תפארת יעקב על גיטין שטו

אמר לסופר בעצמו משא"כ השתא לא הוי דומיא דברישא אינו אומר לסופר ועדים ובסיפא אומר להם בעצמם וכבר כתבתי ליישב זה ג"כ:

בא"ד ועוד כיון דכתבו לאו דוקא וכו' דמסיפא שמעינן וכו', הרב מהרש"א הניח דבריהם בצ"ע ובאמת לק"מ כי מה שהקשה דהיאך ס"ד למימר וכו' לא ידענא מאי קושיא הא זו היא קושית התוס' מעיקרא השתא דמוקי לה כר"י אמאי נקט כתבו הוי לי' למינקט תנו, והיינו קושית המקשה מעיקרא דדייק מינה כר"מ ועוד אי לא חיישת להך דיוקא א"כ אתי שפיר הכל בפשיטות כדקס"ד מעיקרא דסיפא ר"י ולא מהני רק שיאמר כתוב ומרישא לא דייקינן כלל רק ה"ה תנו ואמר אמרו:

גם מה שהקשה על תירוץ התוס' שתי קושיות חדא דלא הוי איצטרך לומר דלא אמר אמרו דבפשיטות אתיא רישא נמי כר"י ולא חש לומר תנו דשמענו מסיפא גם המקשה עד שיאמר אמרו מבעי לי' מאי קשיא לי' ניחא דפסול ורישא לא נקטה דמוכח מסיפא עיי"ש שהאריך ולק"מ דדוקא אי אמר אמרו כשר שייך לומר דלא נקט ברישא תנו דלא חש דמוכח מסיפא אבל כתבו נקט דמסיפא הוי ס"ד אפי' אמר אמרו פסול קמש"ל דכשר אבל אי נימא דהכל פסול וסמיך אסיפא דמוכח מינה דהכל פסול רק שיאמר כתוב א"כ האיך שייך לומר דתנו לא נקט דסמיך אסיפא וכתבו נקט ומה צורך לכולה רישא הא הכל פסול רק שיאמר לסופר כתוב ומה צורך לרישא וע"כ שיש צד הכשר בלי שיאמר לסופר כתוב ואי לא הוי קתני רישא לא הוי ידעינן זה לכך הוצרך לישנויי דלא אמר אמרו והשתא אין להקשות דלא קתני ברישא דסמך דמסיפא מוכח דתנו לא מהני רק. המקשה מקשה עלי' הא באמת מוכח מסיפא דאפי' אמר אמרו לא מהני דאל"כ עד שיאמר אמרו מבעי' לי' וזה ברור וכבר כתבתי בגמרא לפרש הכל לנכון בלא"ה ע"ש גם מה שכתב מהרש"א מעיקרא דאי הוי נקט תנו ג"כ הוי מוכח דאמר אמרו:

כשר תמו' דהא לעיל פרק התקבל נקט ר"י תנו ומ"מ מספקינן דאמר אמרו פסול ג"כ:

דף ע"ב ע"א בגמרא עד שישמעו קולו לאפוקי מר"כ וכו', יש לדקדק דקאמר קולו לאפוקי מר"כ והא ישמעו ג"כ לאפוקי מרב כהנא הוא דבכתב אין כאן שמיעה רק ראי' ואולי לפי שאמרו לעיל אפי' לא שמע אלא קול קולמס מהני לענין בפני נכתב א"כ יש לומר דשמיעת קול קולמס בכאן הוי שמיעה מפיו ועל זה אמר קולו לאפוקי מר"כ דשמיעת קול קולמס לא הוי קולו רק קול קולמס הוא שומע כנ"ל:

בתוס' בד"ה ומשום כיסופא דסופר הוי מצי לשנויי וכו', ולדעתי לק"מ דהתם דליכא רק הך קושיא דמי מודה ר"י הוצרך לומר הניחא אבל הכא דבלא"ה קשיא לי' עד שיאמר אמרו מבעי לי' לא חש להאריך לחזק קושיא השני' כיון דבלא"ה קשה עכ"פ, ועוד נראה לי דהך ועוד שהקשו בכאן הכוונה דאפ"ת דאמר אמרו ואומר לסופר שווין ולא קשיא עד שיאמר אמרו מ"מ קשה מי מודה והשתא ממילא ע"כ כשר ותעשה ג"כ דאי לא תעשה אכתי הוי לי' עד שיאמר אמרו כיון דאמר אמרו:

גרע מאומר לסופר כתוב ועמ"ש בתוס' בד"ה תניא:

בד"ה לא מבעי קמא וכו' אפי' לר"מ וכו' ויש ספרים וכו' לכאורה תמוה דאפי' להנך יש ספרים לא ימלט לא מבעי לר"מ דאי לא אמר לבי' תלתא גם לר"מ לא מהני אבל כוונת התוס' פשוט דוודאי חד לא מבעי שייך לר"מ, והכוונה לא מבעי באופן זה דאפי' לר"מ לא מהני אלא אפי' באופן דלר"מ מהני לר"י לא מהני אבל הא לא ניחא להו לומר תרי לא מבעי אליבא דר"מ כיון דאליבא דר"י קיימינן מה צורך לו להודיע דלא מבעי בהא פוסל ר"מ אלא אפי' בהא א"כ ממילא הוי רישא ר"מ וסיפא ר"י ולהנך דגרסי הכי צ"ל באמת דלאו לר"מ נקט רק הכל לר"י קאמר כל לא מבעי שיכול לומר:

בד"ה תניא כוותי', לכאורה משמע דלא מייתי וכו'. דבריהם תמוהים דאדרבא ע"כ הכוונה להביא ראי' לאוקימתא דרב אשי דאי דאומר אמרו פסול מאי ענין זה לרב אשי והרי בלי רב אשי כבר הוכיחו מתוך שתי קושיות דאמר אמרו פסול במתניתין לר"י ומהרש"א הבין דכוונת התוס' באמת דרך קושיא אבל לשון התוס' לכאורה משמע דלא מייתי מינה ראי' משמע כלל כדבריו. דאדרבא לא משמע כן כלל וכך הוי להו' לומר לכאורה לא מוכח מינה וכו' גם לא הוי להו לומר אבל הרב ר' אלחנן דמשמע דהך דמעיקרא ג"כ פי' הוא אבל ר' אלחנן מפרש כך ואי מה שכתבו קודם קושיא הוא הוי להו לומר ואומר ר' אלחנן וכו' כדרכם בכל מקום וצ"ע, ואולי כוונתם דלא הקשו מקודם עד שיאמר אמרו מבעי לי' רק אי אמרינן כולה ר"י ורישא טעמא דפסול דלא אמר אמרו א"כ הוי לי' למיתני גם בסיפא עד שיאמר אמרו אבל לס"ד דרישא ר"מ וסיפא ר"י שפיר יש לומר דאמר אמרו ואמר לסופר שווין ממש ואין כאן קושיא רק מי מודה ר"י ובזה יש לומר כשר ולא תעשה והשתא לא חש להאריך מכח קושיא ראשונה משא"כ אי קושי' ראשונה לא קשי' ממילא גם השני' לא קשי':

בד"ה קולו, וא"ת וכו' ממתניתין נמי אתי לאפוקי. לכאורה יש להוכיח מדברי התוס' דס"ל דלא מהני כתב יד בפקח כמו בחרש דאל"כ לק"מ מנשתתק דכבר אמרו לעיל דאלם חשוב כפקח לכל דבריו ונראה לי ראייתם מהא דאמר עד שישמעו קולו ש"מ דבפקח מיירי דאית לי' קול ומ"מ בעינן שישמעו קולו מיהו לפי מה שתרצו דהרכנה הוי כקול יש לומר דבחרש מיירי ועד שישמעו קולו הכוונה עד שירכין אבל בפקח מהני כתב יד מיהו מ"מ מוכח כן דאי בחרש מיירי ועד שישמעו קולו היינו הרכנה א"כ יהא מוכח מבריית' כרב כהנא דחרש מתוך הכתב יש לו דעת כפקח ובאמת לא קיי"ל כוותי' בהא רק חרש אין לו דעת כלל, אך מ"מ אין מדברי התוס' הכרח כלל ואיכא למימר דס"ל פקח שיכול לדבר מהני כתבו אבל אלם אף שהוא כפקח כיון שאינו יכול לדבר לא מהני כתבו והוצרכו לומר דהרכנה דילי' מהני כקול:

בא"ד כמו תן גט זה לאשתי, תמוה מילתא מה ענין נתינת גט לכתיבת גט והרי שליח הולכה וודאי נעשה שלא בפניו כדאיפסקא הלכתא פרק כל הגט להדיא וכתיבת גט בעינן שישמע מפיו ואפילו אמר אמרו לא מהני אבל כך הוי להו לומר דהרכנה בגוף הוי כמו שמיעת קול וכן אמרו בירושלמי ואף דבכתיבה ג"כ הוא מתנועע בגופו וכותב לא דמי להרכנה דתנועתו מורה הדבר הן ולאו אבל תנועת הכותב אינו מורה הדבר רק הכתב הכתוב הוא המורה ולא הוי קולו רק מן הכתב:

ויש ליישב דברי התוס' ג"כ דוודאי לא מהני רצון ע"י אמצעות אחר דהא אמר אמרו לא מהני אבל כל שהודיעה ממנו בעצמו הוי הרצון כמו שמיעת קול ובתן גט זה לאשתי אי הוי זכות הוי הרצון ממנה כיון דבעצמותו זכות הוא ובזה רצון הוי כשמיעת קול אבל כל שהרצון נודע ע"י אמצעות אחר פסול מכח מילי וכן פיקח בכתב ידו לא מהני דלא הוי הרצון ממנו רק ע"י כתבו וכתבו לא עדיף משלוחו שאמר לו בעל פה ור"כ ס"ל דכתב הוי כידיעה ממנו בעצמו ואתי ברייתא למעוטי דר"כ ואתי שפיר הכל:

אך לכל הפרושים קשי' לי אי ס"ד דבפקח ג"כ לא מהני כתב מאי קאמר אביי לעיל על ר' יוחנן דקאמר חלוקין עליו חביריו על רשב"ג דאף אנן נמי תנינא נתחרש לא יוציא עולמית וקשה הא ממתניתין לא שמענו רק מצד שמיעת קול אבל שפיר יש לומר דחשיב בר דעת רק דלא מהני כיון שאינו שומע מפיו קמש"ל דחולקין עליו חביריו דלא חשוב בר דעת כלל ונ"מ בקרקעות דלא בעי שמיעה מפיו ומהני כיון דחשוב כפקח וליכא למימר דע"כ מכח דעת קאמר דאל"כ מקמש"ל עולמית בחרש אפילו פיקח אינו יכול לגרש בכתב ידו א"כ השתא נמי תיקשי מאי קמש"ל הא ס"ס אפי' פיקח אינו יכול לגרש מכח שמיעת קול, ובוודאי ליכא למימר דידוע לו דלא קאמר ר"י רק מצד גט דא"כ נימא באמת דהלכה כר"כ עכ"פ לענין דעת ונ"מ בקרקעות:

ועוד קשה לי הא מהך ברייתא מוכח עכ"פ דחלוקין עליו חביריו על רשב"ג ודוחק לומר דלעיל לא ידע לה וכן רש"י פי' לעיל דהכי שמיע לי' לר"י ולמה לא קאמר מהך ברייתא:

לכן נראה לי דרך אחר בישוב כל הסוגיות דהכא אין הכוונה כלל לאפוקי מר"כ דאין הלכה כר"כ דפשיטא שיש לומר דשאני חרש דאי אפשר בע"א כמו שחילק הרא"ש בין כתב ידו של פיקח להרכנה דנשתתק רק כך הכוונה דקמ"ל עד שישמעו קולו לאפוקי מר"כ דכתב ידו לא מהני ובפקח מיירי הכא דקתני עד שישמעו והיינו כהך דתוספתא דכתב יד של פיקח לא מהני ומ"מ בנשתתק מהני וה"ה בחרש מהני אף דבפקח לא מהני וקמש"ל הכא לא הא גופא דכתב ידו דפקח לא מהני אבל חרש תליא אי חשוב בר דעת ממילא מהני כמו הרכנה דנשתתק ואי לא חשוב בר דעת לא מהני הלכך מהך ברייתא לא מוכח דחלוקין כלל רק ממתניתין דקתני חרש לא מהני כתב ש"מ דלא חשוב בר דעת דאי משום שמיעת קול הרי הקילו בנשתתק בהרכנה לפי שאינו יכול לדבר ומ"ש חרש כיון דחשוב בר דעת וע"כ דאינו בר דעת והשתא לק"מ קושית התוס' דלמה לא קאמר למעוטי הרכנה כיון דבפקח מיירי הכא לא שייך למעוטי