תפארת יהונתן יט

ערומים רק דהוא ביותר ולכך היה אסור לאדם הריגתן להיותם משכילים ולא היה תחילת בריאתם לשחיטה, ולכך נענש רבי באמרו לעגל שילך לשחיטה כי לכך נוצר כי זהו שקר דתחילת היצירה לא היה לכך ולאחר המבול הגיע לבהמה מדה פחותה כזה שאין בהם תבונה ולכך ההריגה מותר בהם והוא סיבת חטא האדם הוא החומר וגם בהולדו תיכף יש בו נפש בהמה ועושה מעשה בהמה שאין לה שכל אך זה הוא לאחר המבול שלא היה שכל בנפש בהמה אכן קודם המבול לא יתכן זה דאף שנולד בו נפש בהמה מ"מ גם בהמה היתה מושכלת והיה ענין החומר לבד סיבת החטא ולכך כשחטא אדם נתקללה אדמה כי היא היתה סיבה לחטא ע"כ אמר לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם כמו שעשיתי בחטא אדם הראשון כיון שעתה אחר המבול גם נפש הבהמה שנולד בו גרם לו לחטוא וזהו שאמר הטעם כי יצר לב האדם רע מנעוריו היינו נפש בהמה שנולד בו בלי שכל הוא המחטיא לרוב פחיתתו ומזה הטעם ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי כי קודם המבול היה ראוי להם לענוש כשחטאו שהיו מושכלים הבהמות והשחיתו דרכם אבל כאשר נסע יתרם ואין בהם תבונה על מה יענשו וא"כ אין להכותם יעשו מה שיעשו

עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו. מזה דייק במדרש דבימי המבול שבתו המזלות ולא שמשו והטעם נראה כי הם עבדו למזלות והקב"ה נפרע מן הנעבדים ג"כ. הקשה הרא"ם איך ידע נח כי קלו המים ואיך הלך ושוב היונה אם לא היה אור במושבתו וכן יש לדייק מה שנאמר יום ולילה לא ישבותו הא גם בשנת המבול לא נשבת הלילה כי כל י"ב חודש היה לילה ודוחק לומר כמ"ש בחכמת הכדור כי כל כ"ד שעות במקום זה אור ובמקום זה חושך כפי סבוב השמש וזה ויום ולילה לא ישבותו כי תמיד יום ותמיד לילה אבל באמת הענין הוא כי בוודאי לא סיבב החמה אז אבל אורה לא כהה וא"כ במקום שהיתה עומדת היתה מאירה לארץ וא"כ סביב לא"י היתה מאירה תמיד כי שם היתה עומדת בשנת המבול ושם היתה מאירה כל י"ב חודש וא"כ במקום עמידתה היה תמיד יום ונשבת הלילה ובשאר מקומות היה תמיד לילה ונשבת היום וא"כ התיבה שנחה בהרי אררט סמוך לא"י כדכתיב במלכים בהריגת סנחריב שם היה כולו יום ושם יכול לשלח עורב ויונה ולא קשה מידי

ויברך אלהים את נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים וגו'. אמר שיפרו וימלאו את כל הארץ כי נח לא רצה לשבת בחוצה לארץ רק בא"י שלא הוגשמה ביום זעם וא"ל השם שיפרה בכל הארץ כדי שיהיה מוראם על החיות כדכתיב מעט מעט אגרשנו פן ירבה עליך חית השדה או אך מוראכם וגו' מוסב אקרא דלמטה כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל כי לכך התיר להם אכילת בעלי חיים כי אם לא יהרגו וינחרו וישחטו אותם יהיו מרובות וסר מהם פחד בני אדם כנודע כי בכל מקום צריכין לצוד החיות לבל יתגברו וקודם המבול היה צלם אלהים על האדם ולא שלטו בהם החיות משא"כ לאחר המבול סר צלם

כירק עשב נתתי לכם את כל. אמר כירק עשב היינו אם תעשו כירק עשב בשעת הבריאה שנשאו הדשאים קל וחומר מאילנות ולא יצאו אלא למינם אף אתם לא תשחיתו דרכיכם כמו שעשיתם קודם המבול

אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. כי בבהמה נפש עכו ויכול להחטיאו באכלו כמ"ש האר"י ז"ל רק ע"י שחיטה או נחירה ותיקון ועיקר נפש הרע בהם בדם ויוצאה בשחיטה אבל אבר מן החי הדם בו ונפש הרע בו והאוכלו בא למדות מגונות

ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם הא דהודיע לבני נח דמיד כל חיה אדרשנו הוא דשמא תאמר הא אין אדם נהרג אם לא נגזר עליו מן השמים דין מיתה וא"כ גברא קטילא קטיל ומה עון יש כאן הלא בן אדם מושגח מה' ולולי שכך גזרתו לא היה נעשה בו דבר ע"ז קאמר דאף דהאמת כן מ"מ הוא ענש יענש כי הוא היה סיבה רעה והא ראיה מיד כל חיה אדרשנו דמי שחייב מיתה חיה אכלתו וא"כ לא היה עונש לחיה ההורגת את האדם כי היא שלוחו של מקום וע"ז קאמר מ"מ אדרשנו מיד כל חיה עכ"פ מגלגלין חובה ע"י חייב כן הדבר באדם ההורג דמ"מ מגלגלין חובה ע"י חייב

שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם. הא דכתיב דם האדם באדם הוא להוציא משטות וטעות כת פיתגארה אשר באונדיאן האומרת כי נפשות האדם מגולגלין בבהמות וא"כ השוחט שור מכה איש ועושה רציחה וכאשר האריכו בזה. לזה בא התורה ואמר כי אין חטא באדם לשפוך דם שהוא נפש אדם רק באדם אם הוא באדם אבל אם נפש האדם הוא בבהמה אין חטא לשופכו ולכך כאשר התירה התורה להרוג בעלי חיים וידוע היה להם שנפשות בני אדם מגולגלין בבהמות א"כ יאמרו כשם שזה מותר כך מותר להרוג אדם ולזה קאמר דיש הבדל וקאמר הטעם כי עיקר האדם היותו בצלם אלהים וההורגו ממעט הדמות ומרים יד בדיוקנו של מלך וזהו אם הנפש באדם שהוא צלם אלהים אבל אם הנפש ההוא בבהמה אין כאן צלם אלהים ולכך אין איסור רק השופך דם האדם באדם דייקא

ויאמר אלהים אל נח ואל בניו אתו לאמר. הא דכתיב מלת אתו היינו שנח ובניו לא שמשו מיטותיהן והיו תמיד ביחד פרושים מנשותיהן כי טענו לשוא אנו עמלין או יש לומר שנח היה נביא גדול והשיג במראה נבואה אשר אמר ד' אל לבו שלא להביא עוד מבול לעולם אבל בני נח לא ידעו כבשי דרחמנא מה שלבו לפומיה לא גליא לכך הוצרך הקב"ה לאמר להם: