תפארת יעקב על גיטין קסז

אי יכתבו האחרים ויתנו ולא ידעו מהביטול א"כ מה תועלת בכתיבתם של אלו כיון שתתגרש בלעדי כתיבתם, ואי לא יכתבו ויתנו הם עד שיבואו הנך אצל האשה א"כ הרי נודע מן הביטול ומאיזה צד יתנו הם דכיון שנודע מן הביטול באמת בטלו כולם אפי' הנך דשלא בפניהם כמו שבארנו וצ"ע, ועיין מ"ש לקמן בתוס' בד"ה צריכי בזה:

בתוס' בד"ה רבי סבר, וא"ת מנא לי' להש"ס וכו' דבריהם צ"ע דהיאך קאמר יכול לבטל זה בפני זה דמשמע דעכ"פ צריך שיבטל לזה בפניו רק שלא בפני חביריו, ואי מטעם בטלו מבוטל אפי' שלא בפני כולן מבוטל גם מה שדקדקו מפרק הזהב אין ראי' כלל ולכאורה יש לתמוה על דבריהם דודאי יש לומר דיכול מורה אף לכתחילה אבל מ"מ כל היכי דקתני יכול ודאי ס"ד דאינו יכול אפי' דיעבד דאל"כ ליתני מותר ומדקתני יכול ש"מ דיש רבותא מה דס"ד דאפי' דיעבד לא מהני ושפיר פריך יכול פשיטא ומשני אלא אימא מותר אך באמת דברי התוס' נכונים בזה דודאי קושית הש"ס שפיר אבל מ"מ התם בעי למידק להקשות אמאן דאמר דצריך לקיים דהא אמר ר"י האומר לחבירו מתנה אני נותן יכול לחזור בו, והשתא אי לשון יכול כולל לכתחילה ג"כ ממילא מוכח דמותר, ומה צורך להוכיח מכח הך קושיא דיכול פשיטא, וע"כ דיכול אינו כולל לכתחילה רק דדייק מכח הך קושיא דע"כ אלא אימא מותר, אם כן ממילא הכא לא קשיא מידי:

אבל מ"מ לק"מ מהך דהתם, דודאי הך דיכול דהתם הוא בדבר שאינו בקום עשה רק שב ואל תעשה ואין שם דיעבד כלל דלעולם צריך לקיים דבריו, ובכה"ג שייך לשון יכול אף דאינו מותר, רק הכוונה שיש כח בידו לחזור, ובין לכתחילה בין דיעבד צריך לקיים דבריו מצד מחוסרי אמנה, אבל היכי דקתני יכול והוא דבר התלוי בקום ועשה לא שייך לשון יכול כל שאסור לכתחילה לעשות כן:

בא"ד דיכול לבטל אפי' בפני אחד. כוונתם אבל לענין הנך דשלא בפניהם לא מהני ביטול לפני אחד ואפילו בטלו אינו מבוטל וכמ"ש בסמוך כדפרישית לעיל דדוקא ג' וכו' וזה נמשך גם לתירוץ ראשון, אבל ליכא למימר דכוונתם דלהנך דשלא בפניהם אפי' בטלו אינו מבוטל מכח דבר שבערוה דא"כ אכתי יכול לסבור בטלה כולה, רק הכא שאני דהוי דבר שבערוה ומדינא לא נתבטלו השאר, וזה דאינו דבר שבערוה בטל דלא אמרינן עדות שלא בטלה מקצתה לא בטלה כולה רק להיפך עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, אך אכתי קשה מה בכך דהוי שלא בפניו ויש לחוש לממזרים מ"מ כיון דלא ביטל רק בפני אחד מדינא לא בטלו כולן דהנך הוי דבר שבערוה וא"כ אין לחוש לכלום ורחוק לומר דגם להנך דשלא בפניו לא הוי דבר שבערוה לפי שביטל לאחד שהוא שליח, וצריך לומר דכוונת התוס' דודאי רבי בכל גווני מיירי בין בביטל לפני אחד בין ביטל לפני ב', והשתא שפיר קאמרינן דרבי ע"כ לא בטלה כולה ס"ל, דאי ס"ד בטלה כולה וכוונתו דכלהו בטילין דבטלו מבוטל, דמה יעשה בביטל לפני אחד דאז כלהו אי אפשר שיתבטלו דהוי דבר שבערוה ושלא בפניו באופן דאיכא למיחש לממזרות טפי, ומדקתני סתמא ע"כ דס"ל לא לא בטלה כולה ואז בכל גווני זה בטל ואינך לא, משא"כ אי ס"ל בטלה כולה יהיו דברי רבי מוחלקין בביטל לפני אחד רק הוא בטל ובביטל לפני ב' כלהו בטילין, ולפי זה יש לפרש בפשיטות דבהך תירוץ דמעיקרא לא נחתי התוס' למה שפירשו לעיל דלפני אחד יש לחוש לממזרות טפי, רק לפני אחד לגבי אינך דשלא בפניהם הוי דבר שבערוה. וע"כ דרק זה בטל וה"ה בפני ב' ג"כ רק הנך בטילין:

אמנם לא יכולתי לעמוד על תוכן דבריהם במה שכתבו ליישב עוד דאפי' אי צריך שנים מכח דבר שבערוה מ"מ סגי אי מבטל בפני ב' זה שלא בפני זה ומצד שלא בפניו בהא אפי' דיעבד אינו מבוטל, דאי ביטל סתם או פירש רק לזה מבטל א"כ הוי דבר שבערוה דלכל אחד לא ביטל רק אותו ואינו יודע מביטולו של חבירו, ואי פירש שיתבטלו כולן א"כ היאך נימא לא בטלה כולה הא בפירוש ביטל כולן, וצ"ל דודאי הוא ביטל כולן אבל מצד שלא בפניו אין הביטול מועיל אבל הנך דבפניו מהני, אבל אי בטלה כולה ע"כ גם הנך דבפניו לא היו מבוטלין דאי יהיו מבוטלין יתבטלו כולם ואינך שלא בפניו הם ומודה רבי להך שלא בפניו דאינו מבוטל אבל השתא דלא בטלה כולה מחלקין דבריו אותן שביטל בפניהם בטילין והשאר לא, אלא שיש לתמוה לשיטת התוס' דהפקיעו קידושין א"כ ע"כ אף הנך דבפניו בטילין, וצ"ל דלשנים אמר שהוא מבטל אותו וחבירו ואי בטלה כולה ע"כ כלהו בטילין וצריך להפקיע קידושין מכח הנך דשלא בפניו וע"כ לא בטלה ס"ל:

בא"ד פעמים יטעו וכו' גם זה צריך עיון דתינח אם לא ביטל רק אחד או ביטל סתם אבל פירש דמבטל כולן פשיטא דליכא למיחש למידי ולמה יגרע מביטול שלא בפניו גמור דבטלו מבוטל ועכשיו דביטל בפני אחד מהן יגרע, ושפיר הוי מצי לאוקמא כשביטל כולן לפני אחד וסובר בטלה כולה דדיעבד בטלו מבוטל, וביותר קשיא לי היאך כתבו דאתי שפיר מה שמסתפק הש"ס הי כרבי והי כרשב"ג אפי' להך לישנא דהיאך יסבור כרשב"ג הא אמר דאינו יכול לבטל רק זה בפני זה, וקשה הא יכול לבטל כולן לפני א' דבהא ליכא למיחש למידי ונהי דרשב"ג לטעמי' דס"ל לעולם בטלו אינו מבוטל אבל אנן דקי"ל כרבי היאך נפסק כרשב"ג דאינו יכול לבטל רק זה בפני זה, וצ"ע:

בא"ד לא דמי אהדדי. כוונתם דמפירש"י משמע דלא מפרש כדבריהם הללו דהוא פירש דהכל מתקנת ר"ג ולדבריהם ע"כ לא דמי למ"ד משום עגונות דהכא משום טעות דממזרים לכ"ע ותקנת ר"ג משום עיגון, רק למ"ד משום ממזרים הוי תקנת ר"ג דהכא נמי משום ממזרים, ומזה מוכח דלא יפרש רש"י כדברי התוס' רק למ"ד משום ממזרים הכא נמי משום ממזרים ולמ"ד משום עגונות הכא נמי משום עגונות רק הש"ס נקט ממזרים להך מ"ד דס"ל בפני שנים כר"נ ודברי מהרש"א מגומגמין בזה], וזה שכתבו ולפירושו שמשוה אותם כו', ויש לומר עוד דכוונתם דהיכא דטרח לבטל בפניו לא שייך משום עיגון כלל, א"כ ליכא למימר דהכא משום תקנת ר"ג אתינן עלה למ"ד משום עיגון, וע"כ דהכא משום ממזרים אתינן עלה ואפי' בג' משום טעות, והראשון עיקר בכוונת התוס':

ע"ב בגמרא אמר לשנים וכו' הב"ע בעידי הולכה. קשיא לי כיון דפליגי בעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ומחשש ממזרות, א"כ במה נפשך הא לא מסר להם רק גט אחד א"כ אם הוא ביד זה שביטלו ליכא חשש כלל דיכול לשרפו ולקרעו ושפיר בטלו שניהם, ואי דהגט ביד אותו שלא ביטל למאי נ"מ פליגי אם נתבטל זה שאין הגט בידו, ואי דיגיע הגט לידו א"כ ע"כ שעדיין לא ניתן דלאחר שניתן לאשה מה צורך ליתנו עוד, א"כ אכתי יתבטלו שניהם ולא יתן הגט כלל כיון שיודע שביטלו ושניהם בטילין וצ"ל דמ"מ כיון דלענין שיוכל השני ליתנו צריך לומר דראשון לא נתבטל גם כן דאי נתבטל נתבטל כולו הלכך אף לענין שיתן זה שביטלו גם אמרו שלא נתבטל דלא מחלקינן בתקנה דאם יתן הוא נתבטל ואם יתן השני לא נתבטל וכעין שכתבו התוס' בד"ה צריכי, ועמ"ש שם:

שם הנ"מ, פירש"י דבעידי הולכה קאמר וטעמא משום חששא דילמא אזיל האי דלא ידע ויהיב לה עכ"ל. משמע מפירושו דהך הנ"מ בא להכריח בעיקר המחלוקת דע"כ בעדות שבטלה מקצתה נחלקו ולכאורה לא מוכח מידי דשפיר י"ל אכתי דפליגי אי צריכי בי עשרה למישלפא ואמת דרש"י ז"ל הכריח פי' זה דאל"כ למאי נמי יאמר הך הכי נמי מסתברא דהא כבר דחה הפשיטות לא בעידי הולכה ושוב לא מוכח מידי, ואטו אנו צריכין לראיה דמיירי בעידי הולכה אי מצי מיירי בעידי הולכה שוב לא נפשט האבעיא, וע"כ דהך הנ"מ בא להורות דמוכח להיפך דרק בעדות שבטלה כולה פליגי, וצריך לומר דה"מ דאמרינן דצריכי בי עשרה רק בכתיבה דכל אחד יכול לכתוב לעשות שליחותו א"כ כיון דכולם שלוחין בדבר הזה הוי שפיר מילתא דמתעביד באפי עשרה אבל בעידי הולכה דע"כ לא יתן רק אחד והשני אינו כלום והוי כאלו עשה שליח בפני אחרים הכי לא יוכל לבטל רק דוקא בפני אותן השנים שעשאו שליח בפניהם, והרי כל שליח הולכה נעשה בעדים ואטו לא יוכל לבטל אפי' בפניו רק בפני אותן הב' שעשאו שליח בפניהם, וע"כ דדוקא אי כולן נעשו שלוחים כגון לכתיבה דאף אי זה כותב יכול גם האחר לכתוב ואיזה שיבחר הבעל יגרש בו, משא"כ עידי הולכה דאי זה יתן אין זה השני שום שליח רק שנעשה בפניו ועוד אפשר דדוקא כתיבה מיקרי עדות וצריך בי עשרה או תרי למישלפא אבל הולכה אינו עדות כלל ולא שייך בזה צריכי בי עשרה, כנ"ל:

שם ומדהא כרשב"ג. יש לדקדק אפי' אי נימא דמשמע ליה לר"י מצד הסברא דמסתמא כשחזר מזה חזר גם מבטלו מבוטל עכ"פ היאך אמר בפשיטות ומדהא כרשב"ג, הא רב דימי בהך דשום הדיינים קאמר לה ולא בבטלו מבוטל והוי לי' לומר ומדהא חזר בו הא נמי חזר בו ומדהא כרשב"ג וכו', ומדאמר בפשיטות ומדהא כרשב"ג משמע דבבטלו מבוטל קאמר