תפארת יעקב על גיטין רסב

בד"ה דאפי' ר"א ור"א כהני חשיבי משמע דאי לא"ה אסור אפי' גדול מכל בני עירו וכו' וע"כ לאו שוין ממש וכו'. יש לדקדק אי אפי' בגדול שייך דרכי שלום א"כ למה לי לכדמר וברוצה לחלוק כבוד הוי לי' לומר בפשיטות דמתני' קתני אפי' בגדול ומדאורייתא דוקא בשוין כדקתני בהוריות בהדיא, ויש לי לומר דס"ל לתוס' מה שאמרו בהוריות בד"א בשווין לאו שווין ממש דהא קתני סיפא אבל ממזר ת"ח קודם לכה"ג ע"ה, משמע דוקא לע"ה הוא דקדים אבל כל שהכהן ג"כ ת"ח אף דהישראל גדול ממנו כהן קודם מדינא ולכך הוצרך לומר לכדמר דהיינו אם הכהן מוחל, ובע"ה ליכא לאוקמא דבהא נענש הקורא אחריו, ובהכי ניחא דברי התוס' שכתבו וע"כ שווין לאו דוקא וכו' ודבריהם אינם מובנים לכאורה, ולהנ"ל ניחא דשיעור דבריהם כך דהא ודאי דשווין דהתם לאו דוקא דאפי' תימא דליכא עשה רק בשווין ממש לא בגדול, עכ"פ כיון דר' פרידא שיבח עצמו שלא קרא לפני כהן ע"כ במקום שהי' יכול לקרות לפני כהן הן מן הדין הן מפני דרכי שלום ואי שווין ממש מאי רבותי' אי לא מחל הכהן איכא עשה ואי מחל איכא מפני דרכי שלום, רק אי נימא כדמשמע כאן דאפי' בגדול איכא עשה ובמוחל מפני דרכי שלום צריך לומר נמי דהיו כפופים לר' פרידא כר' הונא דהכא דאז ליכא מפני דרכי שלום אבל בלי כפופים אפי' מוקמת לה באינן שוין ג"כ אין רבותא, ולכאורה הוי דחיקא להו לומר דאפי' בגדול אסור דמתוך כך נצטרך לאוקמא דר' פרידא בכפופין דוקא והתם מוקי בשווין ועל זה כתבו דע"כ שווין לאו דוקא רק בגדול א"כ יש לומר נמי בכפופין אף דמוקי בשווין לאו דוקא רק שאינו ע"ה אבל כפוף לר' פרידא:

אמנם דברי התו' במגילה שם בד"ה כי קאמר לא נתבררו לי כלל דהקשו מאי רבותי' הא כתיב וקידשתו ותירצו דלאו שווין ממש וכתבו אח"כ דצריך לומר דהיו כפופין משמע דמעיקרא מדאורייתא קשיא להו ויש להבין הא במוחל ליכא עשה כלל רק דרכי שלום א"כ קושיא ראשונה נמי מפני דרכי שלום הוא ואי דלא מיירי התו' התם כלל ממחילה א"כ קושיא השני' ג"כ דאורייתא היא דהא ס"ל ע"כ בגדול נמי איכא עשה כמו שכתבתי מקודם מדמוקי לה לענין מחילה דוקא:

ולכאורה היה נראה לי דס"ל לתוס' שם דהיכא דאיכא עשה דוקידשתו לא מהני מחילה כלל דדוקא ת"ח שמחל על כבודו כבודו מחול כיון דתורה דילי' היא אבל כהן דכהונה לאו דילי' היא אין בידו למחול על כבודו ולכך לא מצי לאוקמא הכא בשווין דבהא לא מהני מחילה רק באינן שווין דבהא ליכא עשה ומפני דרכי שלום כהן קורא ראשון אפי' מוחל דכיון דחיישינן לאנצויי חיישינן דאחרים אתו לאנצויי עם הכהן שלא מחל להם, והשתא שפיר הקשו התם דמאי רבותא הא איכא עשה דוקידשתו ולא מהני מחילה, ותירצו דשווין לאו דוקא רק אינו ע"ה ובהא ליכא עשה כלל, ואהא כתבו דע"כ דהיו כפופים דאל"כ אכתי איכא מפני דרכי שלום כר"ה דהכא דלולא דהיו כפופים לא היה קורא, ועל דרך זה ג"כ יש לפרש דברי התוס' דהכא דמשמע מכאן דאפי' גדול אסור מפני דרכי שלום וע"כ משום דבשווין לא מהני מחילה מן הדין, וע"כ בגדול דמדינא מותר רק מפני דרכי שלום אפילו מחילה לא מהני, ואהא כתבו דר' פרידא דלא בירך לפני כהן ומוקי לה בשווין וע"כ שוין לאו דוקא דבין אי נימא דמדינא אסור בין אי נימא מפני דרכי שלום מאי רבותא וע"כ בגדול, רק אי נימא דבשוין מדינא יכול למחול היה מקום לומר בגדול אפי' מחילה אין צריך ולית בזה מפני דרכי שלום כלל, רק לפי מה שהקדימו דאפי' גדול אסור מפני דרכי שלום צריך לומר דהיו כפופים ג"כ הכל כנ"ל:

אך לפי שדבר קשה בעיני לחדש דבר דאין כהן יכול למחול מן הדין וזהו היפך המבואר ברמב"ם בפי' המשנה, גם נצטרך לומר מה שאמרו בשני וחמישי יכול למחול דוקא בגדול ממנו לא בשווין:

לכן נראה לי דכוונת התוס' במגילה דבשווין כיון דאיכא עשה אפי' לא הוי תיקנו מפני דרכי שלום כלל אין רבותא מר' פרידא שלא בירך לפני כהן דטצדקי למיפטר נפשי' מעשה כדאמר לי' מלאכה לר' קטינא במנחות וכן אמרו לעיל המשחרר עבדו עובר בעשה, ואף דאחר השיחרור ליכא עשה רק שמפקיע עצמו מעשה שהי' יכול לקיים עשה והוא מפקיע עצמו, ואף זה כיון שאי לא הי' מקבל מחילתו ולא היה מוחל והכהן יקרא ראשון יקיים עשה וע"י מחילה מפקיע עצמו מעשה אין זה רבותא וע"כ דשוין לאו דוקא ואתי שפיר ג"כ דברי התוס' דהכא על דרך הנ"ל כנ"ל:

בד"ה נתפרדה החבילה וכו' דקים לי' דלא קרא במקום הראוי דגדול היה משלפניו או קטן משלאחריו. דבריהם צ"ע דלתירוץ ראשון קשה למה קאמר שקרא לוי אפי' לא ידע שהוא לוי כיון דהי' גדול משלפניו ע"כ ראשון כהן, גם לתירוץ השני קשה שהי' לו לישאל כמו ששאל על הכהן לכן נראה לי דהך או קטן משל אחריו אינו תירוץ אחר רק כך היה המעשה דקים לי' שלא קרא במקום הראוי ולא ידע אי מצד שהי' גדול משלפניו או קטן משלאחריו הלכך בכהן שאל שפיר כי ע"כ יודע דבר ברור דאל"כ מנין ידע שקרא כהן, אבל כשאומר לו שקרא אחריו לוי יכול להיות שאינו יודע אי גדול או קטן רק שלא קרא במקום הראוי לו א"כ מצד שהוא לוי קרא א"כ ע"כ הראשון כהן, כנ"ל:

בד"ה כי קאמרינן באותו כהן ואפי' לפי מה דתנן וכו' צריך לומר שהולך ויושב וכו'. ולדעתי אין צריך לזה, דהך דינא שלא יקרא כהן אחר כהן לא שייך רק לפי התקנה שכל אחד יברך לפני' ולאחרי', אבל מעיקרא דלא הי' מברך רק ראשון לפני' ואחרון לאחריה היה יכול לקרות כהן אחר כהן דליכא למיחש ליוצאין שלא ימתינו ויצאו דהא מה בכך אי ראשון לאו כהן הוי והשני היה הפותח היה לו לברך תחילה לפניה וכיון דלא בירך לפניה הכל יודעין דהראשון הי' הפותח ומכלל הז' קרואים ואפי' לא ימתינו ידעו זה, וז"ב:

דף ס' ע"א בגמרא ס"ת שחסר יריעה אחת אין קורין בו. כתב הרשב"א ז"ל דיריעה אחת לאו דוקא דאפי' תיבה אחת פוסלת מדפריך גבי תפילין דקתני אפי' כתב אחד מעכב פשיטא וקאמר לא צריכא אלא לקוצו של יו"ד ש"מ דפשיטא להו דכתב אחד מעכב ואי בס"ת אינו מעכב היאך פשיטא להו דמעכב בתפילין דלא חמירי כס"ת ע"ש , ואין דבריו מוכרחין כלל דהתם כל הד' פרשיות הם התפילין בכלל וכל שחסר מהם תיבה אין כאן תפילין, אבל לקרות בס"ת במקום שהוא קורא אין כאן חסרון כלל רק במקום אחר ועיקרה של ס"ת לקריאה הוא והרי ס"ד לקרות בחומש כיון דלא מיחסר במילתי' ואף כאן כל שלא מיחסר בקריאה זו שקורא לא איכפת לן אבל בתפילין כל תיבה ותיבה מכלל התפילין והוי כמי שחסר במקום שקורא דודאי אפילו תיבה אחת חסירה הוי כקראה על פה, וביותר אני תמה במה שכתב אח"כ שנראה לו להלכה שאם נמצא טעות בס"ת באחד מן החומשין כל שאינו קורא באותו חומש אינו חושש ע"ש, והדבר תמוה שהרי בפירוש אמר ס"ת שחסר יריעה אחת אין קורין בו ובודאי בכולה ס"ת אין קורין דאי הכוונה דאין קורין באותו חומש מה ס"ד למיפשט האבעי' אי קורין בחומשין דהא לא בעי בחומש פסול וחסר רק בחומש שלם והתם בחומש פסול וע"כ דבכולה ס"ת אין קורין וס"ד דכ"ש בחומש גרידא ומשני לחלק התם מיחסר במילתי', והיינו כיון דיש כאן ס"ת כולה מדובק כל שחסרה יריעה הוי לה ס"ת חסירה ואין קורין בה כלל אבל חומש שלם לא חסר במילתי' כלל רק מיחסר דיבוק דמאיזה צד נימא דאינך חומשין פסולין כלהו כשרין רק מיחסר דיבוק ומצרפינן לי' כשרים משא"כ מדובקין ואחד חסר הרי כולה ס"ת חסירה היא, וז"ב ואי נימא דס"ל דוקא יריעה אחת פוסל כולה אבל תיבה אחת לא א"כ הרי הוא סותר עצמו למה שאמר מעיקרא דיריעה אחת לאו דוקא, באופן שדברי הרשב"א ז"ל לא נתבררו לי בזה:

שם מה טעם לפי שאין כותבין. נראה לי דהכוונה דבא לומר שאין טעמו לפי שסובר חתומה ניתנה ומן הדין אין לכתוב ואין משגיחין במה דלא אפשר, ועל זה אמר שלא הוסיף כלום על בעל האבעי' רק דאליבא דכ"ע פשיט לי' דאין כותבין דאפילו למ"ד מגילה מגילה כיון דאידבק אידבק כמו שפי' רש"י:

שם איתבי' אף היא עשתא טבלא וכו'. יש לדקדק כיון דלמ"ד חתומה ניתנה לא איסתפק לן דאסור רק משום דלא אפשר א"כ התם מאי לא אפשר איכא, ואי יש סברא להתיר למ"ד חתומה ניתנה מן הדין הי' לו להזכיר זה בכלל הספק לא משום דלא אפשר, ואפשר לומר דשאני פרשת סוטה דלכ"ע הוי כמו למ"ד מגילה מגילה דבמדבר נתנה פרשה זו לכתבה למחק ולהשקות סוטה דגם במדבר היו מקנאין ומשקין כמו שדרשו ויקנא למשה במחנה שכל אחד קינא לאשתו ממשה, וכיון דנתנה לכתוב חשובה והוי כמו למ"ד מגילה מגילה נתנה ומהאי טעמא מהני אף דלא הוי רק חצי פרשה חשובה כפרשה רק השתא דפשיט לי' דאין כותבין לפי שאין כותבין לא משום דחתימה נתנה רק אפי' אי מגילה מגילה נתנה, א"כ קשיא מפרשת סוטה ודע שנראה מכאן דהך פרשת סוטה לא היתה