תפארת יעקב על גיטין קנח

מאי פריך פשיטא דילמא קמש"ל דר"א משעת בדיקה קאמר, דכיון דאיתותב הך מ"ד לעיל לא שייך לומר דקמש"ל דלא כוותי' כיון דלא קתני עד מעת לעת ממילא שמעינן מעת לעת של בדיקה:

אלא דאכתי יש לדקדק מה דמשני מאי למפרע מעת לעת דאכתי חלוקין דהתם ודאי מטמאין והכא ספק דהא חושש מעת לעת קתני כדפריך התם בריש נדה מקוה אחבית:

לכן נראה לי דהא דמקשינן התם חבית אמקוה היינו לס"ד דכל ספק טומאה בר"ה טהור הלכך ע"כ כיון דטמא בר"ה ודאי הוא ולמה בחבית ספק, והוצרך לאוקמא כר"ש, אבל לפי מה דמסיק דטעמא דר"ש דגמר סוף טומאה מתחילת טומאה ורבנן ס"ל דוקא תחילת טומאה ספיקה ברשות הרבים טהור דמספיקא לא מחתינן לי' לטומאה אבל להיפך בסוף טומאה מספיקא לא מסלקינן לי' מטומאתו לטהרו, ולפי זה גבי מקוה נמי לרבנן אינו ודאי טמא רק מספק רק לא הותר ספק טומאה בר"ה רק בתחילת טומאה ולא בסוף טומאה ספיקו טמא וכן מוכח להדיא מדברי הרמב"ם ז"ל פ"י מהלכות מקואות שכתב שם דה"מ דטמאות למפרע בר"ה רק בטומאה דאורייתא אבל בטומאה דרבנן ספיקו טהור, והשתא אי ס"ד דודאי הוא מ"ש בדרבנן דמטהרין וע"כ דרק להחמיר משוינן לי' כודאי לטמא אם הוא דאורייתא אבל להקל פשיטא דלא חשבינן לי' כוודאי רק ספק ולכך בדרבנן מקילין כמו כל ספק דבריהם, וזה שפסק הרמב"ם ז"ל גבי חבית פ"ה מהלכות תרומות דהוי ספק אף דפסק כרבנן במקוה משום דלפי המסקנא אין זה ודאי רק ספק ולק"מ מה שהקשה הכ"מ שם, וכן הכא פסק בפשיטות שאינו מעשר ודאי רק ספק דלהקל לא חשבינן לי' כודאי כלל, וכל זה ברור לפע"ד, וכן מבואר בלשון הרמב"ם ז"ל פרק ז' מהלכות שאר אבות הטומאות דאפי' ספק טומאה ברה"י שספיקה טמא רק להחמיר הוא כמ"ש שם ומפני מה החמירו בספק רה"י וכו', עכ"פ כיון דכל מה שאמרו גבי חבית ספק וכן גבי מעשר דהכא הכל להחמיר הוא ממילא לא קשי' כלל ממקוה וז"ב:

שם תנא בקידום של מוצאי החג של תקופה. הרמב"ם ז"ל השמיט ברייתא זו ולא זכר רק דברי ר"י דמתניתין וכתב הכ"מ שם דאינו יודע למה השמיטו, ולדעתי נראה פשוט כיון דפסק בהלכות קידוש החודש דמעברין על תקופת ניסן אם מאחרת עד ט"ז בו, וכבר כתבו התוס' סנהדרין דאם תקופת ניסן נופלת בט"ז אז לא ימלט דתקופת תשרי נופלת בכ"א או כ"ב, וא"כ ממילא אם תקופת ניסן נפלה בט"ו ע"כ לא נתאחר תקופת תשרי עד כ"ב א"כ לעולם הוי מוצאי החג של תקופה, שאי נופלת אחר החג ע"כ היתה תקופת ניסן אחר ט"ו בו ואז מעברין ונמצא החג הרבה אחר התקופה, ועיין מה שכתבתי שם בתוס':

בתוס' בד"ה בקידום וכו' וא"ת כו'. ולולא דבריהם הי' נראה לי לפרש לפי דמתניתין אמרה מוצאי החג ולא זכרה איזה אי מוצאי יו"ט הראשון של חג או אחרון ובאה ברייתא לפרש דמוצאי חג של תקופה אי נפלה תקופה קודם יו"ט ראשון הוי מוצאי החג של יו"ט ראשון מוצאי חג של תקופה ואי נפלה באמצע הוי מוצאי יו"ט אחרון של תקופה, אך הא קשיא דטפי הוי להו להקשות דר"י גופי' ס"ל כולי' חג בתקופה בעינן ולעולם תקופה קודם לחג לגמרי, ומ"מ אפשר דברייתא פליגא בהא על ר"י וס"ל מקצת חג בתקופה לכך הוצרכה לומר של תקופה, ור"י דס"ל כולי' חג בתקופה לא הוצרך להזכיר תקופה כלל:

בד"ה לפני הזרע וכו' תימא. ולדעתי לק"מ דלפני הזרע דרך התבואה להתייקר דרבים קונים תבואה לזריעה ובשעת הזרע דכבר קנו הכל מ"מ עובדי האדמה טרודים בזריעה ומי שיש לו תבואה אינה מוליכה אז לעיירות למכור והתבואה מתייקרת לכך אז העת למכור תבואה מי שיש לו:

בד"ה אי הכי כו' אהאי קרא קאמר כו' ומ"מ אמת הוא כו' ולדעתי הכוונה פשוט כיון דכתיב ותך השמש על ראש יונה ש"מ שלא הי' רוח חזק או דאי הי' רוח לא הי' שולט בו החמימות כ"כ כי הרוח מנשב ומקרר, גם מה שהביאו ראי' מקרא ברוח קדים יש לדחות, דהיינו דקמ"ל דאפי' ברוח קדים משבר, כי אם רוצה הוא עז וקשה:

בד"ה אנא לא צריכנא להו פי' בקונ' וכו'. ובאמת בלא"ה דברי רש"י צ"ע דלשון לא צריכנא להו מורה שאינו צריך להם אבל לא להיפך ואי הי' חתני' דבי נשיאה היו הכל צריכים לו והכל בידו:

בד"ה שדיא נשיב ארוח מזרחית קאמר וכו' והיינו ממימרא דרבה בתר הכי, ואינו מוכרח, דבאמת הי' אז רוח דרומי שולט ולפי שהוא קשה ומחריב העולם, שולט רוח מזרחי כנגדו להשקיטו מעט, ולפי שהי' לו חמימות גלי' לדרעי' והרגיש ברוח דרומי ואמר שדיא נשיב, ולפי שהוצרך לגלות זרועו מחמת החום קאמר לי' הכי אמר רב וכו':

סליק בס"ד פרק כל הגט השולח גט פרק רביעי דף לב ע' א במשנה השולח גט וכו' נראה לי דלא בא התנא להשמיענו בכאן שיכול לבטל שליחות הגט דפשיטא שכל אדם יכול לבטל שליחותו קודם שנעשה מעשה, ועוד דהוי לי' לאשמועינן במגרש בעצמו למ"ד דסופר צריך להיות שליח הבעל שאם אמר לסופר כתוב גט יכול לבטלו כל שלא כתבו דלאחר כתיבה אפילו ביטלו חוזר ומגרש בו , ועוד דאי לעולם אינו חוזר ומגרש בו כל שביטל גוף הגט, א"כ הוי לי' לאשמועינן במגרש בעצמו כשביטל את הגט ואפי' למ"ד שאין צריך להיות שליח הבעל, גם למה לא נקט בשליח קידושין שיכול לבטלו וע"כ דהא מילתא דפשיטא הוא שיכול אדם לבטל שליחותו קודם שנעשה מעשה השליחות, רק דקמש"ל כל הני רבותא דאיתמר בגמרא דלא שייך רק במגרש על ידי שליח ותקנת ר"ג שלא יבטל שלא בפניו דלא שייך רק במגרש על ידי שליח ועיין מה שכתבתי בתוס' בד"ה השולח:

שם או ששלח אחריו שליח וכו' יש להסתפק אי חל הביטול תיכף כששלח שליח לבטל ואפי' הגיעו אחר שהגיע גט לידה כיון שכבר נתבטל קודם שהגיע לידה ואף דאסור לבטל שלא בפניו ואיכא מ"ד דאפי' ביטלו אינו מבוטל היינו לבטלו כאן בלי שיודיע לשליח ואשה, אבל כששולח שליח לבטל ועכ"פ בודאי יודיע לה קודם שתנשא אין לחוש כלל, ובלא"ה אסורה לינשא שלשה חדשים משום הבחנה, וליכא לא משום ממזרות ולא משום עיגון כלל, הלכך שליחות זה הוי ביטול מעכשיו:

ואשר הביאני להסתפק בזה הוא מה שראיתי להמרדכי והג"א בשם ריב"א שכתב וז"ל, מפרש ריב"א כגון שיש לשליח השני עדים ששמו הבעל שליח קודם שהגיע הגט ליד האשה שאם לא כן חיישינן לקנוניא דאפי' אם יאמר אחר שהגיע הגט לידה אני שלחתיו לבטלו לא נאמינו עכ"ל, ואי ס"ד דלא מהני ביטול הב' רק כשיגיד לשליח השני קודם שנתן הגט לאשה לא ידעתי להלום דבריהם כלל, דהא הכל קודם שהגיע לידה משתעי ואיזה קנוניא שייך, וכל שיש לו עדים שהוא שליח הבעל הרי ע"כ קודם שהגיע לידה נעשה, וגם למה לו עדים כל שבא אצלו ואמר לו שהבעל ביטלו שוב אין לו ליתן הגט ואם לא יאמינו ישאלו פי הבעל ואז ודאי ליכא קנוניא, ותנא דמתניתין עיקר דינא אתי לאשמועינן דשליח יכול לבטל לשליח ומה צורך לו לריב"א לאוקמא כגון שיש לו עדים וע"כ דס"ל לריב"א