תפארת יעקב על גיטין רסו

דכמו דלא תנא ריחים דנשמע מנפה וכברה כמו כן תנור נמי לא נשתנה דינו כאן כלל רק לא תנא לי' כמו דלא נקט ריחים, ולכך בקושיא זכרו תנור קודם דעיקר כוונתם על תנור דבהא הוי ס"ד שנשתנה דינו בסיפא מרישא כנ"ל קמש"ל דלא נשתנה, והא דלא תני לי' כמו דלא נקט ריחים דנשמע מנפה וכברה' כמו כן לא תנא תנור, ותירצו עוד דתנור אין דרך להשאילו ואיידי דלא תנא תנור לא תנא ריחים כדי שנדע דנשמט תנור לפי שאין דרך להשאילו דלא נטעה דכיון דלא תנא לי' נשתנה דינו כנ"ל לכך לא נקט ריחים ג"כ וריחים ודאי לא נשתנה ממילא תנור ג"כ לא נשתנה, וזה ברור בכוונת התוס':

בא"ד ומיהו קשה וכו'. ולפע"ד נראה דרישא לאו מכח ע"ה דנין רק דיודעת ומכרת דחשודה על השביעית וממילא יש לומר דיודעת דאינה חשודה על טומאה אבל סיפא דמכח אשת ע"ה דנין דחשודה ממילא חשודה על טומאה ג"כ:

בגמרא והא מדקתני סיפא כו' מכלל דרישא וכו' קשיא לי מאי קושיא רישא כיון דלא ידעינן אי הוכשרו הוי לי' ספק טומאה דרבנן וסיפא כיון דידעינן דהוכשרו דהוי ודאי טומאה אסור, וכה"ג מחלק ר"ת בתוס' בד"ה ברישא וכן פירש"י לקמן דלכך בשלהן אסור לסייען דחבר לא ידע אי הוכשרו ש"מ דע"כ בסתמא הוי ספק א"כ בטומאה דאוריי' אסור מספק אבל טומאה דרבנן מותר ומאיזה צד מוקי משנה בידוע דהוכשרו להקשות על רבא:

מיהו בהא אפשר לומר דעיקר הקושיא כיון דקתני סיפא אבל משתטיל את המים לא תגע והתם בודאי הוכשרו ש"מ דאפי' הוכשרו דוקא לישה אסור אבל ברירה וטחינה מותר דאל"כ הוי לי' לאשמועינן בבוררת וטוחנת גופה דבהוכשרו אסור, תדע דבירושלמי מוקמינן מתניתין דנחתום העושה בטומאה דקתני לא בוררין בלותת דדרך חיטין ללותתם קודם טחינה וא"כ הוי לי' לומר אבל בלותתת אסור ומדקאמר משתטיל את המים ש"מ דמעיקרא ליכא משום טומאה כלל אפי' הוכשרו . ודאי:

אלא דקשיא לי מאי ענין קושיא זו לרבא הא לכ"ע יש סתירה בסיפא דמשמע דוקא לישה אסור אפי' הוכשרו אבל ברירה וטחינה לא ומ"ש, כיון דס"ד דהכל בטומאה דרבנן, ומה בכך דלאביי רישא משום מעשר ס"ס סיפא דמשתטיל את המים ודאי משום טומאה אתינן עלה ולמה לישה דוקא אסור ולא ברירה וטחינה, וכמו כן לרבא למה לי' להקשות מכלל דבסיפא גופה קשיא למה אסור הא בטומאה דרבנן מותר לרבא אפי' לסייע בידים:

והי' נראה לכאורה לומר דלאביי לא חייש לטומאה אפילו הוכשרו דכיון דכבר הוכשרו ואסור בנגיעה כיון דהוא אינו חושש ליגע ממילא בלי מלאכה זו יטמאנו בנגיעתו רק בסיפא דעכשיו נטמא בהטלת מים לכך אסור לסייע מהתחלת הטלת מים אבל לרבא כיון דחושש מעיקרא בברירה וטחינה לולא דרכי שלום קשיא לי' שפיר מ"ש לישה דאסור אפי' בדרבנן וברירה וטחינה מותר, אבל אין דעתי נוחה בזה כי זה סותר מה שאבאר לקמן דקושית ורמינהו קאי לאביי ג"כ ע"ש:

ונראה לי לומר דלאביי לא חיישינן בטומאת חולין אפי' לסייע ביד וסיפא לדידי' לאו משום טומאה נגעו בה כלל רק האיסור משום מעשר דאורייתא ודוקא במלאכות הרחוקות מן האיסור אכילה שאינו מעושר התירו משום דרכי שלום על סמך הרוב אבל במלאכת הקרובות להאיסור כגון לישה ואפילו איסור משום מעשר דקרוב לגוף האיסור דהיינו אכילה ולא סמכו בזה על הרוב, וכה"ג מחלק הרשב"א ז"ל בין הטלת מים לבוררות וטוחנת לענין חלה דהטלת מים מלאכה הקרובה לאיסור טומאת חלה אבל ברירה וטחינה רחוק, ולפי זה יש לומר דה"ה לענין מעשר, אבל רבא דחייש לטומאה דרבנן א"כ ברירה מטמא ממש כמו לישה ומ"ש דלישה אסור וברירה מותר כנ"ל, ועמ"ש בתו' בד"ה רבא אמר:

שם וסיפא בטומאת חלה. פירש"י דאורייתא שאסור לטמאה ביד, ויש לתמוה כיון דמיירי בהוכשרו דבלא הוכשרו ליכא בברירה וטחינה חשש כלל ואין צורך לדרכי שלום, והשתא כיון דנטמאו מותר לכתחילה לעשותה בטומאה דאפי' נולד לה ספק טומאה מעיקרא תעשה בטומאה והכא משמע דאפי' אחר ברירה וטחינה אסור לסייע בהטלת מים, א"כ במה נפשך אי טמאה היא כבר נטמאה בברירה וטחינה, ואי טהורה היא עכשיו נמי טהורה היא וליכא למימר דמעיקרא מותר שאינו מטמא חלה אבל עכשיו שמפריש חלה יטמא חלה, הא ליתא דכל שנטמאת העיסה אין חשש להפריש חלה בטומאה כדמוכח להדיא בריש נידה ובמתניתין דמסכת חלה:

לכן נראה לי דודאי הך משתטיל את המים בלא הוכשרו מיירי ואף דבוררת בהוכשרו מיירי מ"מ כך הכוונה בוררת אף שהוכשרו בברירה וטוחנת אף שהוכשרו בטחינה דאי הוכשרו בברירה כבר נטמאו ומאי קמש"ל דטוחנת וכמו כן בלישה מיירי שהוכשרו בלישה וכל אחת מיירי שהוכשרו באותה מלאכה לא במלאכה הקודמת לה ובלישה אסור משעת הטלת מים דאז מטמא חלה דאורייתא (ואף דעדיין לא הוטבלה לחלה מ"מ באותה מלאכה אסור, ועיין בחידושי הרשב"א ובתוס' בד"ה רישא], כנ"ל לפירש"י וכן צ"ל לקמן בתוס' סוף ד"ה רישא ע"ש:

בתוס' בד"ה רבא אמר כו' אביי מיקל טפי כו' ורבא איפכא וכו'. לפי מה שכתבתי לעיל בלא"ה ניחא, דאביי או דלא חייש לטומאה ברישא כיון דאין המלאכה גורמת הטומאה או משום דבסיפא ג"כ אין הטעם משום טומאה רק דקרוב לאיסור אכילת שאינו מעשר כמש"ל באריכות ע"ש:

בא"ד ואביי פ"ק דשבת. נראה לי טעם מחלוקתם לפי דעת התוס' דאביי ס"ל דאיסור סיוע קל מאיסור אכילה הלכך באיסור סיוע לא חייש למיעוט ע"ה ובאיסור אכילה חייש ורבא סובר איסור סיוע אינו גזירה רק איסור בעצמותו והתם עיקר איסור האכילה דרבנן ואין לגזור בזה שמא יאכילנו שלא יאכל עמו ביחד:

בד"ה איזהו ע"ה בתוספתא מיתנייא וכו' דכיון דמעשר אין להחמיר עליו כו' וא"ת בפרק היה נוטל וכו' שאין מזמנין עליו כדאמרינן פרק שלשה שאכלו, ע"כ. עיין מהרש"א ודברים הללו צריכין ביאור, והנה פרק שלשה שאכלו תנן כותי מזמנין עליו ופריך הש"ס לא יהא אלא ע"ה וע"ה אין מזמנין עליו ומשני אביי בכותי חבר ורבא קאמר בע"ה דרבנן דפליגי אר"מ והני כותאי מעשרין, ומעתה יש לתמוה מאחר שכתבו התוס' דאינהו רק לענין להשיא בת חבר פליגי וסובר ר"מ כיון דמעשר יש להשיאו בת חבר ומה ענין הך פלוגתא לזימון, וביותר תימא דרבא מוקי בפירוש פלוגתייהו לזימון היפך דברי התוס' דלזימון בעי ר"מ שאינו קורא ק"ש שחרית וערבית, והתם גופא מייתי הך ברייתא רק שם נזכר ר"א בשיטה זו ובפרק הי' נוטל ר"מ. לכן נראה לי דודאי עיקר ע"ה הפסול לזימון הוא לר"מ שלא היה אוכל חולין בטהרה ולרבנן שאינו מעשר פירותיו וסובר ר"מ אף שהוא בגדר ע"ה דחוששין למעשר שלו כל שאנו רואין שאינו אוכל חולין בטהרה מ"מ מותר להשיאו בת חבר ורבנן ס"ל דזה אינו ע"ה כלל רק כל שאינו מעשר פירותיו ודאי ומ"מ מוסרין לו בת חבר וממילא לזימון תליא בהך פלוגתא כיון דקתני ע"ה אין מזמנין עליו ממילא לר"מ כל שאין אוכל חולין בטהרה ולרבנן כל שאינו מעשר, והך דפליגי בתר הכי בזימון בק"ש ותפילין וציצית הכוונה כיצד יתברר לנו שזה ע"ה בסתם אדם ואמרינן דכל שאינו קורא ק"ש בחזקת ע"ה הוא ומסתמא אינו אוכל חולין בטהרה ולרבנן אינו מעשר פירותיו אבל כל שידעינן בו דמוחזק לעשר ואוכל חולין בטהרה לא חשוב ע"ה לזימון ולדמאי והיינו דקאמר רבא בע"ה דרבנן דבעינן דוקא שאינו מעשר וכותי זה ודאי מעשר ומצטרף לזימון אבל ישראל שאינו קורא ק"ש בסתמא מחזקינן לי' שאינו מעשר, ולר"מ כותי נמי ע"ה חשיב כיון דאינו אוכל חולין בטהרה אינו מצטרף לזימון כמו ע"ה ישראל ובזה אתי שפיר הכל, ואולי גם התוס' נתכוונו כך ודוק:

ודע דבעיקר המחלוקת בק"ש ותפילין וציצית יש ליתן טעם במה נחלקו, ונראה לי דת"ק סובר דוקא ק"ש דחזינן דמבטל מ"ע אבל תפילין יש לומר דחושש להיסח הדעת וגוף נקי ואינו יכול לשמור עצמו לכך אינו מניח ולא הוי ע"ה ומ"ד תפילין סובר דאפ"ה הוי ע"ה, אבל בציצית כיון שאין חיוב עליו לעשות ציצית רק כשלובש טלית בת ארבעה כנפות לא חשיב ע"ה, ומ"ד ציצית סובר כיון דמפקיע עצמו ממצות עשה חשוב ע"ה, כנ"ל:

בד"ה רישא בטומאת חולין כו' אע"ג דשרי התם עם אינו ישראל עם ישראל אסור כוונתם דמזה מוכח דבצירה דאסור משום טומאת תרומה היא דאי משום טומאת חולין למה מותר באינו ישראל, וצ"ל דמשום חולין לא הוי קשיא להו למה הכא מותר מפני דרכי שלום והתם אסור דבבצירה ליכא משום דרכי שלום כלל והיינו דלא קשיא ממשנה דהתם דכיון דלא שרי באינו ישראל שפיר יש לפרש בטומאת חולין לכך לקמן הקשו שפיר ממשנה נחתום שעושה בטומאה לרבא דקשיא