תפארת יעקב על גיטין רל

ואהא קשיא כיון דמחלקינן התם בלישנא בין הלוהו לתן משמע דלא מיירי שקיבל באמת רק באמירה תליא, ועל זה כתבו דתרתי בעינן דקבלן לא הוי רק בקיבל, ולשון נמי בעינן:

אמנם בעיקר דברי התוס' נראה לי דבלא"ה לק"מ דדוקא במלוה ולוה הדבר תלוי בלשון דבאמרו ואני ערב ג"כ משתעבד הלכך באמרו תן ואני קבלן הוי קבלן אבל בכתובה דבלשון לא משתעבד באמר אני ערב כיון דמצוה עביד ולא חסרה א"כ מה יתרון לבעל הלשון שיאמר ואני קבלן לכך קבלן דידה שישתעבד בעינן קבלן ממש וממילא לא שייך בזה דאין לה על הבעל כלום כיון דבלא"ה אפי' ערב לא הוי, ועוד דאסור לשהות בלי כתובה כנ"ל, וז"ב לפע"ד:

בד"ה אלא למ"ד, והכא איירי בדלית לי' וכו' וקשה דהכא איירי בקבלן כו'. ביאור דבריהם דס"ל כדעת ה"ה שהביא ב"י בסי' קכ"ט דהיכי דאית לי' ללוה זיבורית לא גבי מערב רק זיבורית והיינו דאף דיכול ליתבע ערב תחלה היינו שאינו רוצה לדון עם הלוה כלל רק הוא ישלם לו אבל ודאי דאין לו עליו רק שהערב יוציא מהלוה ויתן לו, הלכך באין לו כלל ממילא נותן הערב בינונית אבל ביש ללוה אין לו עליו רק מה שיש ללוה יתן לו הוא וס"ד בקטנים דלא מצי ערב לדון עמהם הוי כאין להם נכסים, לזה כתבו ואפילו בקטנים [ועיין מהרש"א דיש להוכיח דניזקין אפי' מיתומים גדולים בזיבורית ולפי מה שכתבתי בש"ס אינו מוכרח, ודוק]:

אמנם עיקר קושית התו' לק"מ לפע"ד דשאני קבלן דכתובה מקבלן דמלוה דהתם כיון דבלי קבלנותו ג"כ הוי ערב ומשתעבד ממילא בקבלן יכול ליתבע ממנו תחילה אבל בכתובה כיון דערב לא משתעבד כלל ממילא בקבלן אינו רק כמו ערב דעלמא כיון דלולא קבלנותו לא הי' משתעבד כלל, וכן השוו בש"ס קבלן דכתובה לערב דב"ח בכל גווני, וז"ב:

דף נ' ע"א בגמרא ת"ש מעיקרא דתקנתן וכו'. כבר כתבתי שיש לתמוה לכאורה לפי מה שפירשו התוס' לעיל דהך טעמא דיותר ממה שהאיש רוצה לישא הכוונה שלא תאמר דמשום חינא שלא תרצה להנשא תהא בבינונית קמש"ל יותר ממה שהאיש וכו' א"כ לכאורה לק"מ מעיקרא דתקנתן וכ"ש לפי מה שפירש"י לעיל משום חינא וכתבתי ליישב דמ"מ אין צורך להך טעמא דאפ"ת דיש חשש חינא מ"מ כמו בב"ח דדינו בבינונית משום נ"ד מ"מ מיתמי בזיבורית משום דלא אסיק אדעתי' דמית לוה ונפלו נכסי קמי יתמי כדאמרינן לקמן א"כ ה"ה באשה לא אסיק אדעתה דמית בעלה שתצטרך לגבות מיתומים ומשום זה לא תחוש שלא תרצה להנשא, ולפי זה אף דאיתותב מר זוטרא היינו לפי דקי"ל לקמן הלכתא יתומים שאמרו בין גדולים בין קטנים אפילו לזיבורית אבל מר זוטרא גופא אפשר דס"ל דדוקא בקטנים חסו רבנן על יתמי אבל בגדולים גובה כדינו וס"ד דכתובת אשה נמי תגבה כדינה בבינונית כמו גרושה קמש"ל דאפילו מגדולים אינה גובה רק זיבורית משום דלא חיישינן לחינא כלל רק מיני' גבי בינונית שלא תהא קלה בעיניו להוציאה דזימנין דרתח עלה ומגרשה ויהיב לה גרוע שבנכסיו אבל במת כיון דלא חיישינן לחינא לא גבי' רק זיבורית דיותר ממה שהאיש וכו' ולפי זה כל מה דאקשינן עלי' דמר זוטרא מעיקרא ג"כ לא קשיא רק לפי מה דקי"ל אפי' גדולים אבל מר זוטרא גופא אפשר דלא ס"ל כלל דגדולים בזיבורית ולא קשיא עלי' מידי, כנ"ל:

שם שט"ח היוצא על היתומים אע"פ שכתב בו שבח אינו גובה רק זיבורית. כתב הרא"ש בשם הרמב"ן דהיינו דוקא בלא פירש בין ממני בין מיורשיי אבל פי' מיורשיי גובה עידית ודייק לה מהך דכתב לה נדר ושבועה דפרק הכותב, ובאמת לא דמי כלל דהתם לענין פרעון ביד האב למחול הפרעון או להודות קודם מותו שלא נפרע וכיון שפטרה מיורשין הוי כהודה ומחל אבל לענין גביית עידית לא שמענו:

אך בעיקר הדין ודאי דעיקר כדברי הרמב"ן ז"ל וממקומו הוא מוכרע דודאי עיקר טעמו דמר זוטרא משום דלא היה כוונתו להפקיע כח יתומים דלגבי יתומים הדין כלא פירש דאל"כ מ"ט דמר זוטרא דליכא למימר משום דס"ל של"ד דא"כ כדפריך לאברם חוזאה לרבא ע"כ דלאביי ניחא דס"ל של"ד ולמה לא הקשו בפרק גט פשוט למ"ד ש"ד מברייתא דאברם חוזאה ועוד דעיקר שקלא וטרי' דאביי ורבא תליא אי ש"ד וזה העיקר לא הוזכר כלל אלא ודאי דטעמא דמר זוטרא שלא נתכווין זה רק כשיבוא לגבות ממנו וביתומים כדקאי קאי רק דס"ד כיון דמצוה לפרוע חוב אביהם א"כ כשנתחייב אביהם עידית מצוה עליהם לפרוע בעידית ולא תקנו חכמים בהא לגבות זיבורית קמ"ל דאינו גובה רק זיבורית ואהא קאמר אביי תדע, דהא כל ב"ח דינו בבינונית ולמה לא ישלמו יתומים כפי חוב אביהם ואהא דחה רבא דהתם מדאורייתא זיבורית הלכך משום מצוה סגי לפרוע כפי מה שהיה אביהם חייב בדין תורה אבל כאן דמדאורייתא הי' חייב אביהם עידית שפיר י"ל דמוטל עליהם לפרוע חוב אביהם בעידית:

והשתא ממילא לא תליא כלל פלוגתייהו אי ש"ד ואביי ומר זוטרא מצי סברי שפיר ש"ד ומ"מ דבר תורה ב"ח בזיבורית ומשום מצוה לא תקנו בינונית או עידית ודייק לה מב"ח ורבא מדחה לי' דב"ח דינו מדאורייתא בזיבורית אבל זה דינו עידית ומשום מצוה צריכין לפרוע כפי מה שהי' האב מחויב לפרוע מדין תורה והיינו דמקשה מאברם חוזאה ולאביי ניחא דאפי' אי ש"ד מ"מ כמו דלמ"ד של"ד אמרינן דלא אמרה תורה מיטב רק לאשתלומי מיני' אבל שיעבוד ליכא כלל כמו כן אי ש"ד מ"מ לא אמרה תורה מיטב רק מיני' אבל שיעבוד ליכא במיטב רק כמו שיעבוד ב"ח ואינו רק בזיבורית ורבא נמי מצי סבר של"ד ומ"מ כיון דמיני' ודאי הי' גובה עידית מן התורה מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם כפי מה שהיה מחויב בדין תורה, כנ"ל:

שם כדעולא וכו' הכא כיון דדיני' מדאורייתא בעידית וכו'. הרשב"א ז"ל כתב דרבא ס"ל ש"ד או משום דפירש לו השבח לכ"ע ש"ד [פי' אפי' מיתמי דמיני' דידי' פשיטא דמחויב לקיים כפי מה ששיעבד עצמו], ויש לתמוה כיון דסבר כדעולא בפי' אמרו פרק גט פשוט והוכיחו מהך דעולא דהכא דש"ד ולדעתי לק"מ דודאי בלא"ה יש להבין היאך הוכיחו פרק גט פשוט מעולא דש"ד הא מני' בודאי גובה חובו, וכבר נדחקו התוס' פרק גט פשוט בזה ע"ש, ונראה לי דעיקר הוכחה כיון דקרא אתי להוציא פחות שבכלים ע"כ דש"ד דאי לאו דאורייתא אין שיעבוד על נכסים רק אקרקפתא מנחא ומוטל עליו מצוה לפרוע, א"כ ממילא לא צריך קרא דכיון דפורע זיבורית שוב אין עליו מצוה ושיעבוד ליכא על נכסיו כלל דנימא דיגבה עידית או בינונית וע"כ דש"ד וכל נכסיו משועבדים וס"ד דבינונית משועבדים לו קמש"ל דיכול לסלקו בזיבורית, והשתא שפיר מייתי רבא הך דעולא דעכ"פ לכ"ע ליכא שיעבוד מיני' רק זיבורית אבל לענין אי ש"ד או לאו דאורייתא לא מיירי רבא כלל דהכא כיון ששיעבד לו עידית מיני' דידי' גובה עידית ויתמי צריכין לשלם כפי מה שנתחייב אביהם כמש"ל:

שם והא תני אברם חוזאה וכו'. יש לדקדק למה לא מוקי הך ברייתא כר"ש דדריש טעמא דקרא מפני הגזלנין והחמסנין ואפי' יש נ"מ פליג ר"ש א"כ ביתמי לא שייך זה דלא יגזול ויחמוס על סמך שימות ולא יגבה מיתומים, ומזה ראי' למה שכתבתי לעיל דעיקר טעמא דרבא דכל שהי' מוטל על האב לפרוע בעידית ס"ל לרבא דצריכין היתומים לפרוע חוב אביהם כפי מה שהיה מחויב וא"כ בניזקין נמי נהי דמצידם אין חיוב רק זיבורית אבל מצד חוב אביהם ישלמו עידית:

שם מאי עידית שפאי עידית כדרבא. עפירש"י ותוס' ולדעתי נראה לפרש בפשיטות דהכוונה אפי' אותן הזיבורית שרוצה ליתן לו הן עידית שנתקלקלו עכשיו ונעשו זיבורית ס"ד שיכול לומר דעידית אינן שיעבודו כלל ואינן יכולין להגבותו מהם קמש"ל דאזלינן בתר השתא כיון דהשתא נעשו זיבורית יכולין ליתן לו ומייתי ראיה מרבא דאזלינן בתר השתא דאמר רבא הזיק זיבורית גובה עידית דבמזיק שיימינן נתקלקלו העידית גובה בינונית ולא אמרינן שיעבודו נתקלקל רק אזלינן בתר השתא דהשתא הבינונית נעשו עידית, וביתמי דאוקמא אדאורייתא ואינו גובה רק זיבורית ממילא יכולין ליתן לו עידית שנתקלקלו בתורת זיבורית כיון דהשתא נעשו זיבורית אזלינן בתר השתא כנ"ל, ועמ"ש בתוס':

שם דלא אסיק אדעתיה דמלוה וכו'. קשיא לי' להרשב"א ז"ל דא"כ מאי ת"ה הא מדינא לא גבי רק זיבורית דליכא נ"ד גבי יתמי, ותירץ דת"ה דמתניתין אניזקין קאי ובהא באמת דוקא קטנים דחסו עליהם ולא בגדולים ע"ש:

ותמהני עליו דא"כ תיקשי הא דפריך בעירוכין לרב אסי מהך . משנה דאין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית ומוקי לה בריבית אוכלת, וקשה הא קתני מפני ת"ה ועל כרחך על ניזקין קאי ואין ניזקין במקום שריבית אוכלת בהן, ומיהו בהא אפשר לומר דמניזקין לא קשיא כלל דשפיר איכא לאוקמא באין ריבית אוכלת ומ"מ גובה מהם דאי לא יגבה מהם כשיגדלו