תולדות יעקב יוסף, עקב

מצוה את ה' אלהיך תירא.

מצוה אותו תעבוד זו תפלה.

מצוה ובו תדבק הדבק בת"ח.

מצוה ובשמו תשבע הנה אלו ד' מצות שזכרן בהמשך זה אחר זה בפסוק א' ולכאורה קש' מה ענין זה לזה אבל אחר הביאור תבין כי אלו ד' מצות הם כללות כל תרי"ג מצות והם רמוזין בד' אותיות השם המיוחד ושרשו א' ושפיר יבואר ש"ס הנ"ל בא חבקוק והעמידן על א' וצדיק באמונתו יחי' וגם אינו סותר לאלו הקודמין בא דוד והעמידן על וכו' יעו"ש וכדי לבאר אלו ד' מצות נראה לעורר הספיקות שבזה והוא כי הרב בעל הלכות גדולות מנה יראת חכמים למצות עשה כך דרשו הש"ס את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח אבל הרמב"ם בספרו יד' שרשים שרש ב' כ' וז"ל ובשורש זה נשתבשו בו זולתינו ולכן מנה יראת חכמים למצות עשה והוא מאמר ר"ע את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח חשב כי הנלמד מי"ג מדות הוא מן הכלל הנזכר ואם הענין כן למה לא מנה כבוד אשת האם דנלמד ג"כ מן כבד את למצוה בפני עצמו וכן בעל האם וכו' עכ"ל והרמב"ן החזיק סברת בעל הלכות גדולות והגאון מהורר יצחק דיליאון החזיק סברת הרמב"ם יעו"ש.

ובמצוה תפלה שכתב הרמב"ם שהוא מ"ע דאורייתא השיגו הרמב"ן דמפורש בש"ס בפ"ג דברכות לענין בעל קרי דקורא ק"ש שהוא דאורייתא ואינו מתפלל דתפלה דרבנן וכן בסוכה וכו' ומה שאמרו בספרי ולעבדו זו תפלה וגם דרשו ואותו תעבודו עבדו בתורתו עבדו במקדשו וכו' אסמכתא בעלמא היא או במקדשו היא עבודת הקרבנות וכו' ואם יהיה בתפלה עיקר מן התורה נאמר שהיא מצוה לעת הצרה ר"ל וכמ"ש וכי תבואו מלחמה וגו' שנאמין שהוא ית' שומע ומציל עכ"ל והרב בעל כסף משנה ומגדל עוז בס' אהבה ה' תפלה פ"א הרגישו בזה ואמרו משמעות הש"ס דתפלה דרבנן וכמ"ש תפלות כנגד תמידין תקנום היינו שאין זמנו מן התורה קבוע רק רבנן תקנום אבל שורש התפלה שיתפלל עכ"פ בכל יום איזה נוסח שירצה דאורייתא הוא יעו"ש.

ובמצוה ובשמו תשבע כ' הרמב"ם בה' שבועה פי"א שהיא מ"ע וז"ל כמו שהשבועה שאין צורך אלי' מזהיר ממנה והוא מצות ל"ת כן השבועה בעת הצורך מצוה בה שנא' ובשמו תשבע שהשבועה בשמו הגדול והקדוש מדרכי העבודה היא וכו' עכ"ל והראב"ד השיגו מכ"י וז"ל א"א אינה מן המנין אלא בא להזהיר שלא ישבע באל אחר וכו' וכן הרמב"ן השיגו בשרשי' הנ"ל שאינו ממנין המצו' רק להזהיר על השיתוף וכמ"ש הרמב"ם עצמו שם הנשבע במשה רבינו היינו שהש"י שלחו אבל המאמין שהוא אמיתית עצם הרי זה שיתוף וכו' גם הרב המזרחי השיגו בזה בפרשה ואתחנן יעו"ש וכדי לבאר כל א' מן ד' מצות הנ"ל כל אחת בפני עצמו ואח"כ יחוברו יחד ד' הנ"ל ואען ואומר דפלוגתא זו דפליגי הרב בעל הלכות והרמ"בם אי נמנה יראת חכמים למצוה בפני עצמו זה נמשך אחר הפלוגתא דפליגי באנכי ה' הנ"ל ותחלה נדקדק בפסוק ל"ל תואר ב' שמות יחד ה' אלהיך ב' דהל"ל את ה' אלהיך ירא כמ"ש את האלהים ירא ומאי לשון תירא ג' באיזה סברא פליגי בה"ג והרמ"בם ונ"ל דקו' חדא יבואר באידך ע"י קו' שלישי והוא דמצינו להרמב"ם אפי' דבר שהוא דאוריית' רק שאינו מפורש מפי הקב"ה רק למשה בסיני נאמרה בגז"ש או הלכה אינו נכנס במנין תרי"ג מצות דכ' האשה ניקנית בג' דרכים בכסף ושטר וביאה וכ' שטר וביאה מדאורייתא וכסף מדברי סופרים והקשו עליו רבים וכן שלימים הא בש"ס משמע דהוא דאורייתא דפריך כסף מנלן ומשני גמר קיחה קיחה וכן כתבו החכמי' שבדורו להרמב"ם עצמו מנא ליה זאת הא כולהו ילפינן להו מן התורה והשיב להם כבר ביארתי בספרי י"ד שרשי' שאפי' דבר שהוא הלכה למשה מסיני מדברי סופרים קרינן לי' ואין שום דבר שהוא מן התורה רק מה שהוא מפורש בתורה וכו' יעו"ש ולכך ס"ל דלא נכנס במנין רק המפורש בתורה והרמב"ן השיגו שם וכו' והנה יש להבין הא כל תר"יג מצות משה אמרן כמו שדרשו חז"ל רק שנים א' הקב"ה במפורש וסך תרי"א מצות אמרן משה כמ"ש תורה צוה לנו משה וא"כ ה"ה כשנאמרו למשה בסיני מפי הקב"ה גם שלא נזכר במפורש בתורה רק בגז"ש או הלכה מפי הגבורה מ"ט לא יכנס במנין המצות ושיקרא דאורייתא ונ"ל דהרמ"בם לשיטתו אזיל דס"ל דמצוה ראשונה שאמר הקב"ה אנכי ה' אלהיך בו היו כלולין אפ' בדיבור כל המצות מה שאי אפשר לאוזן לשמוע ואתי משה רבינו ופירשן בפרטות כל דבור בפני עצמו לישראל וכתבם בתורה כל א' על מקומו משא"כ בה"ג אזיל לשיטתו כי אנכי אינו במנין המצות רק לא יהי' לך אלהים אחרים על פני הם ב' מצות ואינו ענין לכלול המצות עשה במצות ל"ת רק משה אמרן מפי הגבור' ולכך ה"ה כל מצות שנאמרו למשה מפי הגבורה בג"ש או מי"ג מדות ג"כ נכנס במנין וגם מה שדרשו חכמים אח"כ בי"ג מדות כמו ר"ע שדרש את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח ג"כ נכנס במנין תר"יג כך נ"ל ע"פ פשט אבל אי דייקת צחות לשון בה"ג תראה דגם שהרב בעל הלכות גדולות נתכוון למ"ש הרמ"בם במצוה זו ושוב לק"מ מן כבד את אביך שהקשה עליו הרמ"בם והוא דזכרנו לעיל מאמר של ר' שמלאי תרי"א מצו' צוה לנו משה וב' מצות נאמרה מפי הגבורה והם א מצות עשה הרומז בשם הויה וב' מצות ל"ת הרמוז בשם אלהים כאשר נבאר אח"כ וזה שא' אנכי ה' אלהיך כי אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי אלהים קאי על ל"ת שאמר אח"כ לא יהי' לך אלהים אחרים על פני והנה אותיות תירא הוא אותיות תרי"א וגם אותיות יראת ובזה יובן שא' את ה' אלהיך תירא שהוא יראת חכמים שכ' בה"ג ור"ל כי בא להודיעיני כי רק שתי מצות שמענו מפי הגבור' והו' נרמז בתואר ה' אלהיך כנ"ל אבל סך מצו' גי' יראת הוא מדר' חכמי' וז"ש שרימז בעל ה"ג יראת חכמים על כלל המצות והרמב"ם סבר כנ"ל והשיג עליו וז"א ובאמת נמשך ג"כ ממילא לירא מ"תח אחר שהם עיקר התורה והמצות והבן מאמר הש"ס ג"כ יש לפרש במ"ש לרבות ת"ח כי שורש ל' הווא ג' במ"ק כנודע וא"כ הוא ג"כ תרי"א שנמסר לת"ח לדרוש ולכך מהם יש לירא וק"ל.

איברא נראה דגם הרמב"ם לא פליג על בה"ג בגוף המצוה ולומר שאין זה מצוה יראת חכמים ח"ו מלומר זה רק ס"ל שאין צורך לייחד על זה מצוה בפני עצמו רק הוא נכלל בכלל יראת הש"י ויוצאין מזה דבר חדש והוא דקשיא לו במה שאמרו חז"ל ובו תדבק הדבק בת"ח דלכאורה הוציאו הדבר מפשוטו דהמצוה שידבק בו ית' דוקא ורז"ל אמרו הדבק בת"ח ועו' לר"ע ואינך דדרשו את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח ומ"ט לא דרשי הכי ואהבת את ה' אלהיך לרבות ת"ח הגם דראיתי בשל"ה בשער האותיות דרש כך ג"כ יעו"ש אבל ק' על הש"ס דלא דרשי כך ונ"ל דקו' חדא יבואר באידך ואתי הרמב"ם ללמדינו שאין לך דבר בעולם נפרד ממנו ית' הן אהבתו ויראתו וכיוצא בזה והוא דקבלתי מפי חכמים וסופרים דבר גדול נמצא בעולם והוא ענין יראה ואהבה שנמצא בכל העולמות אצילות בריאה יצירה עשיה ובכל המדריגו' שבעולם נמצא דבר זה והוא נתחיל מפחותים שבנבראים כי העכבר יש לה ירא' מהחתול והחתול יש לה יראה מהכלב וכן הגדי מן הזאב והזאב מן הארי ושאר הדורסי' שבחיו' וכן בעופות וכן בבני אדם אימת חלש מהגבוה ומוראה של מלכות על כל הנבראים שבבני אדם עד למעלה למעלה שהוא שורש כל היראה דאמרינן מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך ופריך בש"ס וכי יראה מלתא זוטרתי היא הא אמרינן אין להקב"ה בעולמו וכו' שנא' יראת ה' אוצרו ומשני אין לגבי משה ורבו המפרשים בזה להקשו' הא זה נאמר לישראל ואינו זוטרתי ונראה דמה שא' כי אם ליראה את ה' אלהיך אינו משום דיראה מלתא זוטרתי רק לפי שיש הרבה מיני יראה וראוי לאדם המשכיל שיבחור ביראה אחת במועט ולא במרובה וכמ"ש בח"ה כי עבודת החנף הוא הרבה משא"כ החכם אינו עובד אלא א' וה"נ כך כי כבר הזהיר הכתוב אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן וכתבתי שם כי יש ג' מדריגות במין בני אדם וכו' ונזכיר כאן הבינוני כי אדם הוא עולם קטן וכאשר כתבתי במשנה דע מה למעלה ממך ר"ל כי נודע מהענין שלמטה מה שיש למעלה והוא ממך כי לפעמים נופל על האדם איזה יראה מהשררה או מבני אדם הרעים ולסטים אז יראה להדביק נפשו בשורש היראה שהוא לירא מפני ית' בגין דאיהו רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין וזה היראה שנפל עליו הוא כדי לעוררו שיש לו לירא מהעונות שבידו כי פחדו בציון חטאים ויתן לב לשוב ולירא מיראתו ית' ואז מקשר כל מדריגות היראה ממנו עד למעלה בשורשן ואז שום מורא ויראה לא יעלה על ראשו כי נמתקו בשרשן וז"ש מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך שאז נתבטל ממך כל מיני יראת שבעולם שהם הרבה אחר שנקשרת ביראה יחידית של יחידו של עולם משא"כ הכסיל שאינו ביראתו ית' אין מספר וקץ למיני יראתו ופחדו המרובים וז"ש מה ה' שואל מעמך כי אם לבחי' יראה א' שהוא ה' אלהיך ולא שיהי' לך הרבה מיני יראה וזה כוונת המצוה ג"כ את ה' אלהיך תירא ור"ל דודאי יש הרבה מילי יראה בכל הנבראים שנבראו ע"י ך"ב אותיות התורה וז"ש את רק עצה היעוצה לך שתקשר כל היראות בשרשן לירא את ה' אלהיך וממילא יראת חכמים בכלל דכבר נאמר כי מכבדי אכבד וכו' וק"ל. אח"ז מצאתי מוהרא"ש וכמו שיש מדריגות היראה בכל העולמות ובכל הנבראים כנז' כך יש מדריגות האהבה בכל העולמות ובכל הנבראים כי יש אוהב יכול ולשתות או אהבת המשגל וכיוצא בזה הרבה ושורש כולן אהבת הבורא ית' והנה כל אדם מדבק את עצמו אל הבחינה אשר אהבתו תקוע בלבו וכמאמר החכם אם תרצה לידע מהותו שלי איזה אדם תראה עם הוא מדבק א"ע ומתחבר לו וכמאמר ר"ל הדבק לשחוור וישתחוו לך וכו' לכך יראה האדם כשנופ' עליו איזה שמחה ידבק בשמחתו יתברך ולדבק בו שהוא שורש הכל וכאשר קבלתי ממורי שאם יראה מחשבות זרות אם מענין הרהורי תאות המשגל ידבק בשורשו שהוא חסד וכיוצא בזה וכבוד ה' הסתר דבר ודפח"ח.

ומעתה מה שדרשו חז"ל על ובו תדבק הדבק בת"ח כי זה נמשך מזה כי הדבוק בו יתברך ממילא הוא דבוק בת"ח הדביקים בו ית' וחוש הראות מעיד על זה והוא נסיון לידע בעצמו אם הוא דבוק בו ית' ומעתה שפיר הוכיח הרמ"בם כמו בענין אהבת ת"ח לא נזכר מצוה מיוחדת כי הוא נכלל באהבתו ית' כך בענין היראה אין צריך מצוה מיוחדת ליראת חכמים כי היא בכלל יראת ה' וכנ"ל כך יצא לן מדברי הרמ"בם כלל גדול לעבודת ה' ביראתו ואהבתו לחכמים דוקא והרב בה"ג גם כי כתבנו לעיל כי רימז בצחות לשון יראת חכמים על תריא מצות שנדרש מפי חכמים וכנ"ל מ"מ יוצא לן לשיטתו ג"כ דבר נאות והוא מדכתיב לשון תירא הגם שהוא ממש אותיות יראת תריא כנ"ל וא"כ בא ללמד על כלל המצות הרמוזין כאן שיעשה ביראה כמו שהזהיר בזוהר כמה פעמי' דחילו ורחימו וכו' מ"מ נלמד עוד ענין מיוחד ליראת חכמים ואהבת חכמים וכמ"ש ובו תדבק הדבק בת"ח לימצא דרך לאנשי המוני איך ידבק בו ית' ואיך לירא מפניו ומצא הרב בה"ג דבר ממוצע והוא הת"ח אשר על ידו יכול לבוא לידי מדריגות הנ"ל וזולתו אי אפשר כי אם לבני עלי' וא"כ גם דדברי הרמ"בם אמת שהדבוק בו ית' ממילא דבוק בת"ח אבל איך יבוא לידבק בו ית' לא נודע מדריגתו וגילה בעל הלכות דרך הדרגה לזה ומעתה מא"ח ומא"ח ולא פליגי ודברי שניהם דברי א"ח וצריך לשניהם המשכיל שרוצה לידע דרך ישכון אור.

ולבאר זה הוא ע"פ מה שכתבנו במשנה והיה כאשר ירים משה ידו ותחלה נבאר מכילתא ויראו העם את ה' לשעבר לא היו יראים וכו' ויאמינו בה' ובמשה עבדו אם במשה האמינו ק"ו בה' ומה ת"ל במשה ללמדך שכל המאמין ברועה ישראל כאילו מאמין במי שאמר והי' העולם ע"כ וכבר הקשו המפרשים בזה דהתחיל להקשות אם במשה וכו' וא"כ הקוש' ל"ל בה' ומסיים מה ת"ל במשה ועוד דמשני כל המאמין ברועה ישראל וכו' דצריך הבנה בענין האמנה זו ברועי ישראל איזה תועלת יוצא מזה לעבודת הש"י שיהי' נחשב כאלו מאמין בו ית' שהאמנה בו ית' הוא הדביק' והוא תכלית השלימות וכמ"ש המפרש להרמב"ם שלא ניתנו כל המצות אלא כדי שנגיע בהם לזו המדריגה ובחרת בחיים למען תחי' לאהבה את ה' וכו' עכ"ל והאמנה הוא סיבה לבטחון שיבטח בהש"י בכל מאורעתיו ויאהב להש"י לעבדו כאשר נזכיר עוד מזה משא"כ האמנה ברועה ישראל וגם יאהב אותו איזה תועלת נמשך מזה ועו' לשון תואר זה דא' רועה ישראל ולא א' ראשי ישראל וכיוצא בזה ונ"ל דהא יש לתמוה אמכילתא הנ"ל דפריך בפשיטות אם במשה האמינו ק"ו בה' הא ודאי טובא קמל"ן דהא כ' הרמב"ם בשרשי מצוה זו וז"ל ועל זה הצד תשבע אומתינו בשם משה רבינו מה נכבד שמו כאלו הנשבע נשבע באדון משה או במי ששלחו וכשלא יכוין הנשבע בזה רק שיש לו אמתת עצם עד שישבע בו כבר עבר על השיתוף וכו' עכ"ל וא"כ אלו נאמר כאן ויאמינו במשה הי' מקום לטעות ולומר כי ח"ו האמינו במשה שהוא אמיתת העצם בכל פעולת הנסים שפעל עמהם הן ביציאת מצרים וקריע' ים סוף ולא בשליחות הש"י עשה כל זה דהוי שיתוף לכך הוצרך לומר שהאמינו בה' ובמשה עבדו דייקא שעשה זה בשליחות הש"י מצד שהוא עבדו הנאמן והיה עיקר האמנתם בה' שהוא פעל ועשה עמהם כל הנסים ומשה אינו רק עבדו ר"ל שלוחו בדבר זה לפעול על ידו הנסים וצריך לומר דכוונת המכילתא היה באמת על כוונה זו להקשו' ממ"נ מדכתיב במש' שהאמינו בו מכ"ש שהאמינו בה' וכ"ת כקושיין הנ"ל דאיצטריך לאשמעינן שלא טעו ישראל בשיתוף ח"ו לומר שהוא אמיתת עצם פעולת הנסים האלו רק האמינו אמונה שלימה בו ית' אשר הוא פעל כל זאת ע"י משה שלוחו א"כ קשה מאחר שהאמנה זו שהאמינו במשה היא עצם האמונה בו ית' ולא נתחדש בזה שהאמינו במשה שום דבר זולת אמונתן בו ית' השתא מצא המקשן מקום להקשו' א"כ ל"ל כלל במשה כי מה בא ללמדנו בזה שהאמינו במשה שהוא טפל אל העיקר שהאמינו בה' וז"ש ומה ת"ל במשה ומשני דבא ללמדנו ענין חדש שכל המאמין ברועה ישראל וכו' והוא דזכרתי בביאור משנה והיה כאשר ירים משה ידו וכו' והוא מיוסד על שורש מה שאחז"ל זכאה מאן דאחיד בידא דחייבא וכו' כי צריך המנהיג הציבור לש"ש להיישיר את העם בגשמי וברוחני לא בעובדא ובמלולא בלבד לומר תוכחה ומוסר רק גם במחשבה שיקשר א"ע בו ית' ואח"כ יראה לקשר א"ע עם בני דורו ולהעלותן ולדבק בו ית' ובתנאי שגם הם ידבקו א"ע אל ראשי הדור ואז יוכלו ראשי הדור לאחוז בידן ולהעלותן וכו' א"כ שפיר מבואר שכל המאמין ברועה ישראל והאמנה זו שיאהב אותו ולדבק א"ע בו וכמ"ש בר"ח שער אהבה פי"ב יעו"ש ומענין האמנה ובטחון ואהבה הכל מקושר זה בזה יעו"ש וז"ש כל המאמין ברועה ישראל כאלו מאמין בו ית' כי יהי' זה הדרגה וממוצע לזה וז"ש ויאמינו בה' והיינו ע"י שהאמינו במשה שנתדבקו בו ומשם עלו שהאמינו ונדבקו בו ית' וק"ל

וז"ש בתואר רעה כמו הרועה שמשגיח רק בצאן לרעותן במרעה טוב ושמן ולא לרעות את עצמן שישתרר עליהם ויהי' לראש עליהם רק שיהי' לש"ש תועלת ישראל אז האמנה בהם תועלת גדול וא"ש ומעתה מה שאמרו חז"ל על מצוה ובו תדבק הדבק בת"ח אינו מוציאו מהפשוטו כי ע"י שידבק את עצמו לת"ח הדבוק בו ית' ע"י תורתו ועבודתו אז ע"י דביקתו בו יכול להגיע למדריגות דביקות בו ית' כאמור וכן בענין היראה א"א לקשר כל המדריגות של כל מיני יראה בשרשן כי אם ע"י יראת הת"ח וזה כיון הרב בה"ג והבן וגם מבואר כי ביראה מרומז כל מיני יראה בתיבת ת"ת כי מדריגה הכולל כל מיני יראה נק' את כנודע משא"כ אהבה הוא אחד אינו רבוי כלל רק אחדות לכך נלמד שפיר מן בו תדבק ודו"ק.

מצוה ואהבת את ה' אלהיך

מצוה את ה' אלהיך תירא.

לבאר ב' מצות אלו שהוא כלל כל התורה והתפלה שצריך שיהיה בדחילו ורחימו נבאר לשון הרמב"ם מ"ש בספר המדע מה' יסודי התורה פ"ב וז"ל האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאוהבו וליראה אותו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך ונאמר את ה' אלהיך תירא והאיך הוא הדרך לאהבתו ויראתו כשיתבונן במעשיו וברואיו הנפלאים וכו' מיד הוא אוהב וכו' וכשמחשב בדברים אלו עצמן מיד הוא נרתע וירא שהוא ברי' קטנה וכו' עכ"ל וי"ל הא מצד הסברא ומצד הכתובים מוכח דלעולם קדמה יראה לאהבה וכמ"ש המפרש להרמב"ם שם וז"ל ולעולם לא תהי' האהבה קודם כי אם לאחר היראה עכ"ל ובכתוב נאמר ראשית חכמה יראת ה' כי היראה היא הפתח והשער אשר יכנס בה לפנים אל מדריגת האהבה וא"כ מ"ט הקדים מצוה לאוהבו וליראה אותו הרי שהקדים הרמב"ם אהבה ליראה וזה אינו כנ"ל ב' קשה קושיות הפילוסוף על פסוקי התורה שצוה ליראה מלפניו משא"כ במלך ב"ו שמעצמו יראין מלפניו ג' הקשה מורי מה זה לו ית' לתועלת שנאהבנו יתוש כמונו אם יאהב למלך גדול ונורא מה זה נחשב לכלום הגם דשמעתי ממנו פי' נפלא על קו' זה לבד כי בריאות העולם הי' על ידי דין שהוא סוד הצימצום כנודע לכך דיני ויסורי האדם הם גוף אל הנשמה וחיות הרוחניות וכשאדם מקבל היסורין באהבה ובשמחה שהוא בחי' החיות והרוחני' הוא מקרב ומקשר ומדבק הגוף אל הנשמה שהוא החיות והרוחני ונתבטל הדין וח"ו בהיפך דוחה הגוף שלו מן החיות לכך א' עצה היעוצה לאדם ואהבת את ה' אלהיך שהוא בחי' דין לקבלו בשמחה ולקשרו אל הויה שהוא הנשמה ע"י ואהבת והבן ודפח"ח.

ונ"ל לבאר כל הנ"ל דודאי יש ב' מיני יראה וב' מיני אהבה וכמ"ש המפרש להרמ"בם יעו"ש והנפקותא הוא זה כי יש יראה במל' ואהבה בז"א ויש ירא' פנימי דפנימי בחכמה ואהבה פנימי דפנימי בבינה כנודע והנה יראת המלכו' שהוא דין כי דינא דמלכותא שהוא אדני לדון העול' ע"י רצועה לאלקאה חייבא ואהבת הז"א הוא אהבת השכר א"כ הוי תלויין בדבר שהוא אוהב שלא יאבד העושר ממנו בענין רע ואם נאבד סר האהבה ממנו וכיוצא בזה ביראה יראת המות ויסורין שאם הוא בעל יסורין ובוחר מות מחיים אינו ירא משא"כ יראה ואהבה פנימי וכו' ועוד יש נפקותא כי במקום שיש יראה שהוא דין אין אהבה שהוא חסד משא"כ ביראה ואהבה פנימי שהם מצד רוממתו הם חד אהבה ויראה ובסוד זה או"א תרין ריעין דלא אתפרשן עוד נפקותא ג' כי יראת המלכות הוא תחלה קודם אהבה דז"א כי זה השער וכו' משא"כ אהבה ויראה פנימי הוא תחלה אהבה בבינה ואח"כ היראה בחכמה.

וע"דז יובן קושיות שעל הש"ס דפ"ב דשבת דמשמע דיראה היא מפתח החיצון והא כתיב יראת ה' אוצרו וכן הקשה הרי"ף ועו' דמכריז ר' ינאי חבל על דעבד תרעא וביתא לא עבוד דמשמע דיראה היא בית ועו' דק' מפסוק הן יראת ה' היא חכמה גם להבין לשון הש"ס שכן בלשון יוני קורין לאחת הן ולדברינו א"ש כי יש יראה שהיא מלכו' ה' תתאה והיא מפתח חיצוני' כי זה השער וכו' יש יראה פנימי' שהיא ה' עלאה שהיא כלול מעשר והוא נ' וב' מיני יראה נק' הן רק מה שה' עלאה נק' יראה אינו מצד עצמה רק מצד חכמה שחכמה נק' יראה שנא' הן יראת ה היא חכמה רק על שהם תרין ריעין דלא מתפרשן והם כאחת יחשב וזה צחות לשון הגמרא שכן בלשון יוני קורין לאחת הן ועיין כוונת האר"י ביה"כ בסדר ז' הזאת אחת ואחת והם חכמה ובינה יעו"ש וא"ש וג"כ יובן שנקרא היראה בי"ת כי ב' הוא חכמה בסור בחכמה יבנה בית והבן

ובזה יובן ג"כ הש"ס דיומא פרק בא לו אמר רבי יהודא לא ברא הקב"ה העולם אלא שיראו מלפניו שנא' והאלהי' עשה שיראו מלפניו וכו' עד אמינא לך אנא גברא דחיל חטאין ואמרת לי בר אוריין דמיעט בשבחו וכו'

והענין דכתב בזוהר תרומה דף ק"ע ע"ב לפניו הוא מדת מלכו' מלפניו הוא בינה וכו' וז"ש האלהים עשה שיראו מלפניו שהוא יראה פנימי ולכן מייתי עובדא זה וק"ל

ובזה תבין צחות לשון הרמב"ם שכוונתו להזהיר על אהב' ויראה פנימי מצד כבודו ורוממותו יתברך ולא מצד יראת העונש ואהבת השכר ורימז השלילה בג' מיני ההפרש שזכרנו לעיל בין מיני היראה ולכך תפס ב' פסוקי יראה ואהבה שנזכר בו את ה' אלהיך המורה לאהוב ולירא' גם אחר שבאו היסורין המכונה בשם אלהיך וע"כ יראה ואהבה פנימי קאמר שאינם תלויין בדבר וז"ש האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו ר"ל מצד שהוא נכבד ונורא לכך מצוה תחלה לאהבו ואח"כ היראה שהוא אהבה ויראה פנימי' דאל"כ הל"ל תחלה יראה ואח"כ אהבה שהוא הפרש א' ובין פנימי וכו' ואח"כ הזכיר הפרש ב' מפסוקי' שא' ואהבת את ה' אלהיך ונאמר את ה' אלהיך תירא דק' על ואהבת קו' מורי ועל פסוק תירא ק' קו' הפולסופין וע"כ צ"ל כתירץ מורי ובזה סרה גם ק' הפילוסוף כי המלך ב"ו אין צריך לצוות כי מעצמו יראין מפניו וגם הקב"ה אין צריך לצוות על יראה זו יראת עונש שמעצמן יראין מעונש מיתה ויסורין הגם כי יש רשעים שגם מעונש מיתה ויסורין אינם יראים הטעם הוא שאותן רשעים כבר הם מתים בחיים ואם היראה הוא להם מחמת מיתה ועוני א"כ כשכבר מתים סר היראה מהם שאהבתם ויראתם היו תלוין בדבר בטל דבר בטילה אהבה ויראה שלהם משא"כ הצדיקים שיש להם אהבה ויראה פנימי אשר על זה באו הכתובי' ואהבת את ה' אלהיך שהוא לאהוב היסורין ועוני החשוב כמת וגם ליראה את ה' אלהיך שהוא גם אחר שבא מדת הדין וע"כ הוא מצד כבודו וגדלו ית' שאין הפסק לאהבה ויראה זו אף אחר שפגעו בם מדת הדין שהוא הפרש ב' הנ"ל וז"ש והאיך הוא הדרך לאהבתו ויראתו ר"ל על אופן הנ"ל היינו כשיתבונן במעשיו וכו' מיד הוא אוהב וכו' מיד הוא נרתע וירא ור"ל שיהי' אהבה ויראה ביחד ובזה נשלל הפרש ג' הנ"ל דדוק.

מצוה אותו תעבוד זו תפלה עיין במצות תל"ג לש"ך ותמצאנו יעו"ש ובמשנה פ"ד דברכו' כל העושה תפלתו קבע אין תפלה תחנונים.

וכדי להבין כוונת המשנה נבאר פסוק ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר וגו' וי"ל למה בחר מעשר לשונות של תפלה שוע וצעקה וכו' פגיעה תחלה ולמה בחר באחרונה ב' בעת ההוא ג' לאמר שאין שייך כאן עד שדרשו חז"ל שבקש להשיבו ד' ב' שמות הויה בניקוד אלהים ואדני ורז"ל רחם בדין ל"ל דין כלל ה' אעברה נא ואראה אם זה שאלה חדא שיראה לחוד ה"ל לקצר ו' ויתעבר דהל"ל ויקצוף ז' ולא שמע אלי הוא מיותר ושאר ספיקות ונ"ל לבאר ענין מהות התפלה לפי מה שקבלתי מרבותי ומפי ספרי' דהתפלה בכל יום צריך כוונה אחרת וזהו שאמרו בש"ס אם יכול לחדש בה דבר וכו' וראי' מוכרחת לזה דענין תפלה הוא לברר ניצוצות מרפ"ח ניצוצות מאנין תבירין וזהו בסוד העלאת מ"נ למל' להזדווג אשה בבעלה והעלאת הנצוצות הוא המחשבה העולות במחשבתו לאדם בשעת תפלתו והחכ' אש' עיניו בראשו יודע מן המחשבות זרות לברר הפנימו' שבו שהוא ניצוצות קדושות שנכנסו בתוך הקליפות ונעשו מחשבות זרות ובדרך משל שאם בא לו הרהורי תאוות נשים הוא מצד חסד כמ"ש אשר יקח אחותו חסד הוא ויבין שאם יש לזה תאוה מצד ניצוץ א' קדוש שיש לו אם ידבק א"ע בשורש של זה התענוג ששם הוא התענוג בלי שום קצבה וערך וכן בהרהורי ע"ז ח"ו ושפ"ד שהוא קו' שמאל והאריכו' בזה הוא סכנה והמשכיל ידום והנה עינינו הרואות שזה א"א שיהי' בכל יום הרהור א' כמו תמול ושלשו' וא"כ גם התפל' שיחדש בה לפי ראות עיניו בהרהורים שלו ולזה צריך דעת רחבה וכוונה גדולה שיהי' פיו ולבו ומחשבתו בהסכמה א' שוין כנודע משא"כ אם מתפלל בקביעו' כמו תמול ושלשו' לשונו רגיל לדבר והראש כורע במודי' מעצמו ולבו בל עמו וכמ"ש התו' בשם ירושלמי מחזקינ' טבותא לרישא דכשהגיע למודים כורע מעצמו לזה נ"ל שיש עש' לשונות של תפלה נגד יו"ד מדות שבמלכות הנקרא תפלה ומדה אחרונה שבה מלכות שבמלכות ולפי מדות ימיו של אדם שבכל יום צריך לתקן נצוץ א' מפרקי י' מדות שבמלכות עד שלבסוף ימיו שתיקן מדה אחרונה תשוב בתשובה שלימה למל' הנקר' תפלה בערך אדם זה וצינור שלו כמו בעקבות משיחא שיהי' התיקן בכלל העולים כולו עד עקביים ויעלה כל הנצוצות המל' בערך כל העולם אזי בלע המות לנצח וייתי משיח כך בפרטות אדם א' נעשה ממדת ימיו קומה א' וכו' ולפי זה ידע האדם שאין התפלה לצורך עצמו כי אם צורך גבוה לתועלת השכינה וכמ"ש האר"י דאם מכוין לתועלת עצמו השכינה מקוננת עליו נתנני ה' בידי לא אוכל קום ואם מכוין לתועלת השכינה מיד נענה כמ"ש בתיקונים אם שכינתא תמן מיד פתחין לי' עיין בסוף ל"ג וגם מבוקש האדם נכלל בבינה שהוא אם כל חי וכל הנשמות היא חלק השכינה וגם הוא נענה אבל אם מכוין לשכינה כדי שיהא הוא נענה ג"כ נעשה מסך מבדיל הש"י יאיר לנו לעבדו באמת ותמים והסימן שיהיה נענה הוא כמ"ש הכתוב תכין לבם תקשיב אזניך שאם נסתייע כ"כ ונזדמן שהוא יכול לעיין בה אז בוודאי תקשיב אזניך שאם לא היו עת רצון שיהא יכול ליכנס בחדרי המלך ולהיות נענה לא היה יכול לכוין וכיון שנכנס למלך בוודאי נעש' מבוקשו שאין מונע מלהשיב אחור תאות לבו ומבוקשו שהש"י תכלית הרחמים והחסד ויש שנכנס למלך ולא נעשית בקשתו והוא בדרך משל למלך שסרח על מטרינותו ובהאריך הזמן שגירשה מעל פניו והלכה למרחקים נזדמן המלך עסק הדרך שמה וכאשר נודע לה זה עשתה תחבולה שתבוא לפניו ותבך ותתחנן לפניו איך מר לה על עזבה את המלך וסיפרה המאורעים שאירעה לה מיום גירושיה וכל דברי תחנונים ופיוסים למלך עד שנתפייס במהרה ונתמלא מבוקשה אך אם באה בתרעומת עליו על שבגד בה אז אם מצאה את המלך בצער בל"ה והיא הוסיפה תרעומת להוסיף על צערו אין דבריה נשמעים כי אם כשמצא אותו טוב לב המלך ונתיישבו הדברים בלבו שהדין עמה על שעזבה שאין זה כבודו של מלך ובוודאי עושה מבוקשה ונענית בעת רצון אף שדיברה דרך ריב וקטטה ועל שם זה נקרא השכינה ריב ודי למבין.

ובזה יובן המשך הפסוקים רק ע"י הקדמה א' שידע האדם אם נעלה בתפילתו אם אחר התפלה לבו שמח וההיפך עצבות ועל פי זה שמעתי פירוש הש"ס יומא חד סמיך גאולה לתפילה ולא פסיק מיניה חוכא כולי יומא והקושיא מפורסמת ונראה שהוא וודאי סמך בכל יום גאולה לתפילה אבל לא נודע אם עשה פעולה למעלה אבל כהיום שסמך גאולה לתפילה לא פסיק מיניה חוכא ש"מ שעשה יחוד למעלה לכך לבו שמח ודפח"ח.

מצוה והלכת בדרכיו להדבק במדותיו מה הוא רחום וכו' והרמב"ם בה' דיעו' הרחיב בזה כי יש דעות בני אדם שונות זו מזו כגון מהולל ואונן כילי ושוע וכיוצא בהן יש מהן בטבעו ויש מהן אח"כ ששמע שזה הדעה טובה לו ונהג בה עד שנקבע בלבו הדרך היישרה הוא מדה בינונית עד נקרא חכם ומי שנוטה מידיעה בינונות מעט לצד זה נקרא חסיד ודרכים בינונים אנו מצוין ללכת בהן שהם הטובים והישרים שנאמר והלכת בדרכיו מה הוא רחום וכו' תמים גבור להודי' שהם דרכים טובים וחייב אדם להתנהג בהן עכ"ל. והקשה הרב לחם משנה שם וז"ל יש להקשות בדבריו טובא דבפרק שאח"ז כתב בענוה אסור לנהוג במדה בינונית וכאן כתב שנקרא חכם וכו' ולעיל איירי מן ענוה ג"כ ובודאי יש לתת לב לתרץ הקושיא תמוהו זו על הרמב"ם ונ"ל דכבר זכרתי דבר זה במצוה בפסוק כחצות וכעת שמעתי ממורי בשם הרמב"ן כעין דבר זה שהוא כלל גדול בדרכי אדם להתנהג בהן בין בדבר מצוה בין בעסקיו אם ירצה לקיים בכל דרכיו דעהו שיהיה כל מעשיו לש"ש לא להנאת עצמו בהזדמן לו דבר א' ונפשו חשקה לעשותו תחלה יסיר מדבר זה כל שום צד הנאה שיש לו אם יעשה דבר זה ואז בהסיר מדבר זה הנאת ותועלת עצמו אז ישכיל ויכול לחשוב בנקל כל חלקי הסותר ולברר הבינוני הצודקת לעשותו או לא יעש' דבר זהו אז בהסר הנאו' עצמו ישכיל ושמור כלל זה כי הוא גדול מאוד רב התועלת בכל צרכי שמים וגם בצרכיו וז"ש שלמה בחכמתו פלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו ר"ל שיהיה במשקל הנ"ל לסלק הנאתו מכל דבר שיעשה רק לשם שמים גם דרכיך שלך יכונו ולא תבוא תקלה והבן כי רגליך הוא לשון ויברך ה' אותו לרגלי שהוא לסלק הנאת וטובת עצמו וזה יהיה במאזני צדק וא"ש

ואחר הצעה זו תבין כי גם בענוה צריך לפעמים מדה בינונית והוא צורך גבוה מאוד כמו ששמעתי ממורי שרוב ענותנותו של האדם גורם שנתרחק מעבודת הש"י שמצד שפלותו אינו מאמין כי האדם גורם ע"י תפלתו ותורתו שפע אל כל העולמות וגם המלאכים ניזונין ע"י תורתו ותפלתו שאלו היה מאמין זה כמה היה עובד ה' בשמחה וביראה מרוב כל והיה נזהר בכל אות ותנועה ומלה לאומרה כדקא יאות וגם לתת לב אל מה שאמר שלמה ע"ה אם תשכבון בין שפתים שהקב"ה שומר ושוקד על שפתי האדם לנושקה כשהוא אומרה בתורה ותפלה בדחילו ורחימו ואם ישים אליו לבו בודאי מי זה האיש אשר לא יאחזנו רתת וזיע שהמלך גדול ונורא שומר ושוקד על שפתיים של אדם נבזה חדל אישים וכיוצא בזה והוא מעין מה שאמרו חז"ל ענותנותו של רבי זכריה גרם חורבן וכו' כך האדם ראוי לשום לב ולומר כי הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה וכל תנועותיו ודבורו והלוכו ועסקיו עושה רושם למעלה למעלה בוודאי יזהר בכל דרכיו ועסקיו שיהיה לשם שמים משא"כ בחושב האדם מה אני ספון לפגום או' לתקן למעלה ולמטה שיהיה נרשם כל עסקי למעלה ובזה הולך בשרירות לבו ויאמר אך שלום יהיה לי ובאמת ז"א כי האדם ע"י מעשיו הטובים הוא דבוק בו יתברך ממש וכמ"ש והלכת בדרכיו וע"י שהוא רחום למטה נתעורר מדה זו של רחו' למעלה בכל העולמו' וכמו שכתבתי דע מה למעלה ממך ר"ל ממך תדע איזה בך שכך הוא למעלה וזה שאמר ונתן לך רחמים ורחמך עיין במצוה.

ובזה תבין כל דברי הרמב"ם שבפרק זה שיפלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו שיסיר הנאתו ותועלתו קודם שיעשה שום דבר קטן או גדול הן מצוה או רשות ואז בנקל יוכל להיות שוקל ע"י מאזני צדק לכאן ולכאן ולתפוס מדה בינונית משא"כ קודם שיסור הנאתו מהדבר אז אי אפשר להיותו פלס במעגלי היושר כי יטה להנאתו וכמ"ש הרא"ש טעם פסולי הדינין מצד האהבה כי האהבה מבצבץ בו בלי כוונת רשע שסובר שהדין עמו יעו"ש.

ובזה מבואר שזה ששוקל גם במדת הענוה ותופס מדת בינוני חכם יחשב כי הוא תועלת וחכמה נפלאה בענין עבודת הבורא שלא יהיה נמאס בעיני עצמו רק יאמר מחי יגיע מעשי למעשי אבות הראשונים ובפרט בזמן הזה שהשכינה בגלות שלא מצאה היונה מנוח לכף רגלה כי מיד בהבין אדם מעשיו לשם שמים בכל דרכיו מיד נעשה כסא להשכינה שתשרה בו והוא נק' יותר מדורות הראשונים שהי' הרבה צדיקי' בעול' משא"כ בדה"ז כי גמר חסיד שיעש' חסד עם קונו ודאי ראוי לאיש ליאזור כגבר חלציו לגמול חסד עם השכינה ואז נעשה כסא אל מדת החסד כמו בדורו של אברהם שלא הי' עזר לשכינה כי אם ע"י אברהם כך עתה שאין איש שם על לב לעשות עזר וסמך להשכינה בגלות המר הזה כי אם מעוטי דמעוטא השם נפשו בכפו ודאי נעשה כסא אל השכינה במדת החסד והש"י יעזרנו לעבדו באמת ובתמים שיהי' דרוש הזה יוצא ממעשינו להיות נאה דורש ונאה מקיים וא"כ שפיר סיים הרמב"ם בפסוק פלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו והבן.

מצוה ליראה את אלהיך כבר בארנו במקום אחר.

ועתה נבאר ש"ס פ"ה דברכות אר"ח הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שנא' ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו' אטו יראה מלתא זוטרתי היא הא אמר ר"ח משום רבי שמעון בן יוחאי אין להקדוש ברוך הוא בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים שנא' יראת ה' היא אוצרו אין לגבי משה זוטרתי הי' משל לאד' שמבקשין ממנו כלי גדול ויש לו דומ' עליו לכלי קטן קטן ואין לו דומה עליו לגדול וכבר תמהו בזה הראשוני' ואחרונים מהרש"א והרי"ף בלא הא דר"ח ה"ל להקשות קראי אהדדי וקשה להמקשן ועוד ב' קשה להתרצן דמשני אין לגבי משה זוטרתי הא משה לישראל אמר זה ולדידהו גדולה היא לפי תירוצו ועוד הקשו מנלן דזוטרתי ולשון כי אם ליראה לא בא למעט ערך היראה רק הכוונה לפי שכל הדברים הוא בידי שמים חוץ מהיראה שהיא ביד האדם ולעולם שהיא רבה ויקר הערך וכו' ועוד למה לי המשל כלל וכו' ועוד הקשה מהרש"א שאינו דומה לנמשל וכו' יעו"ש.

ועוד למה לי' להאריך כי בבא ב' של המשל אינו ענין לכאן מלבד שיש לדקדק בלשון הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ועוד דהל"ל בקיצור אין לך דבר שביד האדם כי אם יראת שמים שנאמר וגו' או דהל"ל וכו' יראת שמים אינו בידי שמים שנא' וכו' דעיקר למודו הוא על זה שביד האדם ולא על הכל בידי שמים ועוד קשה קושי' הרי"ף בפ"ב דשבת מפתחות החיצוני וכו' יעו"ש ועוד קשה מפ"ב דשבת אמר רבי יהודא לא ברא הקב"ה בעולמו אלא שיראו וכו' ותחלה נבאר המשך הפסוק ועתה מה ה' שואל ממך כי אם ליראה את ה' אלהיך שאין תכלית מכוון על יראה סתם רק שיהי' ליראה את ה' אלהיך והענין שבארנו במקום אחר קו' הרב החסיד מוהר"י יעב"ץ בפסוק פ' יתרו אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא שתהיה יראתו על פניכם וגו' שהם ב' הפכי' בנושא א' וכתבנו שם כי יש כמה אלפים מדריגות בענין היראה חיצונות שהם כולם לבושים אל תכלית ושורש היראה פנימי' שהיא יראת ה' והחכם אשר עיניו בראשו ושורש הכל מדבק א"ע אל השורש וניצל מכול' שהם לבושים וכמו ששמעתי בשם הרב המגיד מוהרי"ל הוי ערום ביראה ר"ל בלי לבוש ודפח"ח וז"ש אל תיראו מכל מיני יראה חיצונית שהם רבים רק תהי' יראתו על פניכם שהיא יחידית ושורש הכל וק"ל.

ובזה יובן ג"כ פי' הפסוק כאן מה ה' שואל ממך כי אם ליראה את ה' שלא יעלה עליך שום יראה חיצונית גם שהם רבים רק יראה יחידית שורש הכל שהיא ליראה את ה' אלהיך שהיא זוטרתי בכמות ורב האיכו' ומעתה לא קשה קושי' הש"ס אבל כוונת הש"ס יתפרש בדרך זה דבלא זה בלא הא דר"ח לא היה להמקשן להקשות הפסוקים אהדדי דככאן אמר כי אם ליראה את ה' וגו' דמשמע דזוטרתי היא ושם משמע דיראת ה' היא אוצרו דלא קשה מידי דהכוונה הוא כך מי שאין בו יראת ה' אז יש לו הרבה מיני יראת לאלפים ורבבות המתפשטים בעולם מן מדריגה ראשונה עד מדריגה אחרונה כמו שהרחבתי בביאורי כי אין שום נברא שאין בו מדרגת יראה חיצונית משא"כ האדם שיש בו יראת ה' שהיא בחי' א' אז אין צריך ליראה מכל בחינות שונות היראה שיש בעולם הרבה מהם וז"ש כי אם ליראה את ה ' אלהיך שהיא יראה יחידית שורש הכל. ובזה ניצל מכל מיני יראה אבל לא שהיא זוטרתי אלא אדרבה היא מעט הכמות ורב האיכות כי היא כוללת הכל כל מיני יראה שבעולם וממנה מתפשטת כדי להגיע אדם אל שורש היראה וא"כ לא קשה מידי אבל על מאמר ר"ח שפיר מצא מקום להקשות כנ"ל כי נודע כי מדריגה הנק' יראת שמים היא נקראת כלה לפי שכלולה מן הכל וגם נקראת ידי שמים כנודע כמן ויקח כל ארצו מידו ורשותו וז"ס תפלת ערבית רשות ודי בזה ובמאמר הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים היה קשה להמקשן הא יראת שמים היא עצמו ידי שמים וגם נק' הכל והבן שהוא למשכיל ולפי פשוטו הוא כך דאמרינן בש"ס בפ"ב דשב' והיו אמונת עתך חסן וכו' אעפ"כ יראת ה' היא אוצרו וכו' הרי שאין לך שום דבר בעולם שיהיה מדה טובה כי אם בצירוף מדה זו יראת שמים וא"כ קשה איך אמר הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים דמשמע שיש הכל בלא יראת שמים וזה אינו שאין לך דבר בעולם בלא יראת שמים וזה שהקש' לו המקשן אטו יראה מלתא זוטרתי היא שיש הרבה דברים כוללים בעולם בלא יראת שמי' והא אר"ח משום רשב"י אי ן להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים שהיא עיקר הכל ואין לך דבר בעולם זולתו וכ"ת דכוונתו שהיא ביד האדם והקו' ג' הנ"ל ז"א דא"כ הל"ל בקיצור והקו' ח' הנ"ל דה"ל לומר אין לך ביד האדם כי אם היראה ועוד דקדק לשונו בבית גנזיו דנודע בפסוק וה' בהיכל קדשו כי היכל שהיא בית גנזיו הוא נקרא יראה ואוצר שבו הוא ג"כ יראה ובזה מבואר הקו' בש"ס דפ"ב דשבת דיראה נק' מפתחות החיצונים בהי עייל וכו' ואח"כ אמר מכריז הי' רבי ינאי על דלית לי' דרתא ותרעא לדרתא עביד והקשה הרי"ף הא דרבי ינאי הוא היפך הנ"ל דהיראה הוא בית פנימי ולא מפתחות חיצונית וכו' ולפי הנ"ל א"ש כי שורש היראה שהיא יראת ה' היא האוצר פנימי ויש לזה כמה אלפים מדריגות היראה חיצוני' כדי לבוא האדם ע"י לבושי היראה אל פנימית היראה ונמצא הלבוש היראה נקרא בית גנזי שבו אוצר יראת ה' וא"כ ע"כ דהפסוק כוונתו ע"ד שפירשנו כי אם ליראה את ה' אלהיך ולשלול שארי מיני יראה שהם הרבה ולדברינו משמע דזוטרתי בכמות ואיכות ודאמר הכל וכו' חוץ מיראת שמים ומשני התרצן אין לגבי משה זוטרתי ויבואר ג"כ מאמר הש"ס פ"ב דשבת אמר רבי יהודא לא ברא הקב"ה את עולמו אלא כדי שיראו מלפניו שנא' והאלהים עשה שיראו מלפניו ולכאורה לא מצינו זה בפועל וכמו שהקשה הרמב"ם אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה יעו"ש.

ולדברינו א"ש כי כל מיני יראה שיש בעול' הוא כדי שיתן האדם דעת להבין שנברא כל מיני יראת שהם לבושים כדי להגיע אל שורש הפנימי שיראו מלפניו יתברך ואז שום מורא לא יעלה על ראשו מכל מיני יראה חיצונית שניצל מכולם ובחי' דעת זה הוא מדריגות משה כנודע שנק' דורו של משה דור דעה וא"ש דלגבי משה זוטרתי היא דלגבי מדריגו' ובחי' משה זוטרתי וזה יוכל כל אדם להשיגה וז"ש מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה את ה' וגו' שגם ישראל יוכלו להגיע עד בחי' יראה פנימית יראת ה' כי באמת ב' מיני יראה הל"ל הלבוש והפנימי שניהם נקראו כלים אל מדריגות שלמעלה ממנו רק נגד בחי' כלי הקטן נק' פנימי ונגד מה שלמעלה ממנו נק' הפנימי ג"כ כלי גדול וזה תבין מן המשל ב"ב בבות הנ"ל ו"דוק.