תפארת יעקב על גיטין רסה

בכלל כל דאלים גבר כמש"ל לכך לא הי' חושש להחזיר ספק דרכי שלום:

בד"ה סליקו נפשייכי, פי' ר"ת וכו' ולא דמי לדרב ושמואל כוונתם דהתם אינו עושה רק משקה שדהו ואח"כ הנהר הולך כדרכו, אבל כאן לאחר השקאה נתקלקל הנהר ואינו מושך יפה:

בד"ה מצודות ולא דמי למרחיקין מצודות הדג דהתם אומנתו בכך. דבריהם דחוקין דהתם דחי הך דפסקי' לחיותא רק מדינא, ולדעתי דהתם באוזלי ואוהרי דכיון דאם יבוא יהא שלו בודאי ולא יברח הלכך כיון דסייארה הוי כאלו כבר זכה, ועוד דאי לא יזכה פשיטא דהם לא יזכו במצודתם ואי יצא מן החור יבוא אצלו אבל הכא בלחי וקוקרי דאפילו בא יכול לברוח ואינו כלל בחזקתו לכך יכול ליטלו ממש ממנו:

דף ס"א ע"א בגמרא אזיל קא מנקיט ואכיל וכו' יש לדקדק דמעיקרא קאמר דהוי שדי אופי' ונתרן תמרי משמע שלא ליקט ביד והדר קאמר חזי מר דבידאי שדיתינהו, גם קשה מאד לומר דר"כ אכל באמת גזל ולא שאל לו אי מותר לו לאכול, גם קשה קושית התוס' דעכ"פ מפני דרכי שלום איכא:

ונראה לי דכך הכוונה דר"כ חזי' לההוא גברא דהוי שדי אופי' ונתרן תמרי והוי קא מינקט לי' בידי' ואכל מהם הכל עשה ההוא גברא שהי' נוטל אותן התמרים שנפלו בידיו קודם שנפלו לארץ ואח"כ נפלו והי' ירא מר"כ שלא יקח מהם ואמר לו חזו מר דבידאי שדיתינהו ואין לך רשות לאכול מהם כי שלי הם שזכיתי בהם ור"כ ראה באמת ולא אכל כלום:

בתוס' בד"ה ליקט ונתן ביד, נראה דאיצטריך לאשמועינן וכו'. בפשיטות הוי מצי לפרש דקמש"ל אפי' לא נתכוין לזכות בהם רק להפילם לארץ וכ"כ הר"ן, אלא דמהך עובדא דר"כ דקאמר לי' חזו מר דבידאי שדיתינהו משמע שהי' מיכוון בזה וע"כ משום שלא נתעכבו בידו, כנ"ל:

בד"ה שדי אופי' כו', וקשה דר"כ היכי הוי מינקט ואכל. כבר כתבתי לפרש בגמרא דיש לומר דההוא גברא עשה כך ולא רב כהנא אבל בלא"ה נראה לי דלא תקנו מפני דרכי שלום רק בעני המנקף בראש הזית אבל באילן שאין לו בעלים מיוחדים לא תקנו כלל והכא בהכי מיירי, כנ"ל:

במשנה משאלת אשה לחבירתה כו'. במסכת שביעית פרק ה' ט' איתא ג"כ להך משנה ומעיקרא במשנה ח' מייתי פלוגתא ב"ש וב"ה אי יכול למכור לו פרה חורשת, ועוד שם מוכר לו פירות בשעת הזרע כו' וסיימו שם וכולן בפירוש אסורין, ובהך משנה דמשאלת לא הוזכר לחלק בין כתם למפרש כלל, ובירושלמי במכילתין בעי לה וז"ל ר' זעירא בעי קמי ר' מנא מתניתין בסתם הא בפירושא לא א"ל וסתמו לאו כפירושו הוא א"ל אני אומר נפה לספור בה מעות כברה לכבור בה חול וכו', ויש לתמוה למה לי' כ"ה הוי לי' לומר אני אומר לעשות בהם של היתר ומנין להו לפרש מתניתין דידוע דאין לה של היתר עד שנצטרך לדחוק נפה לספור מעות וליכא למימר משום דקשיא להו קושית התוס' למה לי מפני דרכי שלום הא מדינא מותר כמו פרה חורשת דאיכא למיתלי לשחיטה, וע"כ כמו שתירצו התוס' דידוע דאין לה של היתר, הא ודאי ליתא דהא בירושלמי מבעי' להו בתר הכי אי הך וכולן מפני דרכי שלום ארישא נמי איתמר או אהך משנה דמשאלת בלבד ש"מ דמעיקרא לא נחתי להכי, ונראה לי דס"ל לירושלמי כיון דחשידה היא על השביעית ממילא כל הפירות הנמצאין לה אחר הביעור אסורין מדאורייתא וכיון דאסורין נינהו ממילא כל שמסייעת בעבודתם הוי מסייע ידי עוברי עבירה ולא שייך לתלות בהיתר כיון דמדינא כל הפירות שלה אסורין משא"כ בפרה לא שייך זה וכל שיש לתלות לשחוטה תולין אבל בפירות הכל אסור וכיון דס"ד דנפה וכברה לא שייך רק לתבואה א"כ סתמא כפירושו והוצרך לומר דבנפה ג"כ יכול להיות להיתר כגון למעות דמעות שלה לא נאסר וכן כלהו כנ"ל, ועמ"ש עוד בתוס' בזה:

בתוס' בד"ה משאלת וכו' וקשה לר"ת וכו' ואומר ר"ת וכו'. דבריהם דחוקין מכמה טעמים, חדא דבמתניתין קתני החשודה על השביעית, ואי אין לה של היתר כלל לא שייך חשודה דודאי יש לה פירות שביעית, ומה שהביאו ראי' מירושלמי ע"כ אינה ראי' דאדרבא מנא להו לירושלמי דמתניתין בידוע שאין לה של היתר דאי משום קושיא דר"ת הא בתר הכא בעי' קא בעי לה בירושלמי וס"ד דדרכי שלום ארישא דפרה חורשת נמי קאי וא"כ אין כאן הכרח דאין לה תבואה של היתר גם קשה באמת מה שהקשו אח"כ דמאי פריך מ"ש רישא כיון דרישא בודאי שביעית מיירי, ותירוצם דחוק:

לכן נראה לי כפי מה שכתבתי לעיל במשנה דכיון דתבואתה אסורה לגמרי מן הדין הרי מסייעת הוא בודאי לאיסור ולא שייך למיתלי כלל דס"ס כל פירותיה אסורין מן הדין ומסייעת הוא לעבוד דבר האסור וכן במעשר דסיפא:

ועוד נראה לי דמשאלת שאני כיון דאח"כ אי תעשה בהם של איסור הרי מסייע הוא בכליו לאיסור משא"כ במכר כל שיש לו לתלות בשעת מכר אף שאח"כ עושה איסור לא סייע הוא שאינו שלו כלל ומעיקרא היה יכול למכור דמכר להיתר, משא"כ כאן נהי דהוא שואל להיתר אח"כ כשיעשה איסור יסייע הוא בכלים שלו לאיסור כנ"ל ומ"מ בירושלמי ודאי הפי' כמו שכתבתי מקודם, דס"ס כיון שאמרו נפה לספור מעות ש"מ דתלי' בשל היתר בלא"ה אינו כלום דכל הפירות שלה אסורין מן הדין, כנ"ל, ובהכי ניחא כיון דחדשו בירושלמי לתלות במעות א"כ למה באמת ברישא בלא"ה מותר ובסיפא רק מפני דרכי שלום, ולהנ"ל ניחא דבשאלה לא מהני לתלות מן הדין כיון דאחר כך יסייע בכלים שלו רק במכר מהני לתלות, כנ"ל:

ועוד נראה לי בעיקר קושית ר"ת ז"ל דודאי בלא"ה יש להבין דהא לאינו חשיד מותר למכור הכל כדמוכח בירושלמי וכמבואר ברמב"ם בפי' המשנה שם והטעם דקונה על אחר:

שביעית ולמה לא נתלה בחשוד כך כמו דתולין בכלי דקנה למלאכת היתר וע"כ דהאי לאו תלוי' היא שכל שקנה לחרישה ממילא לא שייך בחשוד דקנה להיתר דאצלו היתר ואיסור שווין ואין מקום לתלות רק דלא קנה למלאכה זו כלל ואפי' היתר לא יעשה רק למלאכה דאין לה שייכות לשביעית כלל, והיינו דהוצרכו בירושלמי נפה לספור בה מעות דלא הוי מלאכה השייך לשביעית כלל, אבל לתלות בתבואה של היתר כיון דס"ס יעשה מלאכה האסורה בשביעית בתבואה של שביעית ממילא לא שייך לתלות דהיתר ואיסור שווין אצל חשיד, כנ"ל:

בד"ה וריחים ותנור, ובאשת ע"ה לא תנא תנור וריחים. משום נפה וכברה וה"ה ריחים ותנור דיגיד עליו ריעו א"נ וכו' ואיידי דלא תנא תנור וכו' דברי התוס' צריכין ביאור חדא דמה זה שחקרו אי ה"ה ריחים ותנור דמאחר שאמרו בוררת וטוחנת בידים כ"ש להשאיל כלי וברישא התירו ריחים ותנור אף שאסרו ברירה וטחינה בידים וכאן דהתירו לברור ולטחון בידים כ"ש להשאיל תנור וריחים, ואם לא בקשו רק ליתן טעם למה נשמט תנור וריחים בסיפא לא הוי להו לומר יגיד עליו ריעו כיון דאין צריכין לראי', גם הך יגיד עליו ריעו אין לו הבנה כלל דהא רישא לא הוי דומיא דסיפא כלל דהא חזינן דלא דמי כלל דהא בוררת וטוחנת בסיפא, וברישא לא תבור ולא תטחון וברירה וטחינה ריע דנפה וכברה בסיפא ומ"מ ברישא לא, גם לא ידעתי מה שכתבו דאיידי דלא תנא תנור לא תנא ריחים דכי תנור וריחים כי הדדי נינהו טפי מנפה וכברה דהא כולהו ארבעה חשיב כסדרן ומ"ש דלא שביק בסיפא רק ריחים בלבד איידי ולא כולהו או מקצתן:

לכן נראה לי בביאור דברי התוס' בשום לב במה שהתחילו בדבריהם ובאשת ע"ה לא תני תנור וריחים והלא ברישא נאמר וריחים ותנור ולמה הפכו הדברים לומר תנור וריחים, וכן ציינו הם ריחים ותנור ותיכף בתירוצם כתבו ג"כ משום דתני נפה וכברה וה"ה ריחים ותנור, וכי בכדי שינו דבריהם פעמים כך ופעמים להיפך:

וברור דנתכוונו לפי דבריהם פרק ר' ישמעאל דנחלקו על רש"י דהולכה לתנור אסור כמו הלישה דהוי סוף לישה רק הולכה לפלטר למכור מותר ע"ש, ומעתה לדברי רש"י ז"ל שם דהולכה לתנור מותרת שכבר נעשה האיסור א"כ הי' מקום לומר דהכא במוחזק לעשר עסקינן רק משום טומאה אתינן עלה ובתנור בלי דרכי שלום מותר דהא מלאכה שאחר הלישה היא ולא הוא ולא כליו מסייעין לאיסור [ואם נפשך לומר דמ"מ אסור להשאיל קודם שמא על ידי זה יש לו סיוע שיודע שיש לו תנור א"כ לא מהני כלל דרכי שלום שישאיל קודם הא יכול להשמט להשאיל אח"כ ואין בזה משום דרכי שלום להשמיט עצמו] אמנם על ריחים לא נסתפקו התוס' כלל דודאי מותר ומפני דרכי שלום דוקא, וזה שכתבו ובאשת ע"ה לא תני תנור. וריחים ג"כ לא תני, הטעם משום דתני נפה וכברה וה"ה ריחים וכן תנור דיגיד עליו ריעו היינו ריחים,