תפארת יעקב על גיטין רכג

דס"ל לאו כקנין הגוף אבל באמת אין זה מוכרח רק לפי דקי"ל לעיל דעכ"פ מביא לכ"ע כתב כאן לקרות אבל כבר הוכחתי לעיל דהבאה זו אינה מדאורייתא מדלא חשיב לה בהדי הנך דמביאין ולא קוראין, ועוד כיון דאינו קורא דאינו יכול לומר האדמה אשר נתת לי א"כ ממילא אינו מביא ג"כ דלא קרינן בי' ראשית ביכורי אדמתך דמינה ממעטינן ריש מסכת ביכורים כל הנך דלא מביאין ולא קוראין:

בתוס' בד"ה לא דכ"ע כו' דיחוי בעלמא היא. דבריהם תמוהין דס"ס הוי ר"י ור"ל כתנאי בהך דיום או יומים ולמה לא מייתי לה הכא ועוד דשמעינן לי' לר"י אין ברירה וקסבר אחין שחלקו לקוחות הן, וכבר דחקו התוס' בהרבה מקומות בענין זה, ובדיבור שאחר זה אכתוב מה שנלפע"ד בזה ויתיישב הכל:

בד"ה אי לאו דאמר ר"י, הקשה ר"ת ואנו היאך מצאנו ידינו ורגלינו וכו'. באמת שקושיא זו עצומה מאד לכאורה, ותירוץ התוס' דחוק כמו שאבאר לקמן, אבל לדעתי נראה ליישב הכל בפשיטות גם קושית התוס' בדיבור שלפני זה כמו שאבאר:

והוא דודאי הנך תרתי מחלוקת דר"י ור"ל במוכר שדהו לפירות ובמוכר בזמן היובל הם שני מיני מחלוקת באמת כדעבדינן צריכותא לעיל ואינהו פליגי בתרווייהו, אבל ודאי הפרש גדול יש ביניהם דלעיל מכר שדהו לפירות ולא מכר גוף כלל ופליגי אי קנינו שיש לו בפירות הוי כקנין הגוף אבל בתר הכי פליגי במוכר גוף ופירות רק דדין היובל מפקיע קנין הגוף אבל הוא מכר לגמרי, והיינו דלעיל מקשינן מביכורי אשתו דדמייא להך ולא מייתי כל הנך דמייתי הכא דדמיין לאידך פלוגתא, והיינו דלא משני לעיל דר"י ס"ל כר"מ משום דמהך דר"מ לא שמענו רק מוכר ביובל לא במוכר לפירות:

והשתא ר"י דקאמר אי לאו דאמר ר"י היינו בהך דמוכר ביובל אי לאו דהוי פליג עלי' דר"ל דכקנין הגוף דמי בודאי לא מצא ידיו ורגליו אבל לא נתכוין כלל לפלוגתא קמא דבהא אפי' לאו כקנין הגוף לא קשיא כלל דלא דמי אחין שחלקו למוכר שדהו לפירות דהתם לא קנה גוף כלל והכא קנה הכל רק דין היובל מגזה"כ שיחזירו זה לזה ובכהאי גוונא לא קי"ל כלל כר"ל רק כהך דפרק החולץ והך דדין יום או יומים דדמייא למוכר שדהו לפירות והיינו דקאמר הכא בעלמא קסברי ר"י ור"ש, ולכאורה לשון זה תמוה דאטו מחלקינן בין הכא לדעלמא, ולהנ"ל ניחא משום דשמעינן לי' לר"י ביום או יומים דלאו כקנין הגוף והיינו דקאמר בעלמא היכי שיש לו קנין גוף רק היובל מפסיקו אבל היכי דלא הוי רק קנין פירות בהא ס"ל דלאו כקנין הגוף ובזה נסתלקו כל הקושיות. ודוק:

אמנם דעת הרמב"ם לא ברירא לי דפסק אחין שחלקו לקוחות ומחזירין זה לזה ביובל ופסק בכל גוונא לאו כקנין הגוף וא"כ לדידי' ליכא למימר כשני תירוצי התוס' גם לא כמ"ש דהא פסק אפי' מוכר בזמן היובל מביא ואינו קורא:

ומה שנראה לי לדעתו ז"ל לפי שהוא מפרש מה שחילק ר"ח לעיל בין יובל ראשון לשני הכוונה דכל שמכרה פעם ראשון לא סמך דעתי' רק אי מכרה ויצאה ביובל וחזר ומכרה אז סמך דעתי' ובהא נחלקו, ולפי זה יש לתמוה דמאי קושיא דלא משכחת ביכורים רק חד בר חד דפשיטא כיון שנתרצו מעיקרא כל אחד בחלקו מאיזה צד יעלה על דעתם שלא ישאר חלקו בידו ומאיזה צד יחליפו זה בזה ואם ירצו לקיים מצות יובל אבל מ"מ ישאר כל אחד בחלקו כמקדם הלכך פשיטא דלא סמך דעתייהו ועוד דמשכחת ביכורים אפי' ביובל ב' כשנשאר כל אחד באמת בחלקו כמקדם וא"כ עכ"פ לעולם לא סמך דעתייהו רק כשיצאה באמת ביובל והחליפו פעם אחת בהא אפשר דדמי ליובל שני, אבל פשיטא דלא שייך להקשות דלא מצא ידיו ורגליו בב"המ דהא רובה דעלמא כפי מה שחלקו הן נשארין בחלקן לעולם לכן ס"ל לרמב"ם דר"י לא ס"ל כר"ח לחלק בין יובל ראשון להשני אבל לדידן דקי"ל כר"ח לק"מ ואדרבא מהא גופא יליף לה ר"ח דאל"כ לא מצינו ידינו ורגלינו כיון דקי"ל כר"ל אבל ר"י ס"ל כתירוץ ראשון דרק בזמן שאין יובל נוהג מייתי, אבל כל שיובל נוהג אפי' לא סמך דעתי' אינו מביא, וזה ברור לפע"ד לדעת הרמב"ם:

בא"ד דאבא לגבי ברא אחולי אחיל צ"ע דהא קי"ל בעל בנכסי אשתו צריך הרשאה וטעמא משום דלאו כקנין הגוף ש"מ דלאו דוקא אבא לגבי ברא, ודוחק לומר דה"ה בעל מוחל לאשתו דאדרבא פרק החובל משמע להיפוך דאשה מוחלת לבעלה וכ"ש כאן שלא יצטרך הרשאה, ולפי מה שכתבתי מקודם לק"מ דבהא לאו כקנין הגוף כיון דאין לו רק פירות משא"כ במוכר קרקע כולה רק יובל מפסיקו כנ"ל:

בא"ד תו לא משכחת שדה אחוזה וכו'. לכאורה לק"מ דדוקא ביכורים קשיא לי' דאמרה תורה להביא ביכורים ולא שייך לומר דלא ציותה תורה רק לחד בר חד אבל הך שדה אחוזה לא הוזכר רק אם יארע שדה אחוזה א"כ מה בכך דלא משכחת רק חד בר חד, ועוד דפשיטא דמשכחת ביכורים טובא בזמן שאין היובל נוהג ובית בבתי ערי חומה רק העיקר שאין סברא שלא ציוותה תורה להביא ביכורים רק חד בר חד דהתורה ציוותה על יובל שיהא נוהג אבל שדה אחוזה אינו ציווי רק דין אם יארע כך יהא כך:

ונראה לי דכוונת התוס' דמ"מ כיון דודאי היה שכיח שהקדישו בני אדם שדה ירושתם שאינו חד בר חד א"כ אי הי' הדין שתהא נפדה בשווי' ולא בית זרע חומר שעורים ולא נתחלקה לכהנים הי' הדבר ידוע ולא הי' ספק דודאי לקוחות הן [וכן י"ל הקושיא מביכורים דודאי הביאו כמה בני אדם ביכורים שאינן חד בר חד ואי לא היו קוראין הי' הדבר ידוע], וזה שכתבו ולא תתחלק לכהנים וגם יפדוה בשווי' דלמה להו השתא להזכיר דין שדה אחוזה דפשיטא שיש לה דין אחר משדה מקנה רק שנתכוונו לומר כיון שהוא משונה בדינו בפדיון ובחילוק לכהנים א"כ הי' הדבר ידוע היאך היו נוהגין בשדה ירושה שאינו חד בר חד:

בא"ד וי"ל כיון שתחת זו תחזיר לו האחרת. ביאור דבריהם דעיקר מה שחילקה תורה בין מקנה לאחוזה דאין כח בידו להקדיש של חבירו אבל אחוזה שהיא שלו יכול להקדיש לגמרי הלכך גם באחין שחלקו יכול להקדיש כל זכות שיש לו בשדה זו, והיינו החילוף שיגיע לו תמורתה ביובל:

אלא שאני תמה בעיקר דבריהם דהכא יליף מקרא דאשר לו משדה אחוזתו דמיותר, דלמא אתי להורות דוקא שדה מקנה בלבד אבל אחין שחלקו אף דהוא שדה מקנה מ"מ כיון שהוא אחוזתו ג"כ יש לו דין שדה אחוזה כסברת התוס' ודוק. ולפי מה שכתבתי לעיל לק"מ:

ע"ב בגמרא ולא אמרן אלא דלא נחית אפירא וכו' לא נתבאר לי אי גם אי ליכא עכשיו פירי רק כל שיש לו נ"מ לפירי שיגדלו אחר מיכן כך הדין גם לא נתבאר אי דוקא בבעל בנכסי אשתו או בכל לוקח שדה לפירות כך הדין ונראה לי דהך מילתא אין לו ענין להני תרי אחי ותרי שותפי דפרק מי שהי' נשוי דהכא אפילו תימא דאי אבד הדין יכולה היא לעכב עליו ולחזור לטעון כנגד הבעל דין מ"מ בשביל זה אינו יכול לומר עכשיו לאו בעל דברים דידי את כיון דהפירות שלו הם מחמת הקרקע יכול הוא לדון כמו בעל דבר, ומהאי טעמא נראה לי דהכא מיירי דלית לי' לטעון אפירי כלל כגון שהדין היא שמכרה לאחר השדה שיקח אותה לכשתתאלמן או תתגרש דאין נ"מ בדין זה לפירות כלל, אבל כל היכי שיש נ"מ לפירות אפילו ליכא פירי עכשיו אין צריך הרשאה אפי' תימא דהיא תוכל לעכב כשלא יזכה בעלה בדין לחזור ולדון מ"מ הוא עכשיו בעל דבר ויכול לדון. כן נראה לי ודברי הר"ן ז"ל לא נתבררו לי:

סליק בס"ד פרק השולח גט