תורת אמת עא

ימיו אז הוא ניצול ממצוד' היצר אשר נמצא בכל אדם ומצנן את לבו מה שמחי' א"ע לעשות מצוה ולבו יתחיל להתלהב ולהבעיר על דבר השם ואז בא היצר ומצנן ומקרר דעתו ורוחו להתעצל שלא יעשה ויפרוש מן המצוה אבל כשהאד' מתנהג א"ע על בחי' הנ"ל שעושה תמיד לעצמו הכנה וכלי ע"י מצוה ראשונה וא"כ כיון דכבר עשה ברצון המצוה השנית שוב אין כח ביד היצר לצנן ולקררו מאחר שכבר קיים המצוה בכח וכבר הוא כלי והכנה ואז מסייעין לו מן השמים לגמור וזה כוונת התורה שרמזה בכפל התיבות נתן תתן עשר תעשר להודות על הכוונה הנ"ל דכשאדם עושה פעם א' מצוה כמו מצות הצדקה ומעשר וכדומה אז יכוין במחשבתו לעשות במצוה זו הכנה וכלי לעשות שיחי' כח בידו לקיים עוד הפעם מצוה זו וז"ש עשר תעשר ר"ל שתעשר עכשיו על בחי' זו לעשר עוד הפעם ואז אתה עושה הכנה ורצון למצוה זו שנית וממילא הוא ניצול ממצודת היצר שלא יהי' יכולת בידו לצנן ולקרר את לבו אח"כ מחמת שהוא דבק וחזק והכפיל המצוה לעשות אותה הכנה ורצון לעתיד ומחשבה טובה היא כמעשה וז"ש שהמע"ה השבח של הכנ"י כפה פרשה לעני ר"ל שפורשת בפ"י ונותנת צדקה לעני ובעוד שנותנת משפיע לעני אז ידיה שלחה לאביון אז במחשב' להשפיע עוד הפעם שתהי' שלחה לאביון שמצפת מתי יגיע שאזכה לקיים עוד המצוה של הצדקה עוד בבחי' יתירה ועי"ז לא תירא לביתה משלג כלומר לא תירא מהיצר של שלג דהוא תשלג בצלמון אשר היצר של שלג הוא מצנן ומקרר את האדם ואינו מניחו לקיים המצוה אבל הכנ"י לא תירא וז"ש כי כל ביתה לבוש שנים ב' דברים העשות המצות עכשיו והכנה ורצון לעתיד וא"י הם כשניים ואז אין כח ביצר לבטל זה רק הבא לטהר מסייעין לו מן השמים שיראה לגמור בכי טוב בכל פעם יותר (עניני ראש חדש שבט וחמשה עשר בשבט) כתיב בעשתי עשר יום לחודש הואיל משה באר את התורה הזאת לעיני כל ישראל באר הטיב ודרשו שביאר וכתב את התורה בשבעים לשון ופירשו בו הקדמונים ז"ל דמוכח היא מתיכת היטב כי היטיב בריבוע כזה ה' הי' הי"ט הטי"ב עולה שבעים ע"כ והנה לכאורה יפלא למה עשה זאת משה רבינו ע"ה רבן של כל הנביאים לעשות כביכול תמורה בתורתינו הקדושה ולהעתיק ללשונות אחרים הלא כת"י לא יחליפנו ולא ימיר אותו והגם שעיקר שם תמורה באומר זו תחת זו עכ"ז לאיזה כוונה עשה שום נידגוד תמורה ולמה דוקא בא' לחדש הכל צריך טעם ולהבן זאת י"ל כי כוונה גדולה כיון בזה רבן של כל הנביאים דהנה הי"ב חדשי השנה הם נגד י"ב צירופי הוי"ה וכל צירוף יוצא מפסוק את מראשי תיבין ואות מסופי תיבין בתיקוני זוהר והצירוף של חדש טבת יוצא מתיבות של פסוק גדל"ו לד' את"י ונדוממ"ה שמ"ו יחדי"ו היה"ז וההי"ן ולכך אז תגבורת הדינים רח"ל וכדאיתא בזוהר וכן צירוף של חדש שבט יוצא מר"ת של פסוק וא"ם המ"ד ימירנ"ו והי' הו"א ותמורתו קודש וחמשה עשר בשבט מתחיל לראות וה"ה כסדרן ומאז אין עוד הגבורת הדינים והנה השבעים אומות הם נצוצין שנפלו משרשם הרמה בקודש ואחוזתם הם באותיות התורה כגון פלשתים וכפתורים ואדום ודומי' והאותיות התורה הוא השורש המחי' אותם ומחמת שנפלו משרשם בקודש נעשו קליפות ולכך רצה מרע"ה להעלותם ולהמתיק הכל בשרשו וגם בכדי שלא יוכלו להרע לישראל לכך העתיק התורה בשבעים לשון בכדי להמתיקם ושיהיה הוא ותמרתו קודש ולכך עשה זאת בר"ח שבט דווקא כי אז הצירוף שמאיר באותו החודש יוצא מפסוק והי' הו"א ותמרת"ו קודש והבן: חזק ונתחזק המצות בשלימות ועולים הוגן דברי המדרש הנ"ל: בפסוק נתן תתן אל ירע ליבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה כו' י"ל עפי"מ ש"כ האור החיים על פסוק אם כסף תלוה את עמי את העני עמך דלכאורה ישאל השואל בראותו כי ירבה כבודו בכסף וזהב לרוב ולא צורך בו ולמה לא הספיק ד' לאדם מה שצריך והכרח לו כי זה שאנו רואים מה שפעמים יחסר לאחד ואין לו אפי' כדי צרכו יש טעם בדבר כדי ליסרו על עונו משא"כ אוצרו' הון ומה שאין צורך בהם לזה אין טעם לכא"ו אך הודיע הכתו' כי יש אנשים שאינם ראוין לקבל חלקם מצד מעשי כי השם בחסדו נותן שפע הצורך בריווח לכל איש ואיש די מחסורו והיה כי יחטא דאדם ואינו ראוי לקבל פרנסתו מידו ית' חלקו המגיע לו ואז לא יטלנו אלא הרי הוא מתקבל אל מקום אחד וצריך לקבל חלקו ע"י אחר ומעשה השם עבור ב' מידות טובות האחד להשתלט לאדם בעוה"ז פעלו הרע והב' כדי שיזכה הנותן באמצעו' נתינת הצדקה וחסד לרעהו וז"ש אם כסף תלוה את עמי פי' אם ראית שיש לך כסף יותר על מה שאתה צריך לעצמך דע שאתה מלוה לעמי תדע לך שאין זה חלק המגיע לך אלא חלק האחרים דהוא העני ובזה לא יתנשא ויתגדל על העני עי"ש באה"ה ומכ"ש שלא יתן לו ברוע לב כי משלו הוא נותן לו ועבור זה ברכו ה' מחמת שהפקיד ונתן אצלו חלקו וחלק חבירו וז"ש נתון תתן לו אפילו מאה פעמים מחמת שיש יותר מכדי צרכך בודאי אינו זה שלך ומחייב אתה ליתן לו וז"ש ואל ירע לבבך כו' כי בגלל הדבר הזה יברכך השם כו' ר"ל הלא עבור זה השי"ת ברכך בעושר יותר מכדי צרכך מפני חלק העני וע"כ החזיר לו פקדונו בסבר פנים ודוק: (מה שאמר אדומ"ר הרב בט"ו בשבט): להבין הענין ט"ו בשבט ולמה אז דוקא ר"ה לאילנות כדברי ב"ה - וכדברי ב"ש בא' בו יש לומר דהנה כתי' כי האדם עץ שדה כמו שבאילן יש ענפים ושרשים וטרפין כמו כן אית ג"כ באדם ומאין נמשך זה להאדם משרש נשמות ישראל שהוא אילנא דחיי אילנא דלעילא דהוא אילנא דמתברך שכל נטיעות שינטעו ממנו יהי"ה כמותו וי"ה שהם מוחין דחכמה ובינה הם בחי' שרף האילן הקדוש ושקי' דאילנא זהו שאנו הולכין באילן בתר חנטה הואל ויצא רוב גשמי השנה דהנה אית פלוגתא חד אמר בניסן נברא העולם וחד אמר בתשרי נברא העולם ושניהם אמת בתשרי עלה במחשב' לפניו ית' בריאת העולמות וכמו שאנו אומרים היום הרת עולם עולם והבריאה בפועל הוא בניסן והנה מט"ו בשבט עד נימן שבו הי' בריאת האדם הוא מ"ה יום נגד שם מ"ה הקדוש דאיהו גזעא ושרשא דאילנא כביכול כנ"ל ולכך ביאר אז מרע"ה התורה בשבעים אנפי' לאורייתא והבן זה ומעתה נבין הפלוגתא של ב"ש וב"ה ושניהם אמת ר"ל דב"ש דיברו מעולמות עליונים אשר לית השנה ותפיסא בהו ולא באו עדיין להתגלות וב"ה דיברו מעולמות שבאו להתגלות ולכן לענין דינא הלכה כב"ה ושמם מוכח עליהם דשמאי הוא לשון שומא כי אין לנו בהם השנה רק בלשון שומא והלל הוא הלשון הילל בן שחר והמשכיל יבין כי נכתב בקיצור נמרץ וסומכין על המשכיל מעצמו: