תפארת יעקב על גיטין קעח

מה דמדאורייתא אינו כן לאוקמא אדאורייתא, תדע דב"ד ראשון שתקנו ג"כ מכח הפקר סנהדרין הוא ולמה לא יוכלו לעשות הפקר בהיפך, לכך לא הקשו כאן רק בגוף מתניתין דעדיות דלאו בתקנתא דממון מיירי במה נפשך, ואהא שפיר תירצו לחלק בין היכי דאיכא תרתי לחדא, ועל זה הקשו ממגילה דשם ג"כ לאו בממון משתעי ומ"מ גדול יכול לבטל, ויש לומר עוד דמהך דהכא דפרוזבול לא קשי' להו דיש לומר כיון דצריך ב"ד כר' אמי ורב אסי לא הוי פשטה בכל העולם, ואף דלא תיקן שיתפשט מ"מ גדול עכ"פ מהני כמ"ש מהרש"א בסוף דברי התוס', אבל מהך דמגילה קשיא להו שפיר דפשט בכל ישראל, אך גוף דברי מהרש"א תמוהין לפע"ד דאפי' אי בעינן ב"ד כר' אמי ורב אסי הוי פשט בכל ישראל דהא בכל מקום ב"ד כזה עושין פרוזבול והתקנה פשטה בכל מקום באופן זה שיכתבו ב"ד חשוב, וזה ברור:

בד"ה דאלימי ר"ת כתב פרוזבול וכו' תנן במסכת שביעית וכו'. לא נתבאר מה ענין הירושלמי בפי' משנה דמוקדמין להך דר"ת כתב פרוזבול ואין דרכם של התוס' כלל להביא ממשנה ממקום אחר ולהביא פי' הירושלמי מה שאין ענין להך דהכא כלל וגם לא חדשו בה דבר כלל, ונראה לי דכוונת התוס' דודאי יש להוכיח כסברת ר"ת מהא דקי"ל דנאמן פרוזבול הי' לי ואבד משום דלא שביק היתרא, והשתא אי ס"ד דבעינן דוקא ב"ד חשוב כר' אמי ורב אסי מי יימר דמזדקקי לי' ודילמא לא מיתרמי לי' כמו שהקשה הרמב"ן ז"ל באמת, אך אם יהא הפי' פרוזבול מוקדם כמו שפי' הרמב"ם בפירוש המשנה דבעינן שיהא הפרוזבול קודם להחוב, א"כ ממילא אין ראי' דמי מכריחו שילוה כיון שאם ילוה לא יועיל לו פרוזבול וממילא הלוה יטריח להדר אחר פרוזבול ולאו עלי' דמלוה רמי' למיטרח, ולזה הביאו הירושלמי דפי' מוקדמין הוא להיפך דכל שפרוזבול קודם לחוב לא מהני רק בעינן שיהא הפרוזבול אחר החוב א"כ דברי ר"ת מוכרחין דע"כ בי דינא דר' אמי ורב אסי לאו דוקא רק כל ב"ד חשוב שבכל דור ודור, דאל"כ לא הי' נאמן פרוזבל הי' לי ואבד:

אלא שאני תמה בעיקר דברי הירושלמי הזה דלמה יפסל מאוחר כמו דנאמן לומר פרוזבול הי' לי ואבד משום לא שביק היתרא א"כ מאוחר נמי למה לא יועיל לחוב שהלוה קודם כתיבתו באמת דלמה לא נאמין לו כיון דלא שביק היתר ואכל איסור ובשלמא במתניתין יש לפרש באמת דמאוחר פסול היינו בחוב שמודה שנעשה אחר כתיבת הפרוזבול וכן מוקדם כשר אפי' בחוב הנעשה אחר זמן הפרוזבול כל שאומר שהוא מוקדם אבל החוב קודם וכ"ש אי נתברר בעדים כי אין לחוש בזה לגבי' שלא כדין כיון שבידו לעשות בהיתר, אבל בירושלמי משמע דפסול לגמרי וכן מוקדם הורע כחו ולכך כשר ולא ידעתי למה ואולי ס"ל לירושלמי באמת כמ"ד דאינו נאמן לומר פרוזבול הי' לי ואבד והיינו דבעינן ב"ד חשוב ודלמא לא איתרמי, ועיין מה שאכתוב בזה לקמן בדין פרוזבול היה לי ואבד:

והנה הרי"ף השמיט הך דר' אמי ורב אסי לגמרי, ונראה לי טעמו משום דס"ל דהלל לא תיקן רק בשביעית דרבנן כפי הנראה להדיא בדבריו שהביא דברי אביי מעיקרא בשביעית בז"הז, והשתא ס"ל דהא דאמר שמואל לא כתבינן פרוזבול אלא אי בי דינא דסוריא, דהלל לדרי דעלמא נמי תיקן ולא תיקן רק לב"ד דכוותי', מ"מ היינו דוקא לפי שהוא סובר דהלל לשמטה של תורה תיקן הלכך לא תיקן רק לב"ד חשוב דאלימי לאפקועי אבל אנן דקי"ל דלא תיקן רק לשמיטה דרבנן בכל ב"ד סגי דמסתמא תיקן הלל בכל ב"ד, ונראה דהיינו דפליגי שמואל ור"נ דשמואל ביקש לבטלו אי היה לו כח יותר מהלל משום דראה שכותבין פרוזבול אף ב"ד שאינו נראה לו דאלימי כפי דעתו של הלל הלכך רצה לבטלו, אבל ר"נ סובר דהלל לא תיקן דוקא לב"ד דכוותי' רק לכל ב"ד כיון דלא תיקן רק לשמיטה דרבנן כנ"ל:

בד"ה דכתיב נתן ולא כתיב הסריח, אע"ג דאית לי' למכתב לישנא מעליא מ"מ הוי מצי למיכתב עזב. לכאורה אינו מובן דהא בפי' אמרו ולא כתיב הסריח והוי לי' לומר ולא כתיב עזב ועוד כיון דעיקר הוכחה כמו שפירש"י אף שוכר קלקוליהן הזכיר במראית חיבה, ומה מראית חיבה יש טפי בנתן מעזב, ונראה דעיקר הכוונה דאף בשעה שעשו העגל עדיין לא נתרוקנו ממצות לגמרי עד שלא נשאר בהם ריח טוב כלל וממילא הוי סירחון העגל בם רק עדיין נשאר בהם ריח טוב ג"כ, ושיעור הכוונה אף דלא רצה לכתוב הסריח עכ"פ לא הוי לי' לומר נתן דמשמע שעדיין נשאר בו ריח טוב ג"כ רק הוי לי' לומר עזב דהכוונה עזב כולו ולא נשאר בו ריח טוב כלל וע"כ דעדיין חביבותי' גבן שלא נתרוקנו מריחם הטוב לגמרי כנ"ל:

דף ל"ז ע"א בגמרא יתומים אין צריכין פרוזבל פירש"י שאין שביעית משמטת חוב של אביהם המת ע"כ, ומדקתני עלה טעמא דר"ג ובית דינו אביהם של יתומים ש"מ דוקא ביתומים קטנים אבל גדולים צריכין פרוזבול וזהו דלא כמו שאמרו בספרי שמוט כל בעל משה ידו ולא היורש משמע בהדיא דכל יורש חוב מאביו אינו צריך פרוזבול והר"ן הביא בשם הרא"ה דהכא בהלואה שהלוו הם ע"י אפוטרופס ומ"מ אין צריכין פרוזבול דר"ג ובית דינו וכו' ונראה לי דנחלקו בתרתי דלרש"י יורש גדול מאביו וקטן שהלוה הוא משמט ולהרא"ה תרווייהו אינן משמיטין, ונראה טעמו של רש"י דדוקא בהלואה של מת הוי ב"ד אביהן תיכף כשמת והאפטרופס הוי מיד ב"ד אבל במה שהלוה האפוטרופס צריך פרוזבול דלא הוי כנמכר לב"ד, גם בהך דרשה דספרי סובר רש"י דאין סברא כלל לומר דממעט יורש גדול בחוב של אביו דהא חזינן כל דבר דבהתחלתו אינו משמט אבל כשנזקף למלוה משמט א"כ מה בכך דהוא לא הלוה כשמת אביו נזקף עליו במלוה ונשתעבד ליורש גוף ונכסים וע"כ דעל יורש של לוה קאי דכיון דנפקע שיעבוד נכסים של אביו כשמת הלוה אין שביעית משמטת כן נראה לי:

שם אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע. פירש"י שלא תקנו אלא בזמן כשהחוב כשאר רוב שטרות שהן נגבין מן הקרקע, והתוס' בארו ביותר דשכיח הוא שמלוה למי שיש לו קרקע לפי שאינו יכול לכלותו ועציץ נקוב לא פלוג רבנן אבל הוא תמוה דלמה תלינן הקרקע בעת כתיבת פרוזבול כיון דעיקר דלא שכיח הלואה בלית לי' קרקע א"כ עיקר תלוי אי הי' לו קרקע בעת הלואה, גם למה מהני זיכוי עכשיו וכי בשביל זה שכיח וכמו כן כל שהוא למה מהני ומשום מעשה דקטינא דאביי לא ילוה מעותיו שמא לא יפדה ויחזור ויפדה וכ"ש כשאין לו כלל רק הוא מזכהו כל שהוא, וביותר אני תמה על פירש הר"ש דהטעם דהוי כגבוי ובתר הכי בכל שהוא פי' דגבי והדר גבי וזה תימא דגבי' שני' תליא אם יפדה והיאך הוא עכשיו כפדוי וכ"ש במזכה לו כל שהוא:

לכן נראה לי דטעמא דבעינן קרקע דלא תקנו חכמים להושיב ב"ד רק באופן שע"י הפרוזבול יציל קרקע כל החוב או מקצתו אבל חוב שאינו להציל קרקע לא חששו חכמים לתקן פרוזבול ולהושיב ב"ד דאם לא ירצה לומר אעפ"י כך מה שאין רוח חכמים נוחה הימנו יכול להשמט ממנו במטלטלין בלא"ה רק כל שיש לו קרקע חסו חכמים על שיעבוד הקרקע שלא יפסיד והיינו דמהני זיכוי אף דהוי חוב דאי לא יתקנו פרוזבול ממילא הוי זכות ויזכה בקרקע ג"כ ועכ"פ הוצרכו לתקן פרוזבול להציל אותו קרקע וזה נכון מאוד בקושיא זו כי דברי הר"ן דחוקין מאוד בזה ע"ש כנ"ל:

שם השאילו מקום לתנור וכו' נראה לי דהיינו דוקא כשהשאיל לו לזמן ועדיין לא כלה הזמן דאז כותב עליו פרוזבול שיוכל ליקח ממנו בתוך הזמן כשלא ישמט והוי להציל קרקע אבל כשהשאילו סתם או לזמן ויכלה הזמן קודם שביעית דבלא"ה יוכל ליקח ממנו אותו המקום לא מהני לכתוב עליו פרוזבול דמה בכך דהשאילו כיון דבידו ליקח ממנו כל אימת שירצה וצריך זיכוי שלא יוכל לקבלו ממנו בחזרה:

ודע דמשמע לי מדהביאו בש"ס דרבנן דבי' רב אשי מסרי מילייהו להדדי אהא מלתא דקרקע דאינהו לא הוי צריכין זיכוי קרקע כלל דדוקא בכתיבת פרוזבול הוצרכו קרקע שלא תקנו להושיב ב"ד לכתוב פרוזבול רק להציל חוב שעל הקרקע, אבל רבנן דבי' רב אשי שהיו מוסרין בעל פה כשם שהקילו בלי כתיבת פרוזבל כך הקילו גם בלי זיכוי קרקע כלל כנ"ל:

גם נראה לי דהוי מסרי חובתם שבעל פה דלשון מסרי מילייהו משמע הכי וגם לשון צריכים מידי אחרינא אמר לי' לא צריכא משמע כמו שכתבתי:

שם לו ולערב אין להם קרקע ולחייב לו יש לו קרקע וכו' משמע דקאי אחייב של לוה בלבד דאל"כ הוי לי' לומר ולחייב להם יש לו קרקע וכן פירש"י להדיא אבל ברא"ש ור"ן הגירסא ולחייב יש לו קרקע ונוכל לפרש דקאי גם אחייב של ערב ובאמת שיש לתמוה לפירש"י הך ערב מאי בעי הכא מעיקרא נקט לי' דבא לאשמועינן דיש לערב קרקע מהני, אבל השתא אי לא בא לומר דמהני חייב של ערב רק לחייב של לוה למה לי' למינקט מילתא ביש לו ערב בלוה בלבד סגי ועכ"פ כך הוי לי' לומר אין לו קרקע ולחייב לו או לערב יש לו