תוספות הרי"ד על תלמוד ירושלמי חגיגה א:א:ב
Tosafot HaRid on Yerushalmi Chagigah 1:1:2 (Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Chagigah 1:1:2) · תוספות הרי"ד על תלמוד ירושלמי חגיגה · free full Hebrew text
Open in the reader →מתניתן בראיית קרבן אבל בראיית פנים כו'. עי' בפנים שביארנו ע"ד שיטת הרמב"ם ז"ל וע"פ דברינו מתורץ קושית השג"א ז"ל דמקשי על שיטת הרמב"ם ז"ל כיון דהל"ת היא תנאי להעשה מהאי ירושלמי דהא מחויב בראי' אע"פ שאינו בקרבן ראי' ודוחק למימר ולחלק לבין שמצוה על לאו דלא יראה דלזה הא בלא הא לא סגי לבין מי שאינו מצוה ע"ז דז"א כיון דמשכחת למצות ראיית פנים בלא קרבן ראי' ש"מ דאין קרבן ראי' מעכב למצות ראיית פנים א"ו המחויב בקרבן ראי' אם ראה פנים בלא קרבן אע"ג דעבר בל"ת מ"ע דראיית פנים מיהו קיים עכ"ל ז"ל בריש המס' ומסיק דהרמב"ם ז"ל פסק דינא לפי הש"ס דילן אבל הוא כנגד הירושלמי ומש"ס דילן אין ראיה לדינו של הרמב"ם ז"ל דהוא תנאי להעשה א"כ קשה עליו מהאי ירושלמי אבל לפי דברינו ניחא דאדרבה מהאי ירושלמי ראיה גדולה לשיטת הרמב"ם ז"ל דאלת"ה א"כ למה מרבה הירושלמי דוקא קטן לראיית פנים ולא אשה כיון דגמרינן מהקהל א"ו דהוי הל"ת תנאי להעשה כמו בהקהל התנאי למען ישמעון ולמען ילמדון וע"כ לא מצינן למילף מזה לנשים דהא בעינן דומיא דהקהל דלא שייך המצוה רק בקיום התנאי ורק קטן ילפינן לפי דרשת ראב"ע דאף דגבי קטן ליכא התנאי למען ישמעו וגו' אפ"ה מרבה קרא וכמו כן ה"נ גבי ראיית פנים אע"פ דבעינן התנאי מ"מ מרבינן קטן כמו בהקהל אע"פ דבעינן התם ג"כ התנאי ומ"מ מרבינן קטן אע"ג דליתא בהתנאי וז"ב. אך יש לחקור לדעת הרמב"ם ז"ל דהוי הל"ת תנאי להעשה אם גם העשה הוי תנאי להל"ת ובאם לא מחויב בראיית פנים אינו מחויב בקרבן ראי' והוי כמו בשלח קרבן שלו לעזרה ולא ראה פנים בעזרה הוי הקרבן חולין בעזרה כמו כן בפטור מרא"פ ונכנס אע"פ שאינו מחויב בר"פ או לא דדוקא הל"ת הוי התנאי להעשה משא"כ העשה לא הוי התנאי להל"ת ולכאורה נראה דאין לחלק בזה דמ"ש הל"ת הוי טפי תנאי להעשה ממה דהעשה תנאי לל"ת אבל לכאורה יש להביא ראיה דהעשה אינו תנאי להל"ת מהא דגרסינן דף ד' ע"ב תנא ערל והטמא פטורין מן הראי' בשלמא טמא דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה כל שישנו בביאה ישנו בהבאה ע"כ ופירשו התוס' ז"ל דקאי על קרבן ראי' עי"ש ולכאורה קשה ל"ל קרא לזה פשיטא דהא כיון דהוי העשה תנאי להל"ת ממילא כיון שלא ראה פנים ואינו ראוי להראות פנים ממילא כיון שפטור מר"פ פטור מקרבן א"ו דהעשה אינו תנאי להל"ת ואפילו במקום שפטור מהעשה ונכנס לעזרה עובר בל"ת ודוקא כשיצא פעם אחת י"ח אמרינן לקמן דף ו' ע"א דעייל ומתחזי ונפיק אבל במקום דלא יצא פעם אחת רק דפטור מר"פ אם נכנס חיייב בק"ר. ודוקא בטמא שאינו בביאה מצד איסור אבל כל שמותר ליכנס אפילו דפטור קרינן ביה שפיר ישנו בביאה וכ"ז קשה מ"ש דהל"ת הוי טפי תנאי להעשה מהעשה להל"ת. ונראה לפענ"ד להכריע דודאי העשה הוי תנאי להל"ת ג"כ ועי"ז יתבאר לבו בע"ה כמה ענינים בהאי סוגיא ונקדים מתחלה קושיא החמורה שהקשה הבעשג"א ז"ל בטו"א ז"ל בדף ד' ע"א גבי טומטום ספיקא הוא איצטריך קרא למעוטי ספיקא קשה הא איכא נ"מ גדולה באם עבר להביא קרבן ראי' ור"פ בעודו טומטום ונקרע אח"כ בתוך ימי החג ונמצא זכר דאי לא קרא הו"א שיצא ידי קרבן ראי' במה שהביא בעודו טומטום דהשתא איגלאי מילתא למפרע שזכר היה ובר חיוב ראי' הוא ושפיר הביא ויצא י"ח במה שהביא בעודו טומטום מש"ה מיעטו קרא להדיא למימרא דבעודו ספק הוא פטור מגזה"כ ולבתר שנקרע הוא דחל עליו תיבת ראי' מכאן ולהבא ולא למפרע ובעודו ת פטרו הכתוב לגמרי נמצא במה שהביא בעודו ספק לא יצא כיון דהאי שעתא לאו בר חיובא הוא אלא מכאן ולהבא לבתר שנקרע הוא דחל עליו החיוב ובמה שהביא בעודו לאו בר חיובא אינו פוטרו כדאיתא בפ"ג דר"ה דף כ"ח כפאו ואכל מצה יצא ואמר כפאו מאן אילימא כפאו שד והתניא עתים חלים ועתים שוטה בשעה שהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו ובשעה שהוא פיקח הרי הוא כפיקח לכל דבריו פי' וכיון שאכל מצה בשעה שהוא שוטה ולאו בר חיובא הוא כי הדר חלים בההוא לילה לא יצא י"ח בזה שאכל כשהוא שוטה וכמו שכתבתי שם בחידושי אלמא כל היכא דעבד מצוה בעודו לאו בר חיובא כי הדר נעשה בר חיובא לא יצא י"ח בזה וה"נ הכא וזהו קושיא אלימתא ובחידושיו במס' ר"ה כתב שם די"ל דכל היכא דעבד מצוה כשהוא בר פטור ונעשה אח"כ בר חיובא יצא ושוטה שאני דהוי מתעסק והמתעסק לכ"ע לא יצא אף למ"ד מצות אין צריך כונה דלא חשיב אכילתו לאכילה אלא למתעסק ומסיק דז"א דהא אמרינן בדף כ"ח ע"א דח"ע וחב"ח אף לעצמו אינו מוציא דלא אתי צד עבדות ומוציא צד חירות דנפשיה ומינה דכ"ש דכולו אינו ב"ח כגון אם היה עבד בשעת תקיעה ונשתחרר בו ביום דודאי לא יצא במה שתקע בראשונה ואע"ג דהוא בן דעת ואינו מתעסק מ"מ כיון דתקע בשעת פטור לא יצא בזה בשעת חיוב וכן בקטן לא אתיא שעת פטור דידיה ומפיק שעת חיוב דידיה לאחר שנתגדל עכ"ל ז"ל עי"ש ולכאורה ראיה אלימתא הוא מח"ע וחב"ח. ונראה לפענ"ד לתרץ האי קושיא ונקדים מה דקשה לי לכאורה אם נימא דהעשה לא הוי תנאי להל"ת ואפילו כשפטור מהעשה מ"מ חייב בהל"ת אם נכנס ברצונו לעזרה לפ"ז קשה מאד הא דאיתא בסוגיא דף י' דבקטן שהגיע לחינוך מדרבנן בשיכול לאחוז בידו של אביו לעלות מירושלים להר הבית מחייב אביו להביאו לעזרה להראות פנים והקרבן ראי' אינו יכול להקריב דהוי חולין בעזרה דהא פטור מדאורייתא וכתבו בתוס' ז"ל בדף ב' ע"א במתניתן ד"ה דמביא קרבן נדבה ומקריב אותה בחוה"מ דנדונ"ד אינן קריבין ביו"ט עי"ש ומסקי שם דלשיטת רש"י ז"ל אינו מביא קרבן כלל וכן הוא שיטת הרמב"ם ז"ל עי"ש בנו"ב ז"ל וקשה הא קי"ל דאפילו בקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו מ"מ אסור לספות לו בידים והכא כיון דמביאו בעזרה הרי ספי לו בידים הל"ת דולא יראו פני ריקם בקרבן ראי' וטוב יותר שלא להביאו לעזרה ולא ספינן לו בהעברת ל"ת א"ו דהעשה הוי תנאי להל"ת ובמקום דפטור על העשה אפילו נכנס ברצונו והראה פנים מ"מ לא עבר על ולא יראו פני ריקם במה שהביאו להעזרה אבל ז"א דאין ראיה מכאן דגרסינן במס' פסחים דף פ"ח ע"א אר"ז שה לבית מ"מ ופי' התוס' ז"ל דשה לבית אבות לאו דאורייתא פי' דלא הופרש בשביל הקטן ואוכל שלא למנויו וא"ת האיך מאכיל פסח שלא למנויו ונהי דקטן או"נ אין ב"ד מצווין להפרישו לספות לו בידים אסור כדאמרינן בפ' חרש דף קי"ד ואור"י ז"ל דהתם ילפינן מלא תאכלום ולא אסור אלא דומיא דשרצים ונבילות אבל כה"ג דאיכא חינוך מצוה שרי עכ"ל ז"ל וא"כ ה"נ י"ל דכיון דאיכא חינוך מצוה להביאו לעזרה בקטן שהגיע לחינוך לא איכפת ליה מה שספי לו בידים העברת הל"ת דל"י פני ריקם אבל מ"מ קשה לי ע"ז מלבד דיש לדחות דהתם החינוך הוא מדאורייתא אבל הכא דהחינוך הוא מדרבנן דליכא חינוך מצוה מדאורייתא כדפרכינן בסוגיא דף ד' קטן שהגיע לחינוך מדרבנן ומשני אין ה"נ וקרא אסמכתא בעלמא רק דשה לבית אבות החינוך הוא מדאורייתא ואפילו אם נאמר דאין חילוק דאפילו בחינוך מדרבנן נמי הכי הוא לא שייך לא תאכלום מ"מ קשה לי לדעת התוס' והר"ן ז"ל במס' נדרים דף ל"ו דשיטתם ז"ל דאפילו גבי חינוך נמי אסור לספות בידים ורק הכא גזה"כ הוא דאפילו המנאתו דקטן לאו המנאה מ"מ לא הוי מאכיל שלא למנויו וז"ל שם בתוס' ז"ל ד"ה מביא אר"ז שה לבית אבות לאו דאורייתא הוא כלומר אין הקטנים צריכין להמנות דאם אוכלין מן הפסח לא הוי כמאכל שלא למנויו דלא אסר רחמנא אלא להנך דאיתנהו במצות תכוסו אבל אותם דלא שייכי בהו לא מיירי מידי דהוי אנשים דרשות שאע"פ שאין חייבות בפסח מותרות לאכול ממנו ואינו נקרא שלא למנויו וכן בקטנים עכ"ל ז"ל עי"ש ועי' בפרש"י ז"ל במס' פסחים דף צ"א ע"ב ד"ה אין שוחטין כל עיקר עי"ש וא"כ לפי שיטתם ז"ל דאם היה שייך במצות תכוסו אסור לספות להו בידים אע"ג דאיכא חינוך מצוה ולא דמי לשרצים ונבילות אעפ"כ הוי אסור לספות להו בידים א"כ הדרא קושיתן לדוכתי' ולכאורה י"ל דכיון דמביא הקטן עולות נדבות לשיטת התוס' ז"ל לא עבר שוב על הל"ת דולא יראו פני ריקם דהא לא הוי ריקם ושיטת רש"י ז"ל והרמב"ם ז"ל דס"ל דהחינוך הוא רק בר"פ ולא לקרבן נמי לא קשה דאינהו ז"ל ס"ל כשיטת התוס' ז"ל במס' פסחים דף פ"ח הנ"ל דבחינוך מצוה לא שייך הל"ת דלא תאכלום ומותר לספות בידים כיון דאיכא חינוך מצוה לא דמי לשרצים ונבילות. ושיטת הר"ן ז"ל והתוס' ז"ל דנדרים ס"ל כשיטת התוס' ז"ל הכא דמביאין בעד הקטן עולת נדבה ולא שייך הל"ת דולא יראו פני ריקם כיון דלא הוי ריקם כן יש לפלפל לכאורה אבל באמת ז"א דאם לא הביא עולת חובה לשם ראי' לא מתקן הל"ת דולא יראו פני ריקם דאף בהביא נדבה לא מיקרי ריקם מ"מ הוא ריקם דגזה"כ הוא שיביא הקרבן בר"פ לשם קרבן החג דחובת אותו יום אבל אם הביא נדבה חשיב ריקם וראיה לזה דבדף ד' פריך הגמ' אלא טומטום ספיקא הוא איצטריך קרא למעוטי ספיקא ופי' התוס' ז"ל דמספק פשיטא לא יכול לראות פנים דהאיך יביא הקרבן שמא הוא אשה והוי חולין בעזרה וכו' וא"ת יביא על תנאי דאם הוא אשה תהא נדבה וכו' ומתרצין משום דמבטל מסמיכה עי"ש ואם נימא דבהביא עולת נדבה מקיים ולא יראו פני ריקם א"כ קשה הא יכול לראות פנים בעזרה והקרבן יביא נדבה אלא ע"כ דאינו מקיים בנדבה הקרבן ראי' כיון דאינו לחובת היום וע"כ שמא זכר הוא וצריך להביא עולת ראי' ואינו יכול לסמוך שמא הוא נדבה ומבטל מסמיכה וא"כ לפ"ז חוזר קושיתנו לדוכתי' באם העשה הוא אינו תנאי להל"ת אם כן קשה האיך רשאי להביאו להקטן לעזרה והא קספי ליה בידים בהעברת ל"ת אלא ע"כ דהעשה הוא תנאי להל"ת וכיון דהעשה הוא תנאי להל"ת במקום דאינו מחייב להעשה לא עבר על הל"ת וכמו כן כתב הטו"א ז"ל במקום דאינו מחויב בל"ת דקרבן לא מקיים ג"כ העשה כנ"ל כמו במחויב להביא קרבן ולא הביא לא מקיים העשה לשיטת הרמב"ם ז"ל כנ"ל כן נמי באינו מחויב בהעשה לא עבר על הל"ת דהא העשה הוי תנאי להל"ת והוי כמו במחויב ולא ראה פנים בעזרה לא עבר על הל"ת כן נמי בנכנס לעזרה רק דאינו מחויב לא עבר על הל"ת דהעשה והל"ת שניהם תלוין בתנאי החיוב באם דאינו מחויב באחד מהן אינו מחויב בהשני. וכיון דזכינו בע"ה לזה יתורץ קושית הטו"א ז"ל בטוב טעם דהנה לפענ"ד נראה דראייתו של הטו"א ז"ל מח"ע וחב"ח דלעצמו אינו מוציא וא"כ ק"ו כשעשה המצוה כשהיה עבד ונשתחרר דלא אתי שעת עבדות דידיה ומפיק שעת חירות דידיה לפענ"ד נראה להביא ראיה דלא דמי זה לזה ואינו ק"ו רק כשהוא ח"ע וחב"ח שפיר לא אתי צד עבדות ומפיק צד חירות משא"כ כשהוא עבד ועשה מצוה כגון שאכל מצה ונשתחרר באותו לילה פטור מאכילת מצה וטעמא רבה איכא בזה לחלק דזה פשיטא דלא אתי רשות ומוציא חובה דאפילו מי שאכל שיעור דרבנן לא מפיק ידי חובה בבהמ"ז למי שמחויב מדאורייתא והנ"מ כשהוא בכלל חיוב א"כ לא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא וכ"ש רשות לא מוציא חובה והנ"מ כשבא לכלל חיוב וצריך לצאת אבל אם לא בא לכלל חיוב שפיר מהני כמו שנבאר בע"ה ראיה לזה וא"כ כשהוא ח"ע וחב"ח דצד חירות כבר בא לכלל חיוב וצריך לצאת י"ח לא אתי צד עבדות דרשות ומפיק ידי חובה אבל כשהיה עבד ואכל מצה ונשתחרר מהני שיהא פטור ולא משום דיצא י"ח בראשונה ז"א דאם היה חייב לא יצא ידי חובתו באכילת רשות רק דאמרינן דלא צריך לצאת כלל ולא בא לכלל חיוב וראי' לזה ממה דגרסינן בירושלמי פ"ח בפסחים ה"א דאדם מפריש על חבירו פסח שלא מדעתו שכן מביא על בניו ובנותיו הקטנים אבל חטאת אינו מפריש שלא מדעתו אף דכתיב זאת תורת כו' עי' במס' נדרים דף ל"ו ע"א עי"ש שניא פסח שכן מהני ההפרשה באם נתגדל בפ"ש מהני מה שעשה בפ"ר לפוטרו מן השני אבל חטאת לא משכחת לה עי"ש וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהק"פ ה"ז דקטן שנתגדל בין פ"ר לפ"ש חייב בק"פ ואם שחטו עליו בראשון פטור עכ"ל ז"ל וכ' הכ"מ ז"ל וז"ל ואיכא למידק אטו קטן בר חיובא ופטורי הוא וכתב הר"י קורקס ז"ל דכיון דרחמנא רבי' לקטן שוחטו עליו וממנין אותו נפטר הוא בכך מן השני עכ"ל ז"ל אלמא בפירוש אע"ג דרחמנא רביה לקטן רק דרשות הוא אוכלו שלא למנויו כמו נשים כדכתבנו בשם התוס' ז"ל אפ"ה נפטר מן הפסח שני וברור כשמש שמקורו של הרמב"ם ז"ל בהאי דינא הוא מהירושלמי הנזכר ועי' בדברינו שם בפסחים פ"ח הנ"ל וא"כ לשיטת התוס' ז"ל דקטן אינו רק רשות כמו נשים עכ"ז ירושלמי מפורש דאם עשה בראשון נפטר מן השני וקשה האיך מוציא רשות לחובה אבל לדברינו ניחא דאימתי לא מפיק רשות לחובה דוקא כשכבר הוא מחויב וצריך לצאת י"ח לא אפיק רשות לחובה אבל מהני הרשות שלא יבוא לכלל חיוב ולא יצטרך לצאת כלל והיינו דדייק הרמב"ם ז"ל וכתב ואם שחטו עליו בראשון פטור ולא כתב יצא אלא פטור והא דכשאכל כשהוא שוטה לא פטר ליה על שעתא דחיוב הוא משום מתעסק כדכתב הטו"א ז"ל דלא נקרא אכילה כלל וכן בקטן שאכל מצה ונתגדל ג"כ כמו שוטה דהוי מתעסק אך גבי פסח כיון דרחמנא רבי' לקטן שישחטו עליו חשיב אכילתו אכילה כדכתב הר"י קורקס ז"ל. וא"כ לפ"ז בטומטום דפטור מגזה"כ והביא קרבן ראי' ונתקרע ונמצא זכר נהי דלא שייך למפטרי' מק"ר בק"ר הראשון דהרי הראשון לא הוי ק"ר כלל דהיה חולין בעזרה אבל מ"מ מר"פ כבר נפטר מר"פ הראשון של רשות דהא אפילו אם קרבנו אינו חשיב קרבן והוי חולין בעזרה ונמצא דלא נתקיים עדיין העשה דר"פ מ"מ מדעת הרמב"ם ז"ל בעלמא כשלא הביא קרבן לא נתקיים העשה דר"פ אינו מחויב לראות פנים עוד הפעם אלא רק כל ז' מחויב להביא קרבן כמו שכתב הכ"מ ז"ל דיכול להשלים כל ז' הקרבן ויהיה העשה מתוקן למפרע וכ"ז דלא הביא הקרבן ולא נתקיים עדיין העשה אין עליו החיוב לקיים העשה עוד הפעם דהוא ליכנס עוד הפעם לעזרה ז"א אלא רק להביא קרבן וע"כ כשנקרע ונמצא זכר אין עליו החיוב רק להביא קרבן אבל אינו מחויב לכנוס עוד הפעם לעזרה דלא נתחדש עלי' חיוב לכנוס עוד הפעם לעזרה וכיון דפטור מר"פ פטור נמי מק"ר ואפילו אם נכנס לעזרה נמי פטור וא"כ אין כאן שום נפ"מ בין אם פטור מצד ספק או מצד ודאי ואדרבה אם היה הדין דבעשה מצוה בשעה שהוא פטור ורק רשות בידו לעשות כאינו מצוה ועושה כשנתחייב בשעה השני היה יוצא במה שעשה בעת הפטור אז היה קשה קושית הטו"א ז"ל דהא זה פשיטא דהקרבן הוא פסול דקרבן חובה למי שהוא פטור הוי חולין בעזרה ור"פ דטומטום יצא בשעה שנקרע דחשבינן ליה בתורת יצא דחשוב שנכנס בעזרה וע"כ מחויב להביא קרבן דהא דמי למי שנכנס בעזרה ביו"ט ראשון וקיים ר"פ ולא הביא קרבן מחויב להביא קרבן ויש לו תשלומין כל ז' אך לפי דברי הטו"א ז"ל דאדרבה כיון דאינו יוצא משעת פטור לשעת חיוב כדברי הטו"א ז"ל מההיא דר"ה דף כ"ח וע"כ הא דפטור מפ"ש הוא כדברינו דבלא מתעסק ושעת החיוב בא אח"כ אף דלא שייך יצא מ"מ פטור והוא בתורת פטור ולא בתורת כבר יצא וכיון דע"כ דאינו בתורת יצא כראיתו של השג"א ז"ל והא דפטור מפ"ש כנ"ל ע"כ דהוא בתורת פטור וכיון דהוא בתורת פטור ע"כ נקרא פטור מראי' ולא דחשיב שכבר נכנס ז"א אלא דחשיב פטור לכנוס רק מחויב להביא קרבן וע"כ פטור נמי מקרבן כיון דלא אפשר שיחול עליו ב' החיובים לכנוס לעזרה ולהביא קרבן בב"א והפטור מר"פ פטור מק"ר דהא אי אפשר שיתחדש עליו חיוב דר"פ מחדש דהא פטור עוד הפעם מר"פ ואינו חסר רק הקרבן ואי אפשר שיתחדש עליו החיוב של קרבן ואדרבה היה לבעל טו"א ז"ל להקשות דנפ"מ באם נכנס לעזרה בלבד בלא קרבן באם היה מצד ספק ע"כ נתבאר כעת שכבר יצא בר"פ ומחויב כל ז' להביא קרבן אבל אם הוא בתורת פטור נמצא שלא נתחדש עליו חיוב ר"פ וממילא פטור מן קרבן ג"כ אבל באמת ל"ק קושיתו ז"ל דבאמת בטומטום מצד ספק נמי איקרי פטור גמור דהא כבר מיעט רחמנא זקן וחולה ומי שאינו יכול להלך ברגליו וזהו לא מטעם דאונס רחמנא פטרי' אלא דהוא בעל פטור ופטור דגופיה הוא וא"כ מה לי דאיכא עליו פטור הגוף דאינו יכול להלך ברגליו מצד דכאיב ליה רגליו או שחבשוהו בבית האסורים עד שיתברר דינו והכא בטומטום שחבשוהו סופרים שאינו יכול להלך ואיתא בירושלמי במס' כתובות דבחבשוהו סופרים הוי כמו חולה והכא הוי החיבוש מכח גופי' דהוא טומטום וכבר פטר רחמנא פטור הגוף למי שאינו יכול לעלות ברגליו. וכיון דמסקינן דהעשה הוא תנאי להל"ת חוזר קושיתינו מהברייתא דדף ד' אבל יש לתרוצי קושיא הזאת בכמה אופנים ודו"ק: