תורת האדם קלח

הגאונים דבר זה ומניין לנו בגמרא כיוצא בה שאילו ביום הכפורים כשמפסיק לגמרי מפסיק שכן מוסיפין מחול על הקדש בין בכניסתו בין ביציאתו כדרך שמוסיפין בשבתות וימים טובים ותוספת עינוי דיום הכפורים דאורייתא הוא הא בתענית של בית דין והוא הדין לשל דברי קבלה אין בהן תוספת, וסעודה המפסיק בה שהזכירו בתשעה באב סעודה שדעתו לסמוך בה לתעניתו ואין דעתו לאכול סעודה אחרת קאמר לא שיהא הדבר קבוע עליו חובה. והתם גרסינן (פסחים נ"ד:

) אמר שמואל אין ת"צ בבבל אלא בתשעה באב בלבד למימרא דסבר שמואל תשעה באב בין השמשות שלו אסור והאמר שמואל בין השמשות שלו מותר וכי תימא קסבר שמואל תענית צבור נמי בין השמשות שלו מותר והא תנן אוכלין ושותין מבעוד יום למעוטי מאי לאו למעוטי בין השמשות שלו לא למעוטי משחשכה שמעינן מיהא דבתענית צבור אוכלין ושותין מבעוד יום דקתני עד שעה שאסור באכילה ושתיה לגמרי קאמר, ומשמע נמי דאע"ג דלית הלכתא כשמואל בבין השמשות של תשעה באב מכל מקום לענין תענית צבור הלכה כמותו דקא סבר תענית צבור בין השמשות שלו מותר ולא אשכחן אמורא דפליג בהדיא אלא פירוקי ושינויי בעלמא הילכך נקטינן לקולא דהא בדרבנן הוא ומתניתין כפשטה נמי אתיא לאפוקי משאר תעניות שאוכלין משחשכה קתני מבעוד יום, ומיהו תוספת עינוי אין לנו אלא ביום הכפורים אלא הפסקה עם בין השמשות. וכתבו הגאונים מעשה ששנוי במדרש קינות רבי יהודה בן בתירא אזל לנציבין בערב צומא רבא אכל ופסק אתא ריש כנישתא לגביה אמר ליה אשגח עלי אמר ליה כבר אכלית ופסקית אמר ליה אשגח עלי דלא ליהוון אמרין לא אשגח ההוא ר' עלי אזל עמיה ואייתי קמוי תמניא ביסוון דחמר חמר מן חמר ותמני עיגולין ריפתא פיתא מן פיתא ותמניא תבשילין תבשיל מן תבשיל שתה מן כל ביסי וביסי חד כס דחמר אכל מן כל עיגול ועיגול חד פתית ואכל מן כל תבשיל ותבשיל חד פס אמר ליה לא כן אמרת אכלית ופסקית ולמה שמה נפשא דהיא נפישא, מכאן הביאו שהמפסיק ביום הכפורים חוזר ואוכל ולא שקבלו עליו אלא שאכל סעודה המפסקת מבעוד יום ודעתו שלא לאכול וזו ודאי ראיה למי שאכל והפסיק קודם זמנו שחוזר ואוכל עד זמן איסורו והוא ענין ליום הכפורים בלבד מפני שיש לו תוספת יש לו קבלה ותוספת והפסק אבל שאר תעניות שאין להם תוספת אם הפסיק ונמלך דבר פשוט הוא שחוזר ואוכל, אלא אם אמרו הגאונים שמצוה להפסיק בסעודה אלא שרשאי לאכול עראי אחר כן כמו שיראה מדבריהם ז"ל הרי זו בתשובה עליהן, שהרי ר' יהודה בן בתירא אכל ופסק ואעפ"כ אכל אחר כן הרבה בסעודה גדולה, כן ראיתי להר' משה ז"ל שכתב בתענית צבור אוכלין ושותין מבעוד יום כמו שעושים בצום כפור נתן להם תוספת כיום הכפורים ואינו נכון, וקצרו של דבר לא אמרו הפסק אלא ביום הכפורים אבל בט' באב אין לך בו אלא איסור בין השמשות ויום הכפורים עצמו לא שיפסיק בסעודה ויחזור ויאכל אלא אוכל והולך עד זמן תוספת עינוי הקבוע עליו חובה בין שהפסיק דעתו מאכילה בין שלא הפסיק ושוב אסור לטעום כלום. אין בין הזמן הזה ביום הכפורים אלא שזה בעשה וזה ענוש כרת:

ובכאן הביא הענין לפרש דבר נעלם מדעת רבים שהראשונים לא הרחיבו בפירושו והוא זמן התוספת הזה שמוסיפין ביום הכפורים ובשבתות וימים טובים מחול על הקדש, דודאי קודם בין השמשות הוא דהא תוספת עשה ובין השמשות ספק לעונש כרת ומיתה וחייב ידי אשם תלוי ובשני בין השמשות חייב חטאת שמנה אלא קודם בין השמשות הוא ושיעור בין השמשות איפליגו עליה אמוראי בפרק במה מדליקין (ל"ד:

) ומסקנא משתשקע החמה הוי בין השמשות עד צאת הכוכבים ואם כן התוספת הזה קודם שקיעת החמה הוא, וזה דבר גדול של תימה שתהא חמה זורחת כנגדו וחייב בעינוי ואסור במלאכה ותנן נמי וכולן בית הלל מתירין עם השמש והתם אמרינן אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן אדאיכא שמשא בריש דיקלי איתלו שרגא הא למאן דקים ליה אע"פ שנסתלקה מראש הדקלים כל זמן שלא שקעה מותרין באכילה