תפארת יעקב על גיטין כג

נמצא אחד קרוב ופסול דמבטל כל העדות או שיתננו בינה לבינו בעידי חתימה בלבד:

בד"ה הא מני ר"י הוא אע"ג דת"ק דר"י מצריך ברפ"ב וכו' בהא סבר לה כר"י. דבריהם אינם מובנים כלל דאם בקושיא הוי ס"ד דהאי תנא ר"י ממש הוא הוי להו להקשות ממתניתין דידן דקתני בסיפא ר"י אומר מרקם למזרח ש"מ דרישא לאו ר"י הוא ועוד דהא ר"ג ור"א ורשב"ג כלהו ס"ל במתניתין דצריך לומר בפ"נ ובפ"נ וע"כ דבהא סברי לה כר"י א"כ ה"ה ת"ק ועוד דאיכא נמי רבנן בתראי דקאמרי בהדיא תרווייהו בפ"נ ובפ"נ ואמרינן בגמרא דלאו היינו ת"ק דרישא ומ"מ סבר לה כר"י גם עיקר השאלה ששאלו מאן האי תנא וכו' לא היה רוצה להמציא איזה תנא בשמו דוקא דהא איכא תנאי טובא במתניתין. אלא שהוקשה לו שלא מצינו דבעי תרווייהו רק לענין בפני נכתב ובפני נחתם בשליח שהביא גט ממה"י ולמה לא מצינו שיחלוק האי תנא על ר"מ ור"א בגוף הגט דבעינן תרווייהו לשמה, ומ"ש דלא שמעינן לי' להאי תנא רק לענין אמירת השליח בפ"נ בגט הנשלח ממה"י והיינו דקאמר הא מני ר"י הוא דשמעינן דפוסל כתיבה וחתימה במחובר וה"ה שלא לשמה וזה ברור ואולי כוונתם דס"ד דהך ת"ק דרפ"ב סבר לה כהך ת"ק דמחובר דכיון דפליג על ר"י ברפ"ב, במחובר נמי פליג עלי'. וע"ז כתבו דנהי דפליג עלי' ברפ"ב במחובר ס"ל כר"י ואינו אותו ת"ק דמחובר דפליג לגמרי עם ר"י:

בד"ה עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש וא"ת וכו' והשריש וחתמו. דבריהם תמוהין לכאורה דאכתי וחתימתו למה לי אפילו אי לא הוי בעינן חתימה כלל מ"מ היה פסול מכח מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה כיון שחיברו אח"כ וכ"כ הטור סימן קכ"ד להדיא דאפילו חיברו בין כתיבה לנתינה ותלשו מיקרי מחוסר מעשה ופסול ומשמע בהדיא אפילו אחר חתימה ע"ש. אמנם הרשב"א בחידושיו הביא ירושלמי דמספקא להו בהא אי בעינן שיהא מחוסר בעת כתיבה דוקא או אפילו חיברו בנתיים פסול, ויש לתמוה עכ"פ תפשוט מר"י דהכא דאל"כ וחתימתו למה לי. גם נראה לי שלא כתבו התוס' כן רק לפי דעתם דס"ל לקמן כ"ו ע"ב בד"ה קא פסיק דזמן אין צריך שיהא לשמה כן מוכח למעיין שם. אבל לדעת כל הפוסקים דצריך שיכתוב הזמן לשמה קשה אימת כתב הזמן אי במחובר הרי פסול ואי בתלוש הרי מוקדם הוא. לכן נראה לי בעיקר קושיתם דלכך נקט חתימה ג"כ דאי הוי נקט כתיבה הוי משמע דרק מכח כתיבה קאמר קמש"ל דחתימה נמי מעכב ונ"מ לענין לשמה. ועוד נראה דודאי ליכא למ"ד דתצריך תרווייהו לשמה מדאורייתא דבמה נפשך אי וכתב אחתימת עדים או על כתיבת גט רק כלפי מה שאמרו מעיקרא דר"מ ור"א לא מצרכי רק חד ואידך אפילו מדרבנן לא בעי. מייתי דר"י דפוסל בתרווייהו דאיהו גזר כתיבה אטו חתימה והיינו דנקט וחתימתו דכתיבה ג"כ מכח חתימה הוא דפסול. ולענין עיקר הדין במחלוקת הטור והרשב"א הנ"ל אבאר לקמן דכ"א ובחידושי לא"ה סי' קכ"ד:

בד"ה דקי"ל הלכה כר"א בגיטין וכו' ולפיכך יש ליזהר דבריהם תמוהין לכאורה דבגט פשיטא דיש ליזהר וראיתי למהריב"ל שכתב דאי רק בגיטין הוי מצינו לומר משום חומרא דגיטין ע"ש, והוא תמוה דהא שם לקולא פסקו הלכה כר"א דהא פליג על ת"ק דפוסל והוא מכשיר ע"ש:

אמנם דברי התוס' ברורים, דודאי הך דר"א נחלק לב' חלקים החלק האחד במה דפליגי בהך וכתב דלר"מ חתימה הוא ולר"א כתיבה הוא, ולדעתו לא הוזכר מי הם הכורתין בקרא כלל, ויש לומר דע"ח כורתין כמו ע"מ כמו שבאמת דעת הרי"ף כך אפילו לר"א. אמנם ממה דפליג ר"א אפילו בשאר שטרות דכתיב בהדיא בקרא וכתב בספר וחתם ואתא איהו ואפקיה לקרא מפשטי' דאינו רק עצה טובה ש"מ דס"ל מצד הסברא שאין ראוי להיות הדבר נגמר רק בע"מ ולא ע"ח ובהא פליגי דמ"ד הלכה כר"א בגטין הכוונה דרק בהא הל' כוותי' דוכתב הכוונה כתיבת גט וכיון שלא הוזכר בקרא חתימה ע"מ נמי כרתי אבל ע"ח ג"כ כרתי, אבל אי הלכה כר"א אפי' בשאר שטרות ממילא ע"ח לא כרתי כלל דבהא פליג ר"א ג"כ דע"ח לא כרתי כלל חוץ ממה שחולק אוכתב דקרא דכתיבת גט הוא. והשתא שפיר כתבו התוס' כיון דהלכה כר"א אפי' בשאר שטרות ממילא ע"ח לא כרתי כלל וצריך להיות נזהר שיהיו ע"מ בעת גירושין, אבל אי היה הלכה רק בגיטין אין הלכה רק וכתב אינו וחתם אבל מ"מ ע"ח נמי כרתי כמו ע"מ. וראי' ברורה לזה דפריך התם לר' ינאי דקאמר אפי' ריח הגט אין בו ומשני לרבנן אפי' ריח הגט אין בו, וקשה למה לא קאמר בפשיטות דבלי ע"מ אפי' ריח הגט אין בו וע"כ כיון דר' ינאי קאי התם דהלכה כר"א בגיטין ולהאי סברא ממילא רק להקל קי"ל כר"א ולא להחמיר דעידי חתימה לא כרתי והוצרך לומר לרבנן אפי' ריח הגט אין בו:

בא"ד כדאמרינן בהשולח וכו'. ולדעתי מהתם מוכח כהרי"ף דודאי יש לתמוה דפריך מפני ת"ה דאורייתא הוא ומשני לא נצרכא רק לר"א. וקשה הא עיקר הקושיא מקרא וכתב בספר וחתם והשתא במה נפשך אי דידע דלר"מ ע"ח כרתי מדינא א"כ לס"ד דאתיא כר"מ בפשיטות הוי לי' להקשות הא לר"מ ע"ח כרתי ועוד דתיקשי לר"א הך קרא דהא ידע דר"א ס"ל ע"מ כרתי ועוד דלא הוי לי' להזכיר ר"מ ור"א כלל רק להקשות מקרא ולישני' דעצה טובה קאמר. לכן ברור דלר"א ג"כ ע"ח נמי כרתי וקרא לא משמע לי' דרך עצה טובה כלל רק דאיירי היכי דליכא ע"מ ומתניתין בדאיכא ע"מ אז לא צריך ע"ח רק מפני ת"ה אבל לר"מ דלא מהני ע"מ כלל קשיא לי' שפיר. ובחיבורי לא"הע סימן קל"ג הארכתי לברר דברי הרי"ף וליישב כל מה שהקשו עליו ועשיתי לו סמוכין בהרבה מקומות ויתבאר ג"כ כל אחד במקומו:

בא"ד וכן משמע בפרק בתרא וכו'. ראי' זו תמוה מאד לפע"ד דכיון דס"ד התם דבעי כתיבה ונתינה לשמה לר"א פשיטא דלא מהני נתינה שאינה מבוררת לשמה דהא אפי' אי ע"ח נמי כרתי מ"מ פשיטא דבעי ר"א כתיבה לשמה אפילו איכא ע"ח ופליג בהא אר"מ דלא בעי כתיבה לשמה ולא מהני חתימה לדידי' רק לפטור ע"מ אבל לא כתיבת הגט לשמה דאל"כ בפני נכתב למה לי אפילו לר"א וע"כ דכתיבה לשמה לעולם בעי וה"ה נתינה לס"ד ואפי' אי בעלמא אנן סהדי דניתן לשמה התם לא מהני ודוק:

בא"ד וצ"ל דבמשולשין איירי. נראה שהוצרכו לזה דאל"כ לא הוי מהני ע"ח ג"כ דאינהו נמי לא ידעי אם ניתן לשמה כיון דאינן משולשין לכך הקדימו דע"כ במשולשין מיירי:

בד"ה ומר סבר וטעמא דר"א וכו'. עיין מהרש"א מה שהקשה בזה, ולפע"ד דהוכחת התוס' דאפילו לס"ד ג"כ לא יחלוק ר"א אתנא בתרא דס"ל ג"כ לקיימו דהא מצריך לומר במוליך ומ"מ סובר דאפי' סמוכות שכיחי ור"א יחלוק דאפי' מובלעות לא שכיחי והוי ג"כ ג' פלוגתות רחוקות והשתא לא ס"ד דגזר מוליך אטו מביא:

דף ד' ע"ב בגמרא ורבנן בתראי סברי גזרינן מוליך אטו מביא לפי זה צריך לומר דר"ג ור"א ג"כ פליגי את"ק במוליך דצריך דאל"כ הוי להו ר"א ורבנן בתראי סברות הפוכות דרבנן בתראי שלא תחלוק לית להו ומ"מ מוליך אטו מביא גזרי ור"א להיפך שלא תחלוק אית לי' ומוליך אטו מביא לא גזר:

שם תנן המביא גט ממדינה למדינה. לכאורה קשה הא במתניתין גופא קשה בין אי ס"ל לתנא כרבה או כרבא ס"ס ליתני רבותא טפי דהשתא דנקט ממדינה למדינה אית בה תרתי לשמה ולקיימו והוי לי' למיתני רבותא באותה מדינה או ממדינה למדינה בא"י, ואי נימא דס"ל כחד מנייהו ומ"מ לא נקט רבותא טפי דאי ס"ל כרבה לא נקט באותה מדינה כדי שלא נאמר דבא"י ג"כ ממדינה למדינה צריך א"כ השתא נמי נימא כן דבא"י צריך רק לאפוקי אותה מדינה קאמר וכן להיפך. אבל באמת לק"מ דודאי ידע התנא דחד מהני ודאי חיישינן לרבא משום קיום מדבעי חתימה וסתמא כר"א דהלכה כוותי' בגיטין ולרבה להיפך דלשמה ידע מדמעיד בפני נכתב רק דחש התנא דלא נימא דחיישינן לאידך ג"כ, והשתא לתרווייהו ניחא לרבא נקט ממדינה למדינה דבאותה מדינה לא והא דלא נקט ממדינה למדינה בא"י דלא נטעה דבאותה מדינה במדה"י צריך דחיישינן ללשמה ג"כ אבל השתא דנקט ממדינה למדינה במה"י מוכח דבאותה מדינה לא, דליכא למימר להיפך דאפי' באותה מדינה רק למעט ממדינה למדינה בא"י דבהא פשיטא לי' דצריך משום קיום וליכא למיטעי כלל דמשום קיום לא, וכמו כן להיפך לרבה משום לשמה ודאי צריך ולא חש התנא שנטעה בזה דאין צריך לשמה וקתני ממדינה למדינה במה"י דבא"י אין צריך להורות דלא חיישינן לקיום כלל דס"ד לחוש לקיום ג"כ אבל השתא ידעינן דלא חיישינן לקיום דאי חיישינן ליתני רבותא אפי' ממדינה למדינה בא"י וליכא למימר דבא לומר דבאותה מדינה במדה"י לא צריך דבהא ליכא למיטעי כלל דנימא דאין צריך לשמה:

שם הא בהדיא קתני לה. לכאורה הך קושיא לרבא ג"כ קשה דקתני בא"י אינו צריך ואי דהכוונה באותה מדינה א"כ לרבה נמי נימא כן, אבל באמת לק"מ כיון דלרבה ליכא למיטעי כלל דלשמה אין צריך כנ"ל, וע"כ דלכך לא קתני אותה מדינה כדי למידק דממדינה למדינה בא"י אין צריך דלא נימא דחיישינן לקיום ג"כ, והשתא שפיר מקשה דמעיקרא קמש"ל מדיוקא