תורת חסד יז

יא וראיתי שם בתשובת רע"א הנ"ל. שהביא דברי התוס' דב"ב (דקנ"ו ע"א ד"ה בודקין) במ"ש שם התוס' דאם פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר ואח"כ לא נמצאו לה שערות דהוי ספיקא דחיישינן שמא נשרו וצריכה גט משניהם. וזה מיירי בין באיש בין באשה כמ"ש שם התוס' אח"כ (בד"ה לחליצה) וע"ז הקשה הגאון רע"א על התוס' ג' קושיות. א' לפמ"ש בתוס' נדה (דמ"ח ע"ב) דהא דחוששין שמא נשרו הוא רק מכח חזקה דרבא. וא"כ הכא אם לא ימצאו לה שתי שערות א"צ גט מהשני דכל שבאת לומר שבשעת קידושי הראשון שהגיעה לכלל שנים ולא הביאה שתי שערות א"כ אזדא לה חזקה דרבא ותו אין לחוש כלל שמא נשרו ויש להחזיקה בקטנה עדיין. ועוד הקשה דהא הוי ס"ס ספק לא נשרו ועדיין קטנה היא וספק נשרו קודם קידושין הראשונים והיתה אז גדולה בשעת קידושין הראשונים. ועוד הקשה דאם נימא שהיו לה שערות ונשרו ממילא ראוי להחזיקה בגדולה משהגיעה לכלל שנים וכמו בנמצאו לה שערות אח"כ דס"ל להתוס' דמחזיקין אותה בגדולה למפרע משהגיעה לכלל שנים. ולא תירץ הגרע"א כלום על כל קושיותיו אלה. והניח בצ"ע גדול. והנה קושייתו האחרונה כבר ביארתי לעיל (אות ח') דלק"מ משום דחזקה דהשתא נמי בעינן שתהא חזקה שנתבררה בשעתה וכנ"ל. וגם שתי קושיותיו הראשונים יש מקום ליישב כהוגן. אך יותר נראה ליישב כל קושיותיו בחדא מחתא בפשוט. דמ"ש התוס' בב"ב שם (ד"ה לחליצה) דבודקין לגיטין ולקידושין מיירי בין באיש בין באשה. אין הפשט בדבריהם דכל הנפקותות שיש מזה באיש שיהיה באשה ג"כ באין הבדל מאומה בהכרח אף שיש סברות לחלק ביניהם. דזה אינו. רק דבהא דבודקין לגיטין ולקידושין יש נ"מ לדינא באשה ג"כ בבדיקה זו שבודקין אותה ג"כ ועכ"פ יש נ"מ בין באיש בין באשה יהיה באיזה אופן שיהיה. ומעתה פשוט הוא דפירוש דברי התוס' שם (בד"ה בודקין) במ"ש התוס' דנ"מ לענין אם פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר אי משכחינן אח"כ סימנים בתראי לא הוו קידושין ואי לא משתכחי סימנים ה"ל ספיקא וחיישינן לקידושי שניהם. דפשט דברי התוס' בזה קאי על בדיקת האיש. דאם קיבלה קידושין מאחר אם אח"כ בדקו את האיש המקדש הראשון ונמצאו לו סימנים מחזיקים אותו בגדול למפרע משעת הקידושין וממילא קידושין בתראי לא הוו קידושין. ואם לא נמצאו סימנים להמקדש הראשון אז הוי ספיקא דחיישינן שמא נשרו וצריכה גט מהראשון ושמא לא נשרו והיה קטן וממילא צריכה גט מהשני ג"כ. ובזה א"ש דברי התוס' בלי שום גמגום. ולענין בדיקת האשה באמת אין נ"מ באופן זה כשיבדקוה אחר הקידושין השניים דאף אם לא ימצאו לה סימנים אח"כ ג"כ א"צ גט מהשני. הן מחמת ס"ס הנ"ל והן מחמת דבלאו חזקה דרבא לא חיישינן שמא נשרו כנ"ל והן משום שאת"ל שהיא גדולה יש להחזיקה בגדולה למפרע משהגיעה לכלל שנים (וכקושיותיו של הגרע"א הנ"ל). רק דמ"מ יש נ"מ טובא לדינא בבדיקת האשה ג"כ לענין שאם יבדקוה אחר הקידושין הראשונים ולא ימצאו לה סימנים ואח"כ נמצאו לה סימנים ופשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר אז היא צריכה גט משניהם. ומלבד זה יש עוד נ"מ בבדיקת האשה לענין קידושין הראשונים לחוד (אף בלא קיבלה קידושין מאחר) היכא שלא נתברר בעדים אם הגיעה לכלל שנים דאם ימצאו לה סימנים בודאי צריכה ממנו גט ואם לא ימצאו לה סימנים אז א"צ גט כלל. והתוס' ס"ל בזה כדעת המקילים שמתירים בזה מטעם ס"ס. )ופליגי על הרשב"א והובאו בתשובת ר' בצלאל סימן כ' ובב"ש סי' קנ"ה ס"ק כ"ב). ספק שמא לא הגיעה לשנים וספק שמא לא נשרו ע"ש. ועוד כמה נ"מ לדינא בבדיקת האשה ג"כ. והתוס' אשמעינן רבותא לענין בדיקת האיש דיש נ"מ מזה אף אם יבדקוהו אחר קידושין השניים ג"כ כשקיבלה קידושין מאחר. אבל אין הכרח שנפקותא זו בעצמה בכה"ג תהיה אף בבדיקת האשה. דזה ודאי אינו וכנ"ל. ובזה מבואר דלק"מ כל קושיותיו של הגרע"א הנ"ל ע"ד התוס'. ואדרבה עליו יש לתמוה. במה שהביא שם דברי הס"ט בנדה (דנ"ב:) בהא דאמרינן שם הלכה כדברי כולם להחמיר. והקשה המל"מ דמאי נ"מ בסימן האמצעי הא לענין מיאון סגי בסימן זוטא שבכולן דאינה ממאנת ולענין חליצה אינה חולצת עד שתביא סימן הגדול שבכולן וא"כ למאי אהני סימן האמצעי. ותירץ הס"ט דנ"מ טובא לענין אם נתקדשה לאחד אחר שהביאה סימן זוטא ואח"כ נתקדשה לאחר אחר שהביאה סימן האמצעי דחיישינן לקידושי שניהם דשמא בשעת קידושין הראשונים חשיבא קטנה עדיין ובשעת קידושין השניים היתה גדולה כשהביאה סימן האמצעי. אך הקשה ע"ז דמ"מ אין נ"מ מזה דבלא"ה צריכה גט מהשני ג"כ דחיישינן שמא נשרו כו'. וע"ז תירץ הגרע"א שם דכיון דבלאו חזקה דרבא לא חיישינן שמא נשרו א"כ כאן אם באת לומר דהסימן זוטא אינו סימן ועדיין קטנה היא א"כ הגיעה לכלל שנותיה ולא הביאה סימנים הראויים ואזדא לה חזקה דרבא וממילא אין חוששין לשמא נשרו וא"כ לא הוה חיישינן לקידושין השניים, רק משום דהלכה כדברי כולם להחמיר ושמא הסימן האמצעי הוא עיקר להחשיבה כגדולה מש"ה חוששין לקידושי שני ג"כ ושפיר הוי נ"מ. עכ"ד הגרע"א שם. וקשה דמה הועיל בתירוצו זה. הא מאי דפסקינן הלכה כדברי כולם להחמיר הוא מחמת ספיקא דדינא דמספקא לן כמאן הלכתא. וא"כ הכא כשנתקדשה לאחד אחר הסימן זוטא ואח"כ אחר סימן האמצעי נתקדשה לאחר אף לפי האמת למה תצטרך גט מהשני. הא הוי ספק ספיקא. ספק שמא קיי"ל דסימן זוטא הוי סימן וא"כ היתה גדולה בשעת קידושין הראשונים ואין בקידושי שני כלום. וספק הב' שמא קיי"ל דסימן האמצעי ג"כ לא הוי סימן רק סימן הגדול שבכולן וא"כ בשעת קידושי שני ג"כ עדיין קטנה היא וא"צ ממנו גט. והא קיי"ל דס"ס בפלוגתא דרבוותא ג"כ הוי ס"ס אף דשני הספיקות בפלוגתא דרבוותא. אמנם יש לתקן דבריו (באופן אחר מה שהוא לא כיוון לזה). דהנ"מ מסימן האמצעי הכא הוא באופן זה שהיא גדולה בודאי רק שנתקדשה לאיש אחד שהביא שערות בסימן זוטא ואח"כ נתקדשה לשני שהביא שערות בסימן האמצעי. דלא הוה חיישינן לקידושין השניים רק מחמת הספק שמא קיי"ל דסימן האמצעי הוא עיקר והוי השני גדול והראשון קטן ומשו"ה צריכה גט משניהם. ובזה אין להקשות דאכתי לא תצטרך גט מהשני מחמת ס"ס דשמא סימן זוטא הוי סימן והוי הראשון גדול ואין קידושי שני כלום. ושמא סימן האמצעי נמי לא הוי סימן רק סימן הגדול שבכולם ואף השני הוא קטן ואין קידושיו כלום. דזה אינו. דס"ס בתרי גופי לא אמרינן וכמ"ש הרא"מ בביאוריו לסמ"ג והובא בפר"ח סי' ק"י בדיני ס"ס ובתשו' רע"א סי' ו' ע"ש. מיהו גם בזה יש לפקפק לפמ"ש במ"א. אך בלא"ה א"צ לדחוק כלל כדברי הס"ט והגרע"א הנ"ל. וי"ל כאן נ"מ אחרות לדינא במה שחוששין הכא לסימן האמצעי. ואכמ"ל: ולענין דינא כבר ביארתי לעיל להתיר בדיעבד כדעת הנו"ב. וכ"ז כשיש בירור עכ"פ שהוא בן י"ג שנה ויום אחד. ויש להכשיר התפילין וכמבואר: