תפארת יעקב על גיטין תה

והנך רואה כי דברי הרב בעל הלבושים הובאו בתשובת מהר"ם סי' קכ"ב שכתב בגט שכיב מרע אפי' גירש סתם ועמד אסורה לינשא לאחר ואפי' בגט שני וכל יסודו מסוגית הש"ס כאן, והשתא ומה אונס שאסרה תורה בפי' לגרש מ"מ כל שגירש הוי גט גמור אפי' למ"ד אי עביד לא מהני ואפי' בלי קרא דכל ימיו א"כ כ"ש כשגירש בלי טעם כלל דעיקר הלימוד מקרא דכי מצא בה ערות דבר דלכ"ע הגט גט גמור הוא וכבר השגתי עליו לעיל ריש פרק זה ע"ש:

שם אם לבו לגרשה ויושבת תחתיו ומשמשתו מהו וכו' נ"ל דלאו דוקא שאסור לו לבוא אלי' רק אפי' יושבת אצלו ומשמשתו כדרך כל הנשים המשמשת את בעליהן אף שאינו בא אצלה מיקרי אל תחרוש כי היא יושבת לבטח אצלו והוא חורש עלי' רעה ובהכי ניחא דהא בפי' תניא בברייתא פרק החולץ לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה ומאי קא מבעי לי' ולהנ"ל ניחא דמהתם ס"ד דוקא לישא אותה אסור אבל כשתשב תחתיו לשמשו בשאר שימושים שרי קמש"ל כיון דהיא אינה יודעת מזה ויושבת לבטח עמו קרינן בי' אל תחרוש כנ"ל ועיין היטב בענין זה מ"ש בחידושי לא"ה סי' קי"ט ולפי שהם דברים הנוגעים לדינא לא כתבתים פה:

שם תניא הי' ר"מ אומר וכו' זו היא מידת אדם רע שרואה את אשתו יוצאה וראשה פרוע וטוה בשוק ופרומה משני צדדי' ורוחצת עם בני אדם רוחצת ס"ד אלא במקום שבני אדם רוחצין זו מצוה מן התורה לגרשה שנאמר כי מצא בה ערות דבר. הנה לפי פשטות הענין יראה דכל שעשתה כך מצוה לגרשה אבל באמת נ"ל שאין הדבר כן דאי הכי הוא הוי לי' לומר שרואה את אשתו וכו' ואינו מגרשה אלא כך הכוונה דאדם רע הוא שרואה את אשתו עושה כך ומניחה ואינו מוחה בידה וזהו היפוך ממה דאמר מעיקרא שמניחה לדבר עם קרובי' ואינו חושש אבל ברואה ממנה פריצות כזה אין ראוי לו להניחה בכך רק למחות בידה ומה שאמר אח"כ זו מצוה מן התורה לגרשה לאו אדלעיל קאי דוודאי סגי לי' למחות בידה רק מילתא באפי' נפשי' קאמר שזו מצוה לגרשה מחמת דברים הללו והיינו אם אינה שומעת לו ועושה כך אבל דברי ר"מ בדיעות ב"א לא הי' כוונתו לגרשה מיד בשביל זה רק דבא לומר דמידה רעה היא לראות באשתו דברים כאילו ולשתוק ומניחה בפריצות:

וכן מוכח להדיא מדברי הרא"ש שכתב וז"ל וזו הוא מידת אדם רע שרואה את אשתו יוצאת וראשה פרוע ופרומה משני צדדי' ורוחצת עם בני אדם עם בני אדם ס"ד זו מצוה מן התורה לגרשה וכו' אלא במקום שבני אדם רוחצין ואינו חושש עכ"ל הרי להדיא דסובר דדוקא ברוחצת מצוה לגרשה ולא בהנך דמעיקרא רק אדם רע הוא שאינו חושש והיינו שאינו מוחה בידה דבהא מיירי ר"מ וכן מוכח בקיצור פסקי הרא"ש ע"ש., ואמת כי כפי הנראה הי' לו להרא"ש גירסא אחרת ולפי גירסתו מיושב קושית התוס' לפירש"י דעיקר הקושיא דמשמע מדברי ר"מ דלא נקרא רק אדם רע שמניחה לעשות כך ואי ברוחצת מצוה לגרשה תיכף, אמנם אפי' לפי הגירסא שלפנינו כך הכוונה דוודאי אם לא מיחה בה כלל והיא עושה כן אינו רק מידת אדם רע שאינו חושש אבל אם התרה בה ואינה שומעת לו עוברת על דת יהודית היא וכל שהתרה בה מצוה לגרשה אבל לא התרה לא דעוברת על דת צריכה התראה כדאית' בסוטה דף כ"ה:

ונראה לי דהיינו דקאמר שרואה את אשתו ומעיקרא לא אמר שרואה אלא דבא לומר דפריצות יתירתא אית בה שעושה בפני בעלה, דבכהאי גוונא ס"ד בסוטה שם הואיל דלית לה אימתי' כלל לא צריכה התראה כלל א"כ נהי דאיפסקה הלכה דאפי' בהא צריכה התראה מ"מ מידה רעה היא לשתוק בפריצות יתירתא כ"כ, ובהכי ניחא מה שיש לדקדק בתוס' שהקשו לפירש"י מהא דמיבעי' לן בסוטה עוברת על דת יהודית אי מותר לקיימה וקשה הא התם צריכה התראה והכא מיירי בלי התראה כדמוכח בלישנא דר"מ. ולהנ"ל ניחא דהתוס' הוכיחו דבכה"ג דליכא התראה אפי' מצוה לגרשה ליכא רק אדם רע מיקרי שאינו חושש ואינו מוחה בידה וא"כ מה שאמר אח"כ זו מצוה לגרשה ע"כ בהתראה מיירי ושפיר הקשו הא מבעי' לן התם דאפי' חובה איכא לגרשה, כנ"ל ועמ"ש ע"ב בתוס' בד"ה עם בני אדם, ויש כאן שיבוש בלשון רש"י ז"ל בתחילת דבריו כי מאי קמש"ל הא בפירוש אמר שהי' נועל בפני אשתו וק"ל ועיין בח"א מהרש"א:

בתוס' בד"ה מה להלן, בירושלמי מקשה עלה וכו'. וכבר כתבתי בגמ' מה שנראה לי ברור לפי ש"ס דילן דלא בעי ב"ש כלל שזינתה ממש רק פריצות יתירתא רק דבהא בעינן דבר ברור שהיא פרוצה לא בקול בלבד ע"ש שהבאתי ראיות ברורות לזה וכן מוכח מהך ברייתא דמייתי בירושלמי שם מעיקרא דתני ב"ש גופייהו דלא בעינן שזינתה ממש רק אפי' יוצאת וראשה פרוע יכול לגרשה, עיי"ש:

בד"ה כי משמש בד' לשונות, מה שפי' בקונטרס כו' דהא ודאי הביאם וכו' ונראה לר"ת דבחנם דחק דהרבה אם וכו'. ולדעתי דברי רש"י ז"ל נכונים שלא יתכן אם בדבר שהוא ודאי ויהא רק בזמן אחד אבל דבר התלוי בשינוי הזמן כמו מנחת ביכורים בכל שנה כי לא יתכן רק בזמן הבאת ביכורים שייך אם וכן אם כסף תלוה כי לא יתכן רק כשיבא העני ללות והוא יהא לו להלות וגם שלא יהא עוסק במצוה אחרת ויהא יום שמותר להלות מעות והדבר יכול להיות גם אח"כ לזמן אחר ובכל אימת שתלוה לא תהא לו כנושה ולא תשים עליו נשך וכן בכל עת שתקריב ביכורים יהיו באופן הזה אבל כי בא סוס פרעה וכן והי' כי יביאך שהדבר יהא ודאי ולא יהא רק פעם אחת לא שייך בזה כלל לשון אם, ואם כלו לשתות ג"כ היינו שתשקה אותם אם כלו תיכף תפסוק תיכף ואם כלו אח"כ תפסוק מלהשקות אח"כ ותהא ההשקאה בתנאי אם תגמור השתי' בשאיבה אחת תפסוק אחר שאיבה הראשונה ואם לאו תצטרך להשקות עוד לכך שייך אם משא"כ בהך שזכר רש"י, וכן אם יהא היובל שייך אם כי תלוי בזמן בכל חמשים בכל עת שיהא היובל כנ"ל:

בד"ה ב"ש סברי וכו' ואית דגרסי ב"ש וב"ה וכו' ואומר"י דר"ע סבר כב"ש וכו'. איכא למידק מה בקשו התוס' בהא לחקור אי ר"ע סבר כב"ש או כב"ה בחילוף משמעות הלשון כיון דבעיקרא דדינא סובר בוודאי כב"ה דהא אפי' מצא אחרת יכול לגרשה וכ"ש הקדיחה תבשילו א"כ מה נ"מ אי בלישנא דקרא דערות דבר כב"ש ס"ל או כב"ה כיון שלא ישתנה דינו של ר"ע בשביל זה כלל:

ונראה דאיכא נפקותא טובא לדינא והוא דאי נימא דבהכרח סובר ר"ע כב"ש א"כ כיון דעיקר מחלוקת ב"ש וב"ה בפי' הכתוב תלוי הוי להו ר"ע וב"ש תרי לגבי ב"ה לית הלכתא כב"ה בהא וכמו כן לית הלכתא כר"ע דבהא ב"ש וב"ה הוי להו תרי לגבי ר"ע רק הלכה כב"ש דמודה לו ר"ע בפי' הכתוב וכה"ג כתב הכ"מ פ"ה מהלכות סנהדרין על מה שפסק הרמב"ם שם כר"ע בנחש ואף דבעלמא הלכה כב"ה כיון דנחלקו עליו ב"ש ור"ע בפי' הכתוב לית הלכתא כוותייהו רק כב"ש וכן נראה מדברי הרמב"ם דפסק כב"ש שכתב בפי' שלא יגרש אדם את אשתו רק בערות דבר ובחידושי לא"ה הארכתי בביאור דבריו בכללם בזה:

אמנם בעיקרא דמילתא אף שדברי הר"ר אלחנן שהביאו התו' לדחות דברי ר"י אינן מספיקין לפע"ד דמ"מ תיקשי בקרא גופא האיך ס"ד דקתני דבר להקדיחה תבשילו מה דלא צריך כלל רק אפי' מצא נאה המינה יכול לגרש ולא שייך שיאמר הכתוב דבר שאינו בשביל לאשמועינן דהך כי אי נמי הוא הוי לי' למיכתב לישנא ברירא ולא אצטריך דבר, אבל מ"מ נראה לי בעיקר הכרח ר"י שאין להכריח דהקדיחה תבשילו הוא כ"ש מלא תמצא חן בעיניו דוודאי אי לאו קרא דדבר איכא למימר דוקא אם אין האשה מוצאת חן של נוי בעיניו יכול לגרשה כי אינה מקובלת לו אבל משום דבר שאין בה בעצמותה שום דבר כיעור והיא מוצאת חן בעיניו רק שרוצה אחרת לצרכי הבית שזו אינה ראוי' לכך בהא אינו יכול לגרשה קמש"ל דבר והא דקאמר ר"ע אפי' מצא אחרת נאה הימנה משום דכתיב באמת דבר א"כ ס"ד דוקא דבר שיש גריעותא מצד מעשי' אבל לא בלא מצאה חן דלא פשעה כלל קמ"ל אפי' מצא אחרת וכו' שלא פשעה כלל, אבל לולא קרא ליכא למילף חד מחברי' כלל ולפי זה מצי לסבור שפיר כב"ה אבל מ"מ דעת הרמב"ם נראה לי כדברי ר"י וכב"ש וכמו שהארכתי בחידושי לא"ה סי' קי"ט ע"ש:

ע"ב בגמרא עם בני אדם ט נראה לי דהכוונה בפשיטות דמקמש"ל ר"מ פשיטא כיון דיוצאת וראשה פרוע דמעיקרא הוי מידת אדם רע כ"ש רוחצת