תורת האדם קנט

בצדיק ורע לו עדיין במקומה עומדת, כי אנחנו לא נראה העולם בכללו ולא נחקור אותו בשלמות אבל נשאל בו בפרט על האיש הזה אם ראוי למקרה הזה שבא עליו שהקב"ה נתן לכל גויה וגויה הראוי לה, ונראה כמה צדיקים נהרגין על ספריהם או כשהן יושבין בתענית ומתפללין בתכלית הכונה, ויש שנבראים בתחלת הבריאה חסרי אברים ויש מתים קודם כ' שנה, ומשעה שעמדו על דעתם היו צדיקים עוסקים בתורה ובמצות ויש להם זכיות ואין להם עונש שמים כמו שאמרו רז"ל שאין ב"ד ש"מ עונשים עד אותו הפרק, וכענין איוב הצדיק שאירעו לו המקרים ההם ומעשה ר"ע בתורתו ובמיתתו, וכ"ש שאלת רשע וטוב לו שהוא מצוי יותר בעולם. שאלה הזאת לא תקטן בהיות נכשלים מועטין, ולא תגדל בהיותם רבים, כי לא לאדם שיחנו שנזכה מעשיו בהיות רובם טובים ולא שגה וטעה בדבר אלא במעוטו, אין טענותינו אלא על הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אין בהם נפתל ועקש ויראה מדברי הרב ז"ל שלא הוקשה בעיניו דבר ברשע וטוב לו כי הוא מחסד הקב"ה ית"ש, אבל עיקר הספק בצדיק ורע לו, והנה ביאר בכלל שהעולם במציאות חסד, יבנה ומקריו ופגעיו מעצמם, ועל הצדיק האובד יגזור שהמיתה בחטא והיסורין בעון והוא אמת עם מה שהוספנו לכתוב ולרמוז למעלה, וברוך היודע דיין האמת ושופט הצדק:

כיון שנתפרש מדברי רבותינו ז"ל שסוף העונש בגיהנם וסוף השכר בעוה"ב צריכין אנו לפרש מדבריהם ז"ל מהו הדין הזה שנקרא גיהנם ומהו הדבר שנדון בו ואימתי נדון בו, א"ת שהעונש מגיע לגופו של אדם לאחר מיתתו והלא גופו של אדם כשמת אבן דומם הוא אם תשרוף עצמותיו לסיד או תמשח אותם באפרסמון ומיני הבשמים המקיימין אותם. אין הפרש לאבן הזו בכך ומקרה אחד לצדיק ולרשע בגופו לאחר המות, ואיך יהיה הגוף הזה בגיהנם וזה בטובת העוה"ב והרי הם קבורים לפניך בקבר אחד או הם גנוזים בביתך בתוך ארון א', הרי שאין עונש אלא לנפש, ומהו העונש המשיג אותה והרי הנפש אינה גוף וגויה ואינה נתפשת במקום אחד ואין מחיצה לפניה, ומה הוא המקום הזה שנקרא גיהנם ונדונית שם שאין המקום תופש ואין האש שורף אלא בעלי הגוף והדברים הממשיים, אין לך בעונש הזה אלא שתאבד הנפש ותכרת. ודבר זה אינו כפי התורה ולא כפי דעת של רז"ל אלא דעות נכריות הם מדברי המתחכמים באו"ה, שהרי לדברי אלו אין ענשו של אדם אלא כרת והתורה אינה מחייבת כרת לכל אדם, ונמצאת פוטר בטענה זו שאר כל החוטאים מן הדין והעונש. ועוד לדעת זו עשית עובר על כרת אחת והאפיקורוס הכופר בעיקר ושופך דמים כל ימיו שוין בדיניהם, שהרי שניהם אובדין ואין עמהם צער ויסורין אחר המיתה, וכבר מפורש בקבלה שהיו בכופרים דעות הללו, מהם מי שכופר בעונש ושכר שלאחר מיתה כענין שנאמר ביצר הרע כי אין חכמה ודעת וחשבון בשאול אשר אתה הולך שמה, ומהם שלא היה ענשן חמור עליהם שלא היו מודים אלא באבדן הנפש והיו אומרים נוח לו לאדם שיאבד והיה כלא היה, ומדברי חכמים אין צריך להביא ראיה לפי שכל הגמרא ומדרשי רבותינו מפורשים הם בענין גיהנם והעונש ההוא:

כך שנו במנחות (פ"ט:

) ואף הסיתך מפי צר וגו' גיהנם שפיה צר שיהא ענשה צבור לתוכה ושמא כשם שפיה צר כך כולה צרה ת"ל העמיק הרחיב שמא תאמר אין בה עצים ת"ל מדורתה אש ועצים הרבה, והם מדדו לגיהנם אורך ורוחב, אמרו בתענית (י') עולם אחד מששים בגן וגן אחד מששים בעדן ועדן אחד מששים בגיהנם נמצא כל העולם ככסוי קדרה לגיהנם, ועוד סיימו לו פתחים אמרו בעירובין (י"ט) שלשה פתחים יש לו לגיהנם אחד במדבר שנאמר וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה ולגיהנם ירדו, אחד בים כתיב מבטן שאול שועתי החזירו אותו הדג על מעמקי מצולות ופתח גיהנם, ואחד בירושלים שנאמר נאם ה' אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים, ואמר רבן יוחנן בן זכאי שני תימורות בגי בן הנם ועולה עשן מביניהם וזו פתחה של גיהנם, ואמרו (שבת ק"ט) לענין איסור הטמנה בחמי טבריא תולדות אור נינהו דחלפא אפתחא דגיהנם, ועוד אמרו (ב"ב פ"ט) שמע מינה האי שמשא סומקתא