תורת האדם קו

לספר ולכבס לאחר ז' והכי תניא באבל האשה מותרת בנטילת שער לאחר ז' זה כ' רבינו ז"ל בהלכות אבל רש"י ז"ל אינו גורס שם לספר אלא גירסתו כך היא במקום שאסור לכבס מותר ליארס שלשים של אבל שמותר ליארס אינו דין שמותר לכבס. ופירושו שבת של תשעה באב אסור ללבוש כלים מכובסין אפי' ישנים ואע"פ שאין בהם גיהוץ ושלשים של אבל אינו אסור אלא בכלים חדשים לבנים מגוהצין. וכן הדברים נראין לענין הסוגיא כדברי רש"י ז"ל שאם היה קל וחומר של רב חסדא מן הנשים בלבד יש לומר התם היינו טעמא שלא תתנוול בבגדים של אבל וגדול שער שלשים אבל שבת אחת של ת"ב אין בה משום ניוול ולפיכך אסרוה כשם שהיא אסורה בתוך ז' של אבל והא מילתא ניתי לה בתורת קל וחומר ועוד שהיה להם לפרש בגמרא ומה במקום שאסור לספר ולכבס מותרת ליארס ובשלשים של איבול היו צריכין להזכיר שמותרת לספר ולכבס דתניא האשה מותרת בנטילת שער לאחר שבעה שאין הדבר ידוע ופשוט כל כך להקשות סתם בלא הזכרת הברייתא השנויה בהיתר הזה אלא בכל אדם קאמרינן. ועוד קשה לי לדברי רבינו בעל הלכות ז"ל הרי האשה מותרת ללבוש כלים חדשים מגוהצים לאחר שבעה ואינה בגזירת שלשים של גיהוץ והרי אנו כל עיקר לא למדנו בגמרא לגיהוץ זה אלא מן האשה התקועית ואולי נאמר דהתם הכי קאמר באשה שנהגה אבילות ימים רבים כאיש אלא שאין הטעם נכון להתיר לה וכן אם לא תתקשט בלבנים חדשים תתגנה על בעלה תכבס ותתקשט בבגדי צבעונים חדשים. ובמכילתא אחריתי דאבל תניא כל מה שיש באיש יש באשה חוץ מתספורת לא תני גיהוץ כלל ויש מחכמי הצרפתים ז"ל שפירשו נטילת שער זה שהתירו באשה כמעברת סרק על פניה של מטה אבל תספורת ממש לשער ראשה אסור כל שלשים אפילו באשה שהרי אין דרכה כל ימות השנה בתספורת אלא מגדלות הן שער כלילית ולמה יתירו לה באבל ודברי טעם הן ונראין:

בשמחה כיצד אבל אסור בשמחה כל שלשים וכן הוא אומר ותנו רבנן (מ"ק כ"ב:

) על כל המתים כלן נכנס לבית השמחה לאחר שלשים על אביו ועל אמו לאחר שנים עשר חדש ומדאמרינן הכא שנים עשר חודש ואי אפשר לי"ב חדש בלא רגל שמע מינה שאין רגל מפסיק כלום באבילות באביו ובאמו בין בשמחה בין בתספורת וגיהוץ אלא עד שיגיע זמן שקבעו להם חכמים אמר רבה בר רב הונא ולשמחת מרעות מותר ליכנס לאלתר והני מילי בפורענותא אבל באריסותא לאחר שלשים פי' שמחת מרעות היא סעודה שעושין רעים זה לזה אוכלין ושותין עם זה היום וחוזרין ואוכלין עם זה למחר כעין שכתוב ועשו משתה בית איש יומו ואף על פי שאוכלין ושותין ושמחים אין בה שמחה כל כך כמו שיש בחופת חתנים ומשום הכי מותר והני מילי לפרוע היום שאכל עם חביריו אבל שיתחיל הוא לעשות להם מרעות אסור עד לאחר שלשים כתב רבינו ז"ל בהלכות על אביו ועל אמו עד לאחר שנים עשר חדש. באבל תניא על כל המתים אסור לילך לבית המשתה עד שימלאו לו שלשים על אביו ועל אמו לאחר י"ב חודש ואם היתה חבורה לשום מצוה כגון קדוש ראש החודש מותר. וכתב הראב"ד ז"ל וכן משיא יתום ויתומה או עני ועניה לשם שמים שאם לא יעשה הוא ולא יכנס לשם יבטל המעשה מותר וכל זה לא התירו אלא משלשים ואילך באביו ואמו אבל תוך שלשים לכל סעודת מצוה שבעולם אסור שהרי אפילו לישא אשה אסור כדאמרינן כל שלשים יום לנשואין. ולי נראה דחבורת מצוה כגון ראש חדש וכן אכילת קדשים וחבורת הפסח אף על פי שאוכל בחבורה ויש שם משתה ושמחה מותר לאחר שבעה ובריי' דקתני ואם היתה חבור' מצוה ארישא נמי תניא ומשיא יתום ויתומה אינו מחוור להתיר לזה סעודה שלהם ונהגו מקצת החכמים להקל בכניסת בית המשתה ולהסב שם בשעת שמחה ובשעת סעודה והם אומרים שלא אסרו אלא לאכול עמהם במשתה אבל כניסה בלבד מותרת שאין שמחה בלא אכילה ושתיה. ובהלכות הרב ר' יהודה הנשיא אל ברגלוני ז"ל כתוב כך וכתב אחד מן המחברים הכי על כל המתים סועד בבית המשתה לאחר שלשים על אביו ועל אמו לאחר שנים עשר חודש שנכנסין בתוך שנים