תורת האדם קי

בידם ורבינו ז"ל סומך על קבלתו:

באבל (פ"ט) תניא המוכר חלוק לחבירו צריך להודיעו שהוא מן הקרעים שאינן מתאחין והלוקח חלוק מחבירו אסור לאחותו עד שידע שהוא מן הקרעים המתאחים. כל הקרעים שאינן מתאחין אסור למכרן לארמי לחפותן להפכן מלמטה דברי ר"ש בן אלעזר ור' מתיר. וקשה לי כיון שאמרנו מוכר צריך להודיע ללוקח למה אסרו לאחותו עד שידע שהוא מן הקרעים המתאחין והלא בידוע שמן המתאחין הוא כיון שמכר לו סתם ולא הודיעו, כדאמרינן (חולין פ"ג) בד' פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיע אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט ותני עלה אם לא הודיעו הולך ושוחט ואינו נמנע. ואפשר שלפיכך אסרו על הלוקח לאחותו ולא סמכו על השתיקה של מוכר מפני שרגלים לדבר שזה הקרע אינו מתאחה שאלו היה מוכר מותר לאחותו לא מכרו כשהוא מקורע שהקרע פוחת בדמיו, ואם תאמר כיון שאסור לאחותו מן הסתם למה הצריכו להודיעו, שמא טעה לוקח בשעת המקח ויהיה בו משום אונאה. (מ"ק כ"ו:

) אמר רפרם בר פפא תניא באבל רבתי אבל לא יניח תינוק בתוך חיקו שמא יביאו לידי שחוק ונמצא מתגנה על הבריות (שם כ"ז):

אמר רב יהודה אמר רב אבל יום ראשון אסור לאכול משלו שנאמר ולחם אנשים לא תאכל. רבה ורב יוסף מחלפי חלופי אהדדי. פירוש וזו היא הבראה שמברין את האבל ומאכילין אותו בביתו סעודה של יום ראשון:

(שם כ"ז:

) ת"ר בראשונה היו מוליכין לבית האבל עשירים בקלתות של זהב ושל כסף ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה והיו עניים מתביישין התקינו שהיו הכל מוליכין בסלי נצרים של ערבה קלופה מפני כבודן של עניים. בראשונה היו משקין בבית האבל עשירים בזכוכית לבנה ועניים בזכוכית צבועה התקינו שיהו הכל משקין בזכוכית צבועה מפני כבודן של עניים (כתובות ח':

) אמר עולא ואמרי לה במתני' עשרה כוסות תקנו חכמים בבית האבל שלשה לפני סעודה כדי לפתוח את בני מעיו שלשה בתוך סעודה כדי לשרות אכילה שבמעיו וארבעה אחר הסעודה אחד כנגד הזן ואחד כנגד ברכת הארץ ואחד כנגד בונה ירושלים ואחד כנגד הטוב והמטיב הוסיפו עליהן ארבעה אחד כנגד חזני העיר ואחד כנגד פרנסי העיר דמחזקי במילתא דשיכבא ואחד כנגד ר"ג ז"ל שנהג קלות ראש בעצמו בתכריכין ואחד כנגד בית המקדש כוס תנחומין לאבלות חרבנו התחילו שותין ומשתכרין החזירו הדבר ליושנו. לרבינו שלמה ליושנו עשרה כוסות דתקנה ראשונה ולי ליושנו קודם תקנה שישתו בתוך הסעודה ולא לאחר הסעודה כלל דבעשרה נמי איכא שכרות דיין שלאחר המזון משכר וכן עמא דבר. בפרקא קמא דבתרא תניא (ט"ז:

) ויזד יעקב נזיד אותו היום נפטר אברהם אבינו ועשה יעקב תבשיל של עדשים לנחם בו את יצחק אביו ומאי שנא של עדשים מה עדש זה סגלגל אף אבל גלגל הוא שחוזר בעולם איכא דאמרי מה עדש זה אין לו פה אף אבל אסור לספר מאי בינייהו איכא בינייהו לנחומי בביעי. כתב הרב ר' יצחק בן גיאות ז"ל תניא באבל מקום שנהגו לנחם אבלים בביצים ועדשים מאכילין מקום שנהגו בבשר ויין מאכילין הכל לפי המנהג. בפרק מי שמתו ירושלמי כד דמך ר' יוסי קביל ר' חייא בר בא אבלויי ואוכלין בשר ואשקיתון חמר. כד דמך רבי חייא בר בא קביל ר' שמואל בר ר' יצחק אבלויי ואוכלין טלופחין מימר כמא דו מנהגא. ר' זעירא מידמך פקיד ומר לא תקבלין עלוי יומא דין אכילה ולמחר מדידיה ושמע מינה מקום שנהגו שלא להוליך להבראת האבל אלא תבשיל עדשים זה והכוסות שתקנו להם חכמים אין מוליכין מקום שנהגו להרבות בשר בסעודה או בשר ומיני מטעמים עושין וכדאמרינן צורניתא קא בעית למיכל ומנחמין תחלה בתבשיל זה של עדשים או בביצים זכר לאבלות ואחר כך אוכלין כל צרכן ושמעינן מצוואתו של ר' זעירא שאם רצו אבלים שלא לקבל הבראה זו ושלא לאכול אותו היום כלום הרשות בידם וכך נוהגין על החכמים דאמרינן בירושלמי הרואה תלמיד חכם שמת כרואה ספר תורה שנשרף. אמר רבי אבהו יבא עלי אם טעמתי כלום כל אותו היום. רבי יונה הוה שמע דדמך בר בריה דרבי יוסי אע"פ דאכל גבינה ושתה מיא אסקיה צום כל ההוא יומא וכשמברין את האבל אוכלין עמו ושותין עמו כל בני משפחה והמצהיבין עליו והעוסקין עמו בהספד