תורת האדם יא

אמר המחבר. הנה נא חפצתי לדבר. כי לכל חי רצון. ולכל איש עצב וששון. ויש שמח בחלקו. במלאת ספקו. ירון ושמח. במזל הצומח. יאכל מגדי היום. ינשה המחרת הבא נורא ואיום. ישתה וישכח רישו. וכל עמל נפשו. ויש נלבב ימאס שניו ויקוץ בזמנו וכל יקר ראתה עינו. יזכור האבל בימי החדוה. ויאוש בימי התקוה. יקדים הבכי לשמחה. יניס הששון מפני היגון והאנחה. לא יתנבא כי אם רעו. יוסיף דעת יוסיף מכאוב ומזור יגרע. ושניהם המלאים לבבם למרע. כי הראשון תועה מדרך השכל. והוא בן לא חכם ודבריו במשפט לא יכלכל. כי הגלגל סגלגל. יצמח היום מזלו. ויעלה דרך גבולו. ומחרתו ישקעו כוכביו בתחתיות. חלפו עם אניות. בבוקר יזהירו ויאירו בחלונו. ובהמרותם תלן עינו והשני כי יתחכם ועם אנשי לצון נסכם. אשר ירחיבו פה יביעו חידות. לנבל כל יקר תבל האריכו למעניתם, בגוייהם ללשונותם, להוציא דבה על הזמן, והוא עד אמת ודיין נאמן, יתן במשפט ויקח במשקל במדה ובמשורה, לא העביר דרך על איש ולא קלקל עליו את השורה, הכוכבים והמזלות למשול ביום ובלילה ולמאורות. כי לא להמית אנשים ולא להחיותם אל תביט להם כי לא ירעו וגם היטב אין אותם. מאת אדון הכל יבא הכל. והוא הטוב והמטיב לכל לא יעות משפט ומצדיק עינו לא יגרע, וגם הוא חכם ויבא רע, יצדיק צדיק ירשיע רשע לרעתו, את הכל עשה יפה בעתו, ויש בדרכיו סודות נעלמות ולהם היחידים נסכמו. כי לא רבים יחכמו. ויש נשגבים מדעת כל בריה רחוק מה שיהיה ועמוק מה שהיה, ומה האדם הדל וההלך שיבא אחרי המלך, רק לצדק הדין ולאמת המשפט כי אלהי משפט ה' אשרי כל חוכי לו. והנני אומר מה שלבי חושב ודעתי גומר. כי אחרי היות האדם מעותד למות מעת היותו ראוי לרפוד יצועיו בגיא צלמות. למה יתגודדו על מת ולנוד ולבכות נאותו כי החיים יודעים שימותו. ומן התמה על יודעי דבר ויהי, למה יקראו אכר אל אבל ומספד אל יודעי נהי והתשובה בזה כי תולדות האדם לחיות לעולם. ומן החטא הקדמוני ירדו לטבח כולם, על כן יחרדו כי מטבעם יתפרדו. ואמנם הסתכלתי והשכלתי כי אין בתורה השלמה איסור על האבל ומצוה על הנחמה, לא אסרה על המתים רק התגודדות וקרחה לא תרחיק הבכי ולא תתעב האנחה. וראוי לנו להבין כי האבל עבודה לאלהינו ית"ש על דרכים מיוחדים להתבונן ולהתאונן. להתבונן בסופו מה יהיה. ולדעת ביתו איה. וכענין זה כתוב טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו. וכתיב טוב כעס משחוק כי ברוע פנים ייטב לב. ונאמר עת לבכות ואז"ל הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה דע מאין באת ולאן אתה הולך כו' והשנית להתאונן על חטאיו אם יקראנו אסון טרם מלאת שניו. או בא עליו מקרה בבניו על אלה ראוי לבכות ולקונן. והנה האב תמים דעים על ילד שעשועים בכה ולא הרגיע ושק ואפר יציע, והמלך הגדול אשר לבו כלב האריה על ילוד אשר לא ראה ולא ידע החכם יהיה שכב ארצה ועפר בעפר, ואם אחרי מות הילד בגד תפר. הנה על אמנון ועל אבשלום אשר נפשו חמס. לבבו המס ימס. כי אומץ הלב בזה מדרך המרד. והמורך בו מדרכי ההודאה והתשובה. ועל הענין הזה כתיב מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו (איכה ג'). ולפרש הפסוק הזה בבאור אומר, כי כתוב למעלה ממנו כי לא יזנח לעולם ה' כי אם הוגה ורחם כרוב חסדיו כי לא ענה מלבו ויגה בני איש, ר"ל אם תשובו בתשובה ותיחלו לאלהים כמ"ש בתחלת הפסוק טוב ה' לקויו לנפש תדרשנו, ירחם אתכם כרוב חסדיו. כי האלהים לא יענה בני אדם מרצונו ולא יגה בני אדם מחפצו. ולדכא תחת רגליו אנשי הארץ. שהם אסוריו להראות ממשלתו עליהם או להטות משפט גביריהם או לעות דליהם בריבם עמו כלומר בחטאם לפניו, כל זה לא ראה ה' בלבו לעשות כן. וכיון שהרחיק חפצנו מן הרע הזה אמר, אל תחשבו כי הצרות הרבות והרעות הבאות עליכם מקרה לכם ואינם באות מאתו יתברך, כי מי הוא זה דבר והיה שהשם לא צוה. הכל בא מאתו והוא צוה ונבראו כל המעשים ואין ברעות