מפקירין ובזה אמרינן הס"ס שמא הוי הפקר ואפילו משומר שמא הפריש ע"ה דבקלין אמרינן הספק שמא עישר' ולא משום דבקלין אמרינן דבודאי הפריש ז"א אלא דבמחעמ"ח בקלין אמרינן הס"ס שמא עישרן ולפיכך מוקי במחעמ"ח בירושלמי כדאוקי ר"ז במחעמ"ח לא סוף דבר הקלין שבדמאי וכמבואר בדברינו ומוכח דהיתרא דקלי' היא דבקלי' אמרינן גבי מחעמ"ת הספק שמא עישרן והוי ספק ספיקא וכל עיקר דנקראין מינין הללו קלין משום דרוב גידולם הוי במקום הפקר וע"כ במקום שאין הרוב משמרין ואין רובן מפקירין במחעמ"ח הזה אמרינן הס"ס שמא עישרן וע"כ צריך הפי' המשניות להרמב"ם ז"ל לפרש הקלין מפני שרובן הוי גידולן בהפקר דזהו כל עיקר דהוי קלין וע"כ בשביל זה במקום שהרוב אינו משמר ואינו מפקיר אלא מחעמ"ח מותר בקלין מטעם ס"ס ונמצא מתורץ קושית הגליון הש"ס דלמה הרכיב רוב וגם היאך מהני ס"ס בדמאי אבל לדברינו ניחא שפיר דב' הקושיות מתורצת חדא עם חבירתה דכיון דהוי המינין הללו הפקר ברוב העולם לפיכך הוי קלין דמהני להם הס"ס ודוק כי זה ברור הוא בע"ה: