תפארת יעקב על גיטין קעז

בספרי ת"י סי' ס"ז ס"ק א' וס"ק י"א ע"ש היטב, ועוד אבאר לקמן בזה בס"ד:

בד"ה בזמן. פי' בקונטרס וכו' ובבית שני וכו' והא דאמרינן בערוכין וכו', וקשה לר"ת ונראה לר"ת וכו' ואר"ת וכו'. דבריהם צריכין ביאור דמה זה שהכניסו הך אי יובל נוהג בבית שני בדבריהם הראשונים דלכאורה אין ענין זה לזה כלל דבין אי נפרש כרש"י נוכל לומר דבבית שני הי' נוהג יובל כמ"ש ר"ת אח"כ גם אי נפרש כר"ת נוכל לומר דלא הי' נוהג כרש"י ונראה לי דלפירש"י דהך דרשה דהכא והך דירושלמי הם שני ענינים דהתם למדו דכל זמן שיובל נוהג נוהג שמיטה דהיינו שביעית וכאן למדו דבזמן דשביעית נוהג דהיינו קרקע:

נוהג כספים א"כ מוכרח לכאורה דבבית שני לא הי' נוהג יובל דאי נוהג א"כ בבית שני הי' נוהג הכל א"כ הך לימוד בזמן שיובל נוהג נוהג שביעית מיותר לגמרי כיון דלמדנו דבזמן דעבודת קרקע נוהגת נוהג כספים ובזמן שאינו נוהג אינו נוהג כספים א"כ מוכרח הוא עכ"פ דיש זמן שאינו נוהג עבודת קרקע והיינו בזה"ז, א"כ מה צורך להך לימוד בזמן שאין היובל נוהג דהא בזמן הבית נוהג יובל ועכשיו בלא"ה מוכח דאינו נוהג עבודת קרקע דאי נוהג על אימתי הוא הלימוד הזה בזמן שאתה משמט קרקע בזמן שאי אתה משמט קרקע הא לעולם משמט וע"כ דבבית שני לא נהג יובל, והשתא מהך דרשה דהכא הוי ס"ד דוקא בזה"ז אין עבודת קרקע נוהג וממילא גם כספים, אבל בזמן הבית גם עבודת קרקע נוהג והיינו דדרשינן דתליא עבודת קרקע ביובל ומוכח דגם בזמן הבית לא נהוג ואי הוי נקט הך דרשה דיובל לא הוי שמעינן עבודת קרקע אבל כספים הוי ס"ד דנוהג קמש"ל דכספים תלוי בעבודת קרקע ולזה כאשר בא ר"ת לסתור דברי רש"י ופי' דהך דרשה דהכא ודירושלמי חדא ובשניהם הכוונה בזמן שיובל נוהג נוהג שביעית ואין כאן שתי דרשות כלל ואמר ר"ת דיובל הי' נוהג בבית שני אבל לפירש"י הקודם היינו מוכרחין לומר דלא הי' נוהג וז"ב:

בא"ד והתם לא שייך כלל לאתויי אלא הך דירושלמי כוונתם אף דודאי בהך דרשא דהכא יספיק גם שם לראי' דעבודת קרקע חרישה וזריעה מותר בז"הז דאי גם בזמן הזה אסור היאך אמרו בזמן שאי אתה משמט קרקע אימתי הוא הזמן שאינו משמט קרקע, א"כ מוכרח מהך ברייתא דחרישה וזריעה בז"הז דרבנן, רק כוונת התוס' כלפי מה שאמרו דהכא לא יספיק הך דירושלמי דלא שמענו עדיין כספים אבל התם אין צריך אלא הך דירושלמי, ושיעור דבריהם דהתם לא שייך לאתויי רק הך דירושלמי בלבד ולא שייך לאתויי עוד הך דהכא כלל:

בא"ד והשמטת קרקע קרי ליובל וכו' דשמיטה משמטת כספים ולא יובל וכו'. הוצרכו לזה משום דס"ל באמת חרישה וזריעה ג"כ אינו רק דרבנן וקשי' להו מ"ש דנקט כספים, ואהא כתבו דקרי לשמיטה שמיטת כספים לפי שאין כספים נוהג רק בשמיטה ולא ביובל, והכוונה בזמן שנוהג יובל נוהג שמיטה, וכעין זה כתב הר"ן ודלא כמ"ש הכ"מ פ"ט מהל' שמיטה דמדברי הרמב"ם ותוס' מוכח דעבודת קרקע בשמיטה הוי דאורייתא, וליתא דהא באו ליישב מה שאמרו במועד קטן דחרישה וזריעה שרי מהך דהכא וכן מדברי הרמב"ם פ"י שם מוכח להדיא דלא כהכ"מ, דכתב שם הלכה ט' דבזמן שיובל נוהג נוהג שביעית בארץ, א"כ ע"כ דאי אינו נוהג אין שביעית נוהגת דאורייתא בארץ, והך מדבריהם שכתב בסיפא קאי גם על שביעית בארץ עיי"ש, וכבר כתבתי מזה באריכות בספרי ת"י ריש סימן ס"ז ע"ש:

בא"ד וע"ע אינו נוהג וכו'. לא ידעתי מה זו ראיה דהא פירש"י להדיא דע"ע לאו דוקא רק לכל ישראל ג"כ הוי שפחה חרופה, ואולי כוונתם דזהו דוקא למ"ד דחציה שפחה וחצי' ב"ח תפסי בה קידושין אבל להך מ"ד דלא תפסי ע"ע דוקא כיון שמותר בה וכן נראה באמת בפירש"י לקמן, ואף דאנן קי"ל דתפסי קידושין מ"מ ראייתם למ"ד דלא תפסי קידושין בישראל היאך יפרש הך דאילי צאן על אשמתם כיון דאינו נוהג:

ע"ב בתוס' בד"ה ותיקון רבנן כו' שתי שנים רצופות היינו ביובל דוקא אבל שביעית ודאי אסור אפי' עבודת קרקע ודלא כסמ"ע סי' ס"ז שהביא מדברי התוס' דעבודת קרקע אפי' מדרבנן מותר והא ליתא, וגדולה מזו ביקש הכ"מ הנ"ל לומר דלדעתם אפי' דאורייתא אסור ונהי דהא ליתא כמ"ש לעיל אבל מדרבנן ודאי אסור, וזה שכתבו והא דלא תיקן נמי יובל אבל שביעית מודו דתיקון וז"ב:

בגמרא מה ענין ראשים אצל אבות. אע"ג דבקרא כתיב ג"כ ויגשו ראשי האבות, מהתם אין ראי' דמשום שהי' לכל שבט כמה בתי אבות והי' ראש לכל בית אב ונשיא לכל השבט בכולל ואותן ראשי האבות לא היו מנחילין לישראל כלל רק נשיאי השבט כמבואר פרשת מסעי, ומדקאמר אלה הנחלות אשר נחלו ראש האבות דייק שפיר דמה אבות מנחילין וכו':

שם למאי נפקא מינה לבטולי. לפי מה שכתבו התוס' לעיל בד"ה ומי איכא מידי דמוסר שטרותיו הוי דאורייתא ולא תיקן הלל רק לימד דעת את העם, לא ידעתי מה ס"ד לבטולי כיון דבאמת מהני מדאורייתא, וע"כ צ"ל או דפרוזבול אינו כלל הך דמוסר שטרותיו או דאפי' מוסר שטרותיו לא הוי רק דרבנן, וצ"ע בזה:

שם איבטליני' והא אין ב"ד יכול לבטל. מפירש"י משמע דכל זה בכלל פשיטות האבעיא דמזה מוכח דרק לדורו תיקן, ולפי פירושו קשה דלא הוי לי' להזכיר שנית הך דאין ב"ד יכול לבטל מאחר שבפירוש אמרו מעיקרא דנ"מ לבטולי וכיון דקאמר אבטליני' ש"מ דיכול לבטל, ויש לפרש דהפשיטות מדקאמר אם איישר חילי אבטליני' ש"מ דבלי איישר חילי' אינו יכול לבטל ש"מ דלכולי עלמא תיקן דאי לדרי' בלבד למה לא ביטלה כיון שהיה נראה לו לבטלה, ואהא מקשה היאך יכול לבטל אפי' אי יישר חיל הא בעינן גדול ממנו בחכמה ומנין ומשני דאיישר חיל יותר מהלל קאמר, והשתא ניחא דלפירש"י קשה לפום מה דס"ד למיפשט דלדורו תיקן למה לי' איישר חיל ולמה לא ביטלה באמת כיון דאפי' קטן יכול לבטל שלא תיקן רק לדורו כנ"ל:

שם איבעיא להו האי עולבנא וכו' יש לדקדק דהי' לו לפשוט מברייתא דבסמוך הנעלבים ואינם עולבין שומעים חרפתם כו' ש"מ דחוצפה הוא, וצ"ל דבברייתא ג"כ יש לפרש בהיפוך שחבירו מחרפו והוא משיבו בנחת ואינו כועס עליו או שותק והוי כמו לישנא דניחותא והנה רש"י פי' לניחותא לא עשאוהו אלא לנחת הדיינין ולא ידעתי היאך יאמר שמואל היפך המפורש במשנה דנעשה מחמת שהיו עוברין על השמר לך כו', וברור דודאי נעשה לתועלת שלא יעברו על לאו, רק זה היה אז שהיו נמנעין מלהלות אבל בימי שמואל אכשר דרא ואמר שאין תועלת בפרוזבול זה רק נחת הדיינין:

בתוס' בד"ה אלא אם כן, וא"ת ה"ד וכו'. דע שהתוס' פרק אין מעמידין הקשו שם קושיא זו מהך דשמואל דבסמוך דקאמר אי איישר חיל יותר מהלל אבטליני' במה נפשך אי פשטה אפי' גדול לא מהני ואי לא פשטה למה לי גדול אפי' קטן יכול לבטל, ורצו לתרץ דלא פשטה ומ"מ בעינן גדול שהיו יכולין לעמוד, וכתבו ע"ז דתימה הוא לומר שלא פשטה תקנת פרוזבול, וכאן כתבו בפשיטות לתרץ דבעינן תרתי וכאן ליכא רק חדא, והשתא תיקשי הא פשיטא דכאן איכא תרתי דפשט ויכולין לעמוד דמאי איכפת להם ומה יזיק להם טפי משאר ימות השנים שאין שם אפי' פרוזבול, וביותר תימה שכתבו אבל הכא אי פשט ולא היו יכולין לעמוד או יכולין לעמוד ולא פשט, והיכי ס"ד דפרוזבול לא היו יכולין לעמוד, גם יש לדקדק למה שם לא הקשו מהך דהכא רק מהך דבסמוך:

והי' נראה לי לומר דעיקר קושית התוס' לאו מהך דהכא בפרוזבול דיש לומר דהכא אפי' גדול לא מהני רק לפי שהוצרכו להביא ראי' שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו זכרו הך משנה דעדיות ושם מהני גדול, רק קושית התוס' התם גופא למה מהני גדול, ועל זה תירצו דהתם ליכא רק חדא, וממילא הכא שפיר יש לומר דלא מהני גדול, ולפי מה דמסקי הכא לפי שעמדו עליהן בנפשי' ממילא לא קשיא כלל אפי' מהך דשמואל דבסמוך, הלכך שם פרק אין מעמידין לא רצו התוס' להקשות בגוף משנה דעדיות דבזה יש לומר דלא פשט או אינו יכול לעמוד ולכך הקשו משמואל דהכא איישר חילי יותר מהלל והכא תימה לומר דלא פשטה אלא דאכתי קשה לי דהביאו לסתור תירוץ זה מהך דמגילה, ונהי דיש לומר דהתם קשיא להו טפי דמשמע להו דוקא לפי שתקנו אנשי כנה"ג אנן דזוטרי מינייהו אינן יכולין לבטל אבל בלא"ה היו יכולין לבטל, אבל למה לא הביאו מהך דשמואל דבסמוך דמוכח דגדול יכול לבטל וכאן פשטה ויכולין לעמוד:

לכן נראה לי דהתוס' דהכא ס"ל דמפרוזבול לא קשיא כלל דבדבר הנוגע לממון דהי' ביד הסנהדרין כח להפקיר אף מה שבדין תורה אינו כן כ"ש שיש בידם להפקיע תיקון חכמים