תורת גיטין על מסכת גיטין קפא

כיון דבאמת הלכתא כר"י דיש לבעל פירות עד שעת נתינה והלכה ג"כ כר' יוסי דזמנו של שטר מוכיח אמאי חולצת דגם משום חומר' לא מחמרינן לחלוץ שאם אתה אומר חולצת מתיבמת כיון דהלכתא כר"י דס"ל דעד שעת נתינה יש לבעל פירות. דהיינו עד שעת חלות הגט אין צריך לזמן הכתיבה רק לזמן חלות וא"כ ע"כ מעכשיו קאמר

עוד נראה לפענ"ד באופן אחר דאף דרב ס"ל הלכה כר"י דזמנו של שטר מוכיח מ"מ הוצרך לתקן מיומא דנן ולעלם משום גט שכ"מ כמ"ש רש"י דבגט שכ"מ כתבו התוס' דף ע"ג בד"ה אמר רבה מעת שאני בעולם דאפילו באומר מהיום אמדינן דעתו דשכ"מ דדעתי' לאחר הגט כל מה שיכול שלא יחול עד שעה אחת סמוך למיתה ור"י שם מספקא ליה כמבואר בתוס' בד"ה תנא ובלבד שימות אף דשם איכא תרתי שאמר מהיום וגם איכא זמנו של שטר אלמא דאף לר' יוסי דס"ל דזמנו של שטר מוכיח אפילו בע"פ מ"מ אין מסלקין מכח הוכחת זמנו של שטר האומדנא דמוכח דהיינו שדעת השכ"מ שלא תתגרש מיד ביום הכתיבה רק שעה אחת סמוך למיתה. וכיון דמזמן שנכתב בגט אין ראיה שכוונתו מהיום כיון דאיכא אומדנא ממילא דליכא ג"כ ראי' מזמן הכתוב בשטר שכוונתו על שעה אחת סמוך למותו דודאי אין ראיה מהזמן הנכתב בשטר שהוא ימים רבים קודם זמן הכתיבה שכוונתו על שעה שלפני מותו יותר מהשעה שלאחר מותו דהא אותן השני שעות ביום א' הן

גמ' ה"ד אילימא דא"ל מהיום וכו'. הפ"י הקשה דא"כ קשה הא דכשאמות ולאחר מיתה אמאי אין זה גט וכו'. ואישתמיטתיה שהוא קושי' רשב"א לקמן דף ע"ו עיין שם

דף עב ע"ב רש"י ד"ה חולצת מספקא לן אי תנאי הוי אי חזרה. ברמב"ן בב"ב דף קל"ו הקשה דמ"ש דלא אמרינן תפוס לשון ראשון ותירץ דאי תנאי הוי תרווייהו תפסינן לכ"ע ולשון ראשון בלבד אי אפשר לתפוס דאי חזרה הוי מצי הדר ביה עכ"ל ולכאורה תמוהין דבריו דהא שם ג"כ מצי הדר בי' ואפ"ה מספקא לי' לש"ס אי אמרינן תפוס לשון ראשון. ונראה לפרש דבריו דיש לחלק בין גיטין לקנין דבגיטין כיון דבע"כ דידה מגרשה ותיכף כשחוזר בי' ונותן לה הגט בלשון אחר לא מתגרשה בלשון ראשון משא"כ במקח וממכר דבעינן דעת שניהם וכיון דתפיס לשון ראשון והיינו שהלוקח סומך עצמו על הלשון הראשון והמוכר יודע דכשאומר ללוקח שני לשונות הלוקח סומך דבריו על לשון ראשון וכיון שנותן לו בסתם אחר שאמר לו שני הלשונות נתרצה המוכר ג"כ על לשון ראשון ומש"ה נתקיים המקח ג"כ כפי לשון ראשון ואם לשון ראשון הוא יותר גרוע נגד הלוקח אז פשיטא שהלוקח מחוייב לקיים כפי הלשון ראשון כיון שכללא הוא דתפוס לשון ראשון והוי כאלו ברור לנו שנתרצה בהמקח על לשון ראשון משא"כ בגט דלא אזלינן כלל בתר דעת האשה רק בתר דעתא דבעל וכיון דלגבי בעל אמרינן דחזרה הוא דהיינו שחוזר בו וממילא לא נתגרשה רק כפי הלשון אחרון. ואי תקשה מקידושין דבעינן ג"כ דעתא דידה והוי כמו מקח ואפ"ה אמרינן בקידושין ר"פ האומר דחזרה הוא גבי מעכשיו ולאחר שלשים ולא אמרי' כיון שהאשה תפסה לשון ראשון אם נאמר תפוס לשון ראשון והוא מסר לה הרי נתרצה הוא ג"כ שיהיה כפי לשון ראשון אף שחזר בו מקודם מ"מ כשמסר ליד האשה ויודע שהאשה סומכת דעתה על לשון ראשון נתרצה הוא ג"כ כמו במו"מ זה אינו דבשלמא במקח סגי כשידעינן שנתרצה דבריצוי סגי משא"כ בקידושין דאפילו ידעינן בבירור שנתרצה לא מהני דהא אפילו נתן הוא ואמרה היא לא מהני א"כ כשהדיבור האחרון חזרה הוא מדיבור הראשון אתי דיבור ומבטל דיבור ונתבטל דיבור הראשון אף שנתרצה אח"כ בשעת נתינה על דיבור הראשון לאו כלום הוא דבקידושין דוקא דיבור בעינן ולא מהני אומדנא על הריצוי כמ"ש הח"מ באה"ע סי' כ"ז ס"ק ט' והב"ש שם ועדיין צ"ע ממתנה וגם בקידושין צ"ע דא"כ יתבטלו הקידושין לגמרי דאימר לא נתרצית רק בלשון ראשון

תוס' ד"ה אמר ר"ה וכו' יאמרו שאין תנאי החולי גורם וכו' פי' דמחמת שיראו העולם שנתקיים התנאי ואפ"ה בטל הגט יאמרו דרבנן אזלי בתר אומדנא ואזלי בתר דברים שבלב שאמדו דעת השכ"מ שאף שאמר מהיום מ"מ בלבו לא הי' לגרשה רק אחר מיתה מש"ה חוזר בי' כשעמד אף שנתקיים התנאי מחולי זה דכשיש אומדנא דמוכח על מה שיש בלבו מבטל הדברים שאמר בפי' כמו במתנה דבמקום שיש אומדנא דמוכח אזלינן בתר דברים שבלב וממילא יש גט לאחר מיתה ומשום גזירה זו אמרו חכמים דאם עמד אינו חוזר ולזה נראה דאפילו אם חזר בפירוש כשעמד לא מהני אף דמסקינן דהוי כאומר מעת שאני בעולם לקמן דף ע"ג דאם יהא יכול לחזור בפירוש אף שאמר מהיום וידוע הוא דבמהיום א"י לחזור בו שהגט נגמר למפרע יאמרו העולם דמטעם אומדנא יכול לחזור בו כמו במתנתו ויש גט לאחר מיתה דהעולם לא ידעו דהוי כאומר מעת שאני בעולם. דמעת שאני בעולם גופי' מחמת אומדנא הוא ולא אסיק אדעתייהו לחלק בין אומד' לאומדנא דא"ל דהעולם ודאי ידעו דהוי כאומר מעת שאני בעולם דא"כ אפי' בעמד ליכא גזירה דהעולם יאמרו שחזר בו ולכך בטל הגט וכן משמע הלשון בפוסקים שכתבו דאם עמד אינו חוזר ומשמע דאינו חוזר כלל

דף עג ע"א גמ' דהלך על משענתו הוא דבעינן אומדנא. הרשב"א בחידושיו כתב