טיב קידושין ג

על ש"ע אבן העזר. סימן כז (א) פרוטה או שוה פרוטה בתוס' ריש קידושין ד"ה בפרוטה הקשו וז"ל תימא דלא ה"ל למיתני אלא בש"פ ואפשר ליישב זה דבכאן בקידושין דנקט עיקר דין קידושין א"כ לשמואל דס"ל בקידשה בתמרה חיישינן שמא ש"פ במדי משא"כ בפרוטה עצמו לא שייך זה כמו"ש הב"ש לקמן. מיהו למאן דלא ס"ל כשמואל אינו מיושב ואפשר דקמ"ל איפכא כמו שבפרוטה עצמו בפחות ממנו אין חשש קידושין כמו כן בפחות מש"פ אין חשש קידושין. עוד י"ל דהר"ן נסתפק בהך דינא דגמרא דף ח' דבקיבל עליה כהן בה' סלעים אע"פ שאינו שוה יכול לומר לדידי שוה ונסתפק הר"ן באם אינו ש"פ אם יכולה לומר לדידי ש"פ דכיון דפחות מש"פ לאו ממון הוא אינה יכולה לומר לדידי שוה א"כ י"ל דלכך חילק התנא דבפרוטה דוקא בעינן שאינה יכולה לומר לדידי שוה אם אינו ש"פ משא"כ בש"פ אפילו אינו ש"פ רק שאומרת לדידי שויה. ואפשר לומר שהתוס' ס"ל כסברת הר"ן דבפחות מש"פ אינה יכולה לומר לדידי שויה לכן הקשו שפיר. ובהכי ניחא מה שלא דייקו התוס' כן על דברי ב"ש שאמרו בדינר ובשוה דינר לא ליתני רק בשוה דינר ולפ"ז י"ל דעל שוה דינר שפיר י"ל דלהכי חילקן התנא דשוה דינר יכולה לומר לדידי שויה משא"כ במטבע דינר עצמו לא שייך, לדידי שויה אבל על פרוטה קשיא להו שפיר. עוד אפשר לומר דהתנא בא לאורויי לן דיש לדקדק בדברי התנא שאמר ניקנית בכסף בשטר ובביאה ואמאי לא קאמר ובשטר. לכן י"ל ע"פ מה שמבואר בגמרא דף מ"ח דדעתה אנייר א"כ י"ל דהכי קאמר בכסף בשטר דבשטר נמי משכחת קידושי כסף עיין לקמן סי' ל"ב וא"כ התנא שרוצה לפרש גם שניהם דפעמים שטר נמי ש"פ ומדין כסף מיקדשא אע"פ שהשטר פסול א"כ א"ש דמפרש תרווייהו לפרושי דיוקא דמתניתין דנקט בכסף בשטר דמשמע דבשטר יש מציאות לקידושי כסף להכי מפרש טעמא משום דניקנית נמי בש"פ

(ב) בש"פ עב"ש באם קדש במחובר לקרקע הוה קידושין אע"פ שאם גירש במחובר לקרקע אינה מגורשת ועי' בספרי גט מקושר אות ס"ג דמתגרשת נמי בקרקע היכא דאינו מחוסר קציצה. ולכאורה נראה דתליא נמי אי קונין קרקע בקרקע איכא למילף קיחה קיחה משדה עפרון ואין לומר דמ"מ מקשינן כסף לשטר ושטר ליתה במחובר דהא בגמרא בעי למימר שתתקדש בחליפין מכח קיחה קיחה אי לאו דאיתנייהו בפחות מש"פ א"כ בקרקע ש"פ לא שייך והר"ן בפ"ק דקידושין במשנה דכל הנעשה דמים הביא התוספתא החליף קרקע בקרקע כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו ומשמע דלאו מדין חליפין נגעו ביה דקרקע ודאי לאו דומיא דנעל וע"כ מדין שוה כסף הוא וא"כ כיון שיכול לקנות קרקע בקרקע יכול לקנות גם אשה בקרקע. ואין לומר משום דמקשינן לשטר מפיק מג"ש דקיחה קיחה וכיון שאינה מתגרשת בקרקע אינה מתקדשת ג"כ בקרקע דא"כ ל"ל הטעם על חליפין דאיתנייהו בפחות מש"פ. וכן משמע מהא דקידושין דף מ"ח דפליגי במקדש בשט"ח ואם אין מקדשין בקרקע הא מכללא ופרטא דממעטינן קרקעות ממעטינן נמי שעבוד קרקעות וסתם שטר שעבוד קרקעות וע"כ שמתקדשת נמי בקרקע. וכן משמע לכאורה מהא דאיתא בקידושין דף י"ט ע"ב בקידושי יעוד אם יש שעות ביום לעשות עמה ש"פ מקודשת הרי שמקדשה בשעבוד גופה ומדמי לה למלוה שיש עליה משכון א"כ כיון שכתב הש"ך שאדם איתקש לקרקע ואפ"ה מקודשת עי' ברמב"ם פי"ג ממכירה דין י"ג משמע דאפילו לאו עבד נמי נקרא קרקע וכן הסכים הגאון מהר"י אייבשיץ בע"ע שגופו קנוי דאיתקש לקרקע א"כ חזינן דמתקדשת בשעבוד גופה חף ע"פ שדומה לקרקע. אלא דקשיא לי אסברא זו דבקידושין דף י"ד ע"ב פריך אמתניתין דע"ע נקנה בכסף מנ"ל ואמאי לא יליף מהך דיליף עבד כנעני בקידושין דף כ"ב ע"ב משום דהוקש לקרקע וכן קשיא אהא דפריך בדף ט"ז בשטר וכו' וצ"ע ועיין בסמוך

(ג) בש"כ כ' ב"ש בשם התוס' דיליף מע"ע וקשיא לי בע"ע גופיה מנ"ל דקרא דכתיב בע"ע היינו דישיב לרבות ש"כ ככסף והאי קרא בנמכר נעקר כתיב. ובגמרא דף י"ד אמרינן אשכחן ע"ע הנמכר לעקר הואיל וכל קנינו הי' בכסף נמכר לישראל מנ"ל עי"ש פרש"י ותוס'. מיהו בש"ס דף ט"ז מייתי בהדיא מקרא דישיב דע"ע קונה עצתו בכסף וצ"ל דבתר דידעינן דקונה בכסף אפי' לישראל תו לא נפלגינן בין כסף לש"כ. ובאמת בע"ע גופיה כתיב על הפדיון שקונה עצמו. אבל שימכר בש"כ אין כתיב וצ"ל כמו שפרש"י בקדושין דף ח' דכיון דנפרק ביה אקנויי נמי מיקני דגאולתו מכסף תקנתו כתיב וקשה על מ"ש התוס' שם א"נ מע"ע ליכא למילף שהקילה התורה עליו שלא יטמע דהא במה שמוכר עצמו בש"כ ליכא למימר הכי ואכתי ל"ל קרא בנזיקין. ואפשר לומר דבלא"ה לא נלמוד נזקין במה שמוכר עצמו בכסף כיון שמוכר עצמו לרצונו משא"כ בנזקין קמ"ל אע"פ שהניזק אינו מרוצה בש"כ. אלא דקשה נילף מתרווייהו שא"ת מה לעבד שמדעתו נאמר שקונה עצמו בע"כ ואם נימא משום שלא יטמע נימא תחילת קנין יוכיח. ולכאורה נראה לעיקר קושית התוס' מנ"ל דש"כ ככסף דבע"ע מצריך קרא די"ל בקידושין שהם מרצונה פשיטא לן דש"כ ככסף ולא צריך קרא בעבד רק שפודה בעצמו בעל כרחו אף שאין האדון מרוצה בכך והא דלא יליף מנזקין י"ל דבע"ע צריך קרא אע"פ שנמכר בכסף. מ"מ נפדה בש"כ בע"כ ולא נימא מכסף מקנתו אם נמכר בכסף אינו בדין שיפדה עצמו בע"כ בש"כ שהרי קיבל כסף בתחלה אבל בשאר דברים שמקבל מדעתו לא צריך קרא כלל שהרי מקבלתו מרצונה ועיין בסמוך שוב ראיתי כן בר"ן שלכך צריך קרא בעבד לפי שהוא בע"כ

(ד) בש"פ כתב ב"ש בשם מהרי"ט אם התנה ע"מ שאתן סך זה ונתן ש"כ בע"כ לא הוה נתינה והקשה הב"ש דבתשובת רשב"א מובא ב"י לקמן סי' קמ"ג אפילו מ"ד נתינה בע"כ לא הוה נתינה היינו שיוצא בו הנותן אבל א"י לחייב התקבל כגון אם אמרה תן מנה ואקדש אני לך ונתן בע"כ א"י לחייבה בע"כ וא"כ אפילו נתן כסף ממש לא הוה נתינה ובספר מקנה תמה בק"א דהיינו ספיקא דש"ס אם אמר הרי את מגורשת ע"מ שתתן לי ר' זוז ונתנה בע"כ ואיכא תרי לישני בזה ואין חילוק בזה בין קידושין לגירושין אם נתן לה פרוטה וקידשה מיד רק קיום התנאי ע"י נתינה בע"כ ונראה דהב"ש הוכרח לפרש כן דברי רשב"א דאילו בתחילת קידושין שאמרה תן לי מנה ואקדש לך כשלא רצתה לקבל אין לך חזרה גדולה מזו ומ"ש בספר התקנה דאיירי שלא חזרה מן הקידושין רק שלא ביקשה לקבל אינו מובן דסוף סוף לא ביקשה להתקדש במנה זו שנתן לה ואין כאן קידושין כי אם כפי דעתה. לכן אפשר לפרש דאיירי שפיר בתנאי ע"ח שקידשה בפרוטה ע"מ שאתן לך ק' זוז אלא שלא מצינו בגמרא נתינה בע"כ רק בגט אשה שהיתה מעיקרא ברשות עצמה וע"י קידושין נעשית ברשות בעלה וע"י גט