תורת אליקום פח

וכתב התוי"ט בד"ה לישתן. דלא הי' להם גירסא בגמ' מאי קשיא דילמא עשרון כו'. וסובר דאי משום דהגמרא מסיק בקושיא לא מש"ה נדחית מהלכה. וכן כתב בד"ה ואפייתן בפנים. אע"ג דפסק דאינם דוחים את השבת. וגם פסק דאפייתן בפנים. וקשה קושית הש"ס אפ"ה לא נדחית המשנה מהלכה. ובד"ה ר' יהודה כתב דלר' יהודה דכל מעשיו בפנים. סובר דאף מדת יבש נתקדשה בלא התנור. וע"כ צ"ל דכתב זאת לא להר"מ. דהא הר"מ ג"כ סובר מדת יבש נתקדשה. ואעפ"כ סובר דבשתי לחם ולחם הפנים תנור מקדש, אלא דכתב זאת לפשט המשנה כפי גירסתנו בש"ס. וכבר נתבאר לעיל דאין מוכרח דאף ר' יהודא יכול לסבור דמדת יבש לא נתקדשה. ואעפ"כ כל מעשיו בפנים כנ"ל אף לפי גירסתינו. וכן נראה מדברי התוס' הנ"ל (בדף נ"ז) בד"ה ושמעינן בצ"ע הנ"ל. וקצת יש להוכיח (מדף פ"ח א') דקאמר ר' יוחנן לר' יהודה דברוצי מדות נתקדשו. דקתני ממטה למעלה. ואביי אית ליה דאיכא למימר דכ"ע ברוצי המדות או נתקדשו או לא, ובמלאים פליגי. ואם נאמר דהכרח, כיון דר' יהודה סבר דכל מעשיהן בפנים דמדת יבש נתקדשה. א"כ סבר כר' יאשי' (בדף נ"ז ב') דדריש אתם למעוטי מדת יבש בחוץ. א"כ ע"כ סבר דברוצי מדות הלח נתקדשה. ואף ר' יוחנן לא הכריח דר' יהודא סבר דברוצי מדות נתקדשה כ"א מהא דשנה ממטה למעלה. וע"ז פליג אביי דאין הכרח. אלא ודאי דר' יהודה יכול לסבור דמדת יבש לח נתקדשה. ואעפ"כ יכול לסבור דברוצי מדת הלח נתקדשה דסבר כרע"ק כמבואר בש"ס. ע"כ אין הכרע מר' יהודה. אלא דזה יש לדחות דאף דסבר ר' יהודה דמדת יבש נתקדשה. אעפ"כ סבר כר' יוסי (דדף צ' א') דסבר אידי ואידי נמשחה בפנים ולא בחוץ. אלא דזה דוחק גדול דהא אף ר' יוסי ג"כ סובר דמדת הלח ברוציהן קודש. מחמת שהלח נעקר כמבואר במשנה שם. א"כ ר' יהודה יהי' דעה חמשית. כי שלשה מחלוקות במשנה (דדף צ') ור' יאשי' (דדף נ"ז) כת"ק (דדף צ'). ור' יהונתן דעה רביעית. ולפי שנסתפק ר' יוחנן ואביי בר' יהודה אם נאמר דסבר דמדת יבש נתקדשה, ואעפ"כ ברוצי מדת לח לא נתקדשה, א"כ ר' יהודה לא כר' יאשי' ות"ק. ולא כר' יוסי. ויהי' ר' יהודה דעה חמישית. אבל אם נאמר דר' יהודה סובר דמדת יבש לא נתקדש, מסתפקים אביי ור"י שפיר בר' יהודה, אם סבר כרע"ק או כר' יהונתן. אלא מוכרח דר' יהודה לית ליה מדת יבש נתקדשה דלא כבעל תוי"ט. ומזה ג"כ נדחה צ"ע של התוס' הנ"ל מהא דר' יהודה. והנה י"ל ג"כ לפי דפסק הר"מ דאפייתן בפנים דתנור מקדש. ואעפ"כ אינה דוחית את השבת. וסובר דמשום קושיא לא נדחית הלכה. וע"כ דסובר הגירסא (בפ"ב דמעילה) גבי שתי הלחם ולחם הפנים משקרמו בתנור הוכשרו לפסול במחוסר כפורים. ולא גריס בלינה כמש"כ רש"י שם. כיון דאינו דוחה שבת ויו"ט לא נפסלו בלינה. והיינו דרש"י ג"כ סובר דאף שנשאר בקושיא במנחות. עכ"ז הילכתא ולית ליה כפירוש התוס' תברא. אבל התוס' שם (דף ח' א') בד"ה קרמו כתבו בשם ר"י דגרסינן לפסול בלינה. כיון דתנור מקדש דוחה שבת ונפסל בלינה כשעשה בע"ש. והיינו התוס' לשיטתם דאית להו תברא. א"כ מאן דסובר תנור מקדש אית ליה דדוחה שבת. והנה יש לדקדק קצת בדברי תוס' דגרסי לפסול בלינה. והיינו דסוברים דמאן דסובר דתנור מקדש דוחה שבת וכמבואר בסוגיא. הא כיון שדוחה שבת. א"כ כשאפה בע"ש הוי שלא בזמנה וכ"ש אינו מקדש אלא בזמנה. כמבואר בש"ס (ק'). ועיין תוס' (צ"ה א') ד"ה דרך חול (נ"א א') ד"ה אפי לה. דדוקא הש"ס מדייק דע"כ דוחה שבת. דאל"כ ע"ש זמנה ואיפסלי' בלינה. אבל אליבא דאמת כשדוחה שבת. כ"ש אינם מקדשים אלא בזמנם. וכשאפה בע"ש לא נפסל בלינה. וכמבואר בתוס' שם. וא"כ ליכא ליקרם בממ"נ ליפסל בלינה. במשנה שם. וצ"ל כמש"כ התוס' שם (בדף נ"א) בסופו בא"נ לאחר אפיה נותנים אותו בקערות. והיו שם בלילה ומפסלי' בלינה דלילה דבי שימשי אינה מחוסר זמן כמבואר בש"ם שם. אלא די"ל דזה דוקא לרבא (דדף ק' ב') דסבר כן אף דסידר שלא כמצותו אעפ"כ כיון דמטי לילה נפסל. אבל לרב אשי למסקנא שם דסובר כיון שסדרו שלא כמצותו נעשה כמו שסדרו הקוף ולית לן בה אף שהי' כל לילה דבי שמשי על השלחן. א"כ ה"ה בקערות כשהניח שלא בזמנו אף דהי' כל הלילה לא נתקדש לפסול בלינה. מה לי שהשלחן מקדש או כ"ש מקדש ותירוץ של התוס' א"כ ה"ל לרבא דוקא ולא לרב אשי. א"כ ע"כ ממ"נ ליכא לגרום לפסול בלינה במשנה דמעילה הנ"ל וכנ"ל. והנה עוד כתבו התוס' שם בד"ה קרמו וז"ל וא"ת כיון דאית ליה לתנא דמתני' תנור מקדש למה ליה קרמו פני' כניסתו בתנור לקדשו דהא כ"ש מקדש. ותירצו דמשום טבול יום נקטינן דקסבר חולין שנעשה על טהרת הקודש לאו כקודש דמי חולין (דף ל"ה). והא דכ"ש מקדש היינו דוקא כשנעשה כל הראוי ליעשות בו דהיינו כשנקרם עכ"ל. והנה כוונתם מבואר. דאם נאמר דחולין שנעשה על טהרת הקודש כקודש דמי. א"כ אף שאין הכלי היינו התנור מקדש עד גמר עשייתן היינו כשנקרם עכ"ז קודם שמקדש היו להיות עכ"פ כחולין שנעשה על טהרת הקודש דפוסל בטבול יום כמו תרומה. אלא ע"כ דסובר תנא דמתניתין דלאו כקודש דמי והוי חולין עד שיקרמו בתנור להכי אינו נפסל בטבול יום כ"א כשיקרם. וצ"ל לסברת התוספות הא דקתני בתוספתא (פ"א דטהרות) דהמנחות קודם שקדשו בכלי אינם לא כקודש ולא כחולין אלא הן כתרומה. א"כ מבואר דאף קודם קידוש בכלי הוי כתרומה ופוסל בטבול יום ואיך קתני במתניתין דמעילה הנ"ל קדשו בכלי גבי מנחות הוכשרו לפסול בטבול יום. הא גם קודם קידוש נפסל בטבול יום כמו תרומה. וע"כ דהתוספתא סבר כמ"ד חולין שנעשה ע"ט הקודש כקודש דמי ע"כ אף קודם קידוש בכלי הוא כתרומה. וה"ה לענין שתי הלחם ולחם הפנים קודם שקרמו בתנור נפסל בטבול יום להתוספתא. ולפ"ז יש לתמוה על הרמב"ם שפסק (בפי"א מהל' אה"ט הלכה י"ג) כהתוספתא הנ"ל. שהמנחות שלא קדש בכלי הרי הוא כתרומה. והוא פסק (בהלכה ט' שם) חולין שנעשה על טהרת הקודש השלישי שבהן טהור כחולין וע"כ סובר כהמשנה דמעילה ודלא כהתוספתא. והפסקים סותרים זא"ז וע"כ נראה לי ברור דהרמב"ם לא היה גורם בהמשנה דמעילה קדשו בכלי הוכשרו לפסול בטבול יום. דבאמת אף קודם שהקדש בכלי נפסל בטבול יום כתרומה. ואף דפסק חולין שנעשה ע"ט הקודש לאו כקודש דמי. עכ"ז קודש גופא אף קודם שהוקדש בכלי יש לו דין תרומה כהתוספתא. והתימה על אדונינו בעל כ"מ והרב בעל תוי"ט שלא הרגישו בכל זה הדקדוק. שהרמב"ם מחולק עם תוספות הנ"ל כמוכרח. ועתה בס"ד נחקורה ונשובה להפסקים הנ"ל הסותרים כמו שנתקשו שני גדולי ישראל הנ"ל וחכמי הש"ס נתקשו בזה כמבואר. והוא הא דמקשה בש"ס אמרת לישתן כו' בחוץ אלמא מדת יבש לא נתקדשה. היינו עשרון שנמדד בו כפי' רש"י והוא ע"פ המבואר בש"ס (נ"ז ב') א"ל ר"פ לאביי והא איכא ביסא כלי שרת דלת הוא. א"ל כגון שלש ע"ג קטבלי' אי הכי דקאמר ליה ר' יהונתן לר' יאשי' תדע לך כו' לימא לי' כגון דכיילא בעשרון דחול. הכי השתא כו'. בשלמא ביסא כו' אלא עשרון כיון דאמר רחמנא עביד עשרון וכייל בי' שביק עשרון דקודש וכייל בעשרון דחול. ע"כ הסוגיא שם: