תפארת יעקב על גיטין רז

דאורייתא וע"כ דבחדא לא גזרינן והכא בחדא א"כ לא שייך אשת ב' מתים, ולפי האמת דאשת ב' מתים דאורייתא ממילא יש לומר דבחדא נמי גזרינן והכא מדאורייתא מיירי רק בקושי' דאשת ב' מתים גופא דרבנן א"כ ע"כ דאפי' מדרבנן מתייבמת ללוי א"כ ע"כ דמיירי בחדא ולא גזרינן חדא אטו תרתי, וזה ברור:

אמנם בעיקר כוונת התוס' נראה לי בפשיטות כך דדוקא התם שייך לגזור שאי אפשר לייבם חדא ואידך תצא בלא כלום דהא באמת הוי אשת ראשון בלבד כי מאמר לא קני דאורייתא כלל, אבל הכא אי מיקרי אשת ב' מתים והיינו דמקודשת לשניהם באמת א"כ אי מייבם חדא אידך יוצאה בלא כלום וכך הדין בכל שני יבמות הבאות מבית אחד דאחת מתייבמת, ושפיר קשיא להו דמה נפקא מינה אי לא הוי אשת ב' מתים, אפי' הוי אשת ב' מתים ולא ספק רק ודאי מקודשת לשניהם מ"מ מדאורייתא מותרת רק מדרבנן משום גזירה והכא לא שייך זה דיכול לייבם חדא ואידך תצא בלא כלום דהא באמת אשתו היא ופוטרת חברתה כמו כל שתי יבמות, ואהא תירצו דכה"ג אי הוי אשת ב' מתים דאורייתא אסורה, ואין לומר דמ"מ יש לגזור בב' יבמות שמא תתייבם האחרת וזו תצא ונפיק יבמה דאחיו לשוק בלא כלום דחצי' של אחיו הוא, הא ליתא, דהא לא גזרינן התם רק דילמא חליץ לאידך ומייבם אח"כ אבל אי היה יכול לייבם חדא ואידך תצא לא הוי גזרינן כלל, וגם זה ברור:

בד"ה מה נפשך דמספקא לי' אי גמרי אי פקעי. כבר כתבתי בש"ס דהעיקר הוא דבא לומר דלא אמרינן לזה פלגא ולזה פלגא וכל שהכריח דזה אי אפשר שתתקדש לשניהם ידע שפיר למי מקודשת לגמרי רק אי היה מקום שתתקדש לשניהם הוי אמרינן דמקודשת לשניהם, ויתר הדברים בענין זה מבואר אצלי בא"הע סי' מ"ד בס"ד ע"ש:

בד"ה גמרו קידושי ראשון כו' לא הקדישה לא וכו'. ולדעתי יש לחלק בפשיטות ג"כ דהתם לא הקדיש רק חצי' שהי' שלו ומאיזה צד נימא שאי היה שלו לגמרי הי' מקדיש כולה שמא לא רצה להקדיש רק דמי שווי' של חצי', הלכך אח"כ דחזר ולקחה צריך להקדיש חצי' הנשאר מחדש, אבל הכא קידש כולה ושניהם נתרצו בקידושין רק שאין הקידושין חלין על חצי שפחות וכל שנשתחררה ממילא פושטין בכולה ואין צריך קידושין אחרים כיון ששניהם כבר נתרצו בכולה כן נראה לי:

בגמרא א ואי ס"ד נפקי וכו' קשה הא בלא"ה יהי' איך שיהי' תיקשי נימוסו של עבד אנימוסו דשדה, ואם נחלק בין עבד דהוא קנס לשדה דמדינא א"כ מאי מקשה בתר הכי זמן אזמן, ונראה לי דודאי אין להקשות עבד אשדה דשאני עבד דקנסוהו כדמשני לבסוף כפירש"י רק הכא דמשני נימוסו זמן, קשי' לי' אי מטעם קנס שמא לא יפדנו, בלי זמן נמי נקנסי' שמא לא יפדנו כלל, וע"כ דכל כמה שיכול לפדותו לא קנסינן לי' א"כ בזמן נמי, וע"כ דהזמן הוא שאם לא נפדנו יהא מכור מעכשיו לכך חשבינן לי' כמכור מעכשיו דשמא לא יפדנו, א"כ התם נמי יתחייב במעשר דהא ע"כ נמי שתהא שלו למפרע דאי להבא פשיטא דפטורה דעד הזמן אין לו שום חלק בה א"כ עכשיו נמי יתחייב במעשר משום שמא לא יפדנה והוא שלו מעכשיו והיינו דמשני הא לגופא הא לפירי, ודוקא בעבד דיהא הגוף שלו אבל בשדה דהוא קנין פירות לא חשיב קנין רק כל כמה שמותר לאכלם אבל כל כמה שאינם שלו לאכלם לא חשיבי שלו למעשר רק בעת שהם שלו ממש, ועמ"ש בתוס' בד"ה הא עוד בזה:

בתוס' בד"ה אבל וכו' וא"ת הא דאמר אמימר. כתב מהרש"א דלכך לא הקשו מעיקרא דיש לומר צריך ואין לו תקנה, ואינו נכון, דאי הכוונה אין לו תקנה לא שייך למיתני מרבו ראשון דהיינו לאפוקי רבו שני ובאמת אין לו תקנה לא מראשון ולא משני ושניהם שווין שאין יכולין לשחררו ועוד דתיקשי להו לפירש"י לעיל דאין לו תקנה דאסור בשפחה ובבת חורין וזה לא שייך הכא דלא יתקנו חכמים לקלקל העבד שלא יהא לו תקנה לא בשפחה ולא בבת חורין:

אבל כוונת התוס' פשוט דמעיקרא לא קשיא להו כלל דשאני מפקיר שזכה העבד בעצמו ושוב אינו חוזר ונמכר לשום אדון אבל מוכר דמתניתין חוזר ונמכר וכיון שהוא חייב לפדותו חזר לו לגמרי וממילא יכול לשחררו אבל מהך דכתב עליו אונו דזהו בעת מכירה או אחר מכירה כותב לו לכשיברח יהא משוחרר, והשתא כיון שמכרו היאך יועיל שיחרורו והוא לא קנהו בחזרה כלל, ועל זה תירצו לחלק דבמוכר נשאר אצלו עוד קצת קנין לקנס וולדות משא"כ מפקיר, ואי קשיא נהי דהוא יש לו קנין קצת מ"מ ב"ד בעצמן היו מפקיעין הכל, ועל זה כתבו דהפקעת ב"ד היתה רק אחר השיחרור והמכירה שמכר בעצמו לא הפקיע הכל כמו מפקיר:

והנה מהרש"ל ומהרש' א הקשו מהך דלעיל דמקשה מאמימר וקשה הא מוכר שאני דנשאר אצלו לולדות וקנס ומצי מורית לברי' ע"ש, ולדעתי לק"מ שלא כתבו התוס' כך רק לס"ד דלאמימר מפקיר וחי אין לו תקנה א"כ ע"כ דהכא לא הפקיעו רק אחר השיחרור אבל לפי האמת דמודה אמימר בחי רק במת ס"ל אין לו תקנה א"כ דיכול לשחרר אפי' אין לו בו רק איסור בלבד א"כ שפיר הפקיעו ממנו קודם השיחרור, ואדרבא אי הפקיעו דוקא אחר השיחרור א"כ במת כיון דלברי' לא קנסו לא היו מפקיעין מיורשין וכיון דאמר להם שיקבלו גט שיחרור היורשין ש"מ דמאב הפקיעו הכל ושפיר מקשה הא איסור לברי' לא מורית, כנ"ל:

אך הא קשי' לי דמשמע מדבריהם דלא קני לי' לולדות רק למעשה ידיו בלבד, ואולם לקמן בעי חוץ ממלאכתו מהו ופירש"י דגופו קנוי לי' להשיאו לשפחתו לולדות ש"מ דקונה לולדות והכא ולדות הוא העיקר דקנס גרידא נראה דתליא אי מעוכב גט שיחרור יש לו קנס, ואולי יש לחלק דהכא כוונת התוס' ולדות שיהיו לו משפחתו של רבו ראשון, ולקמן הכוונה דיזכה. מה שתלד לו שפחתו של זה הקונה מעבד הזה ולהא שפיר קונה וצ"ע:

ובעיקר קושית התוס' נלפע"ד ליישב בפשיטות, דודאי יש להבין מה קמש"ל דאינו מהני הא לשון שיחרור הוא בכל עבד, ואי להשמיענו דאין לי עסק בך הוי לשון שיחרור הוי לי' לאשמועינן בשיחרור דעלמא וברור דקמש"ל דס"ד כיון דעכשיו אינו משחררו רק לכשיברח ושיחרור דעלמא מהני בעבד מכח גיטו וידו באין כאחד וזה שעדיין לא נשתחרר אין לו יד ויד עבד כיד רבו וממילא היתה כוונתו דכשיברח אז ישחררנו קמש"ל דזה בעצמו הוי השיחרור דכשברח משוחרר למפרע והוי אז גיטו וידו באין כאחד הלכך כל כמה דלא ברח היה יכול למכרו לזה כיון דאכתי אינו משוחרר ושמא לא יברח ואם ברח אח"כ משוחרר למפרע, ודוק:

בד"ה הא לגופא, פי' בקונטרס כו' ותימא וכו' ועוד וכו' עיין מהרש"א שהקשה דבלא"ה הוי להו לחלק בין הך דהכא דהוא קנס להך דהתם ע"ש, ובאמת גם לפי' התוס' יש להקשות כך דמה צורך להו לחלק בין גוף לפירות הא בלאו הכי בעבד קנסו אותו ובמעשר לא שייך קנס, לכן ברור דהא לא קשי' כלל דע"כ עיקר הקושי' הכא דליכא למימר כיון שמסרו לזה לשעבד בו קנסו אותו א"כ בלי זמן כלל נקנסי' ג"כ דהא מסרו לשעבד בו וע"כ דשיעבוד לאו כמכירה רק לפי שהתנה שיהא חלוט לו דנין כמי שנמכר עכשיו שהרי גם עכשיו הוא שלו ממש כמו שיהא אח"כ א"כ במעשר ג"כ כיון דאפילו למ"ד אין קנין פירות כקנין הגוף מ"מ חייב בביכורים מדרבנן דהוי כמו מכירה א"כ דהכא גבי עבד יוצא לחירות דהוי מחמת תנאי הזמן כמכירה א"כ ראוי להתחייב במעשר גם כן מדרבנן (ואי נימא דמחמת התנאי הוי כמכירה ממש מעכשיו פשיטא דקשיא ג"כ במעשר רק אפי' אי נימא דהוי רק דרבנן דמיחזי כמכירה עכ"פ יתחייב במעשר ג"כ מדרבנן ועל זה תירצו התוס' כפי פירושם הא גופא כיון שהגוף ביד זה הקונה שייך לקנסו דהוי כמכירה מחמת התנאי אבל במעשר דהגוף לא נשתנה מרשותו של זה לרשותו והוא כבראשונה לא מיחזי כלל כמכירה מחמת התנאי רק בהגיע זמן דהוי מכירה ממש אבל מעיקרא לא נראה כמכירה, אבל בעבד כיון שנעתק גוף הדבר לרשות זה הקונה לשעבד בו שפיר מיחזי כמכירה מחמת התנאי שכשיגיע הזמן ויהא חלוט לו יהי' נמצא שמסרו לו לחלוטין מעיקרא שלא הי' מקודם נגרע בקנינו ממה שיהא אח"כ, אבל בשדה היתה השדה ברשות זה הקונה מעיקרא, וזה שלא הקשו התוס' על רש"י דהוי לי' לחלק בקנס בלבד דאי אפשר לחלק בזה דא"כ לא הוי מקשה כלל זמן אזמן וע"כ משום כיון דבעי זמן ש"מ דבעינן דיהא נראה כמכירה מחמת הזמן דוקא . כנ"ל:

אבל מ"מ בעיקר מה שהקשו על רש"י ז"ל נראה לי ליישב בפשיטות, דודאי מיירי שהתנאי היה אם לא יפרע יקח הפירות למפרע רק כל כמה שלא עבר זמן פרעון אינם שלו הלכך שפיר ס"ד דאפי' קודם הזמן אם רוצה לאכול מהם לשלם דמיהם אם ישלם קודם זמן פרעון דשמא לא ישלם ויהיו שלו למפרע, ועל זה קאמר כיון דאפי' יגיע הזמן לאו מכירה