תפארת עוזיאל חלק ב קעה

אור שמגינה גם בעידנא דלא עסיק דהיינו מרחוק. ואע"פ שכתובין בכל לשון כי ידוע שכל מעשיך בספר נכתבין כל הזכיות ג"כ. וידוע כי יש כמה מיני לשונות כגון לה"ק ותרגום וא"ת ב"ש וכדומה וכ"א מדריגה משונה זה מזה זה יותר למעלה וזה יותר למעלה ומי שלומד לשמה מאוד בודאי נכתב הלמוד בלשון היותר גבוה ומי שאינו לומד כ"כ לשמה נכתב במדריגה פחותה כגון תרגום וכדומה וזו אף על פי שכתובין בכל לשון מגינא וקאי למעלה לרישא דמתניתין דמצילה אע"פ שכתובין בכל לשון טעונין גניזה כי מנשה שהי' רשע גמור הוכרח השי"ת לחתור חתירה מתחת כסא כבודו לבל יראו

במשנה מנין לספינה שהיא טהורה שנא' דרך אני' בלב ים. הכוונה ע"ד מוסר ידוע כי התפלה בדמעות הוא פועל התקרבות גדולה אל הבורא יתברך, למשל. אדם צריך לילך למרחקים ואם ילך דרך יבשה הוא רחוק מאוד אל מקום חפצו והתחבולה לדבר לילך דרך ימים ונהרות והוא דרך קרוב יותר כן הענין זה בבכי' שבתפלה פועל התקרבות לבורא ב"ה וכשהוא בבכי' הוא כמו דרך ימים ופועל יותר מהרה התקרבות מבלא בכי' וידוע שהזוהר מכנה לגוף אדם בלשון ספינה וזה הוא מנין לספינה שהיא טהורה. ר"ל מנין כמו מאיזה סיבה יפעול הספינה שהוא הגוף לעצמו טהרה וקדושה שנאמר דרך אני' בלב ים. ר"ל בים הבכי' וזה דרך המקורב לה יותר לפעול בה התקרבות לבורא ב"ה

במשנה ארבעה אבות נזיקין השור והבור המבעה וההבער. שמעתי מפי הקדוש אדמ"ו מו"ה דוב בער ז"ל. דד' מיתות גרועין יש שמזיקין לאדם. השור הוא ההסתכלות בדברים שאינם ראוים להסתכל. והבור הוא פנוי יש אדם הולך בטל ופנוי מתורה ומצות ומחשבות קדושות. והמבעה הוא השן כדאיתא בגמרא והיינו המותרות אכילה. וההבער הוא האש של כעס ע"כ. ועד"ז נ"ל לסיים דברי המשנה לא זה וזה שיש בהן רוח חיים כהרי אש שאין בו רוח חיים כי ידוע דברי הזוהר הקדוש ע"פ חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כשאדם כועס ר"ל הולך ממנו הקדושה שיש בו ולא נשאר בו מנשמתו הקדושה שום דבר משא"כ בשאר דברים שפלים שעושה מ"מ נשאר בו נשמתו וזה אשר נשמה באפו לשון אף וחימה שמחליף נשמתו באפו. וזהו לא זה וזה שיש בהן רוח חיים שעדיין נשמת רוח חיים בקרבו כהרי אש שאין בו רוח חיים שכל החיוני מקדושה הולך ממנו

נתגלה לי בחלום. בכור שנפל לבור. פי' ישראל בני בכורי נפל בגלות ירד המומחה הוא יתברך ויראה אם יש בו מום ע"ד שהקב"ה משתמש בכלים שבורים והיינו לב נשבר ונדכה אם יש הכנעה לנו יעלה את בנו בכורו מגלות. ועוד נתגלה לי בחלום כי מו"ם היא שם א' מע"ב שמות ואפרש שהכוונה כי בגמטרי' אלהים ומי שיש לו מום שמדה"ד שלטה בו אסור להקריבו כי כל קרבן הוא להוי"ר רחמים

במשנה היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"א ובא חבירו ושחט בה אסרה רמ"א אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כי אינו רק לצעורי' קא מכוין. הכוונה היתה בהמת כו' ר"ל שהגוף מחלקי בהמות של חבירו הנפש הוא לפני עבודת כוכבים היינו כל חלקו רק להקליפה ואינו משגיח בתכלית הקדושה כלל ובא חבירו ושחט בה פי' שבא אדם אחר והוכיח אותו על מעשיו המקולקלים נגדו ית' וגרם אצלו הכנעה מעט לשוב מדרכו הרעה ואסרה פי' לשון אסרו חג בעבותים. שפי' ל' התקשרות כן הענין כאן שבודאי יכול בתוכחתו ליישר ולחזור להדבק אותו באל חי רמ"א אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ר"ל ע"ד הלצה שלא יצוייר כלל התקשרות מאחר שכבר נפרד מכל הקדושה ובדברים לא יוסר עבד ולא פעל בו כלל רק לצעורי' קא מכוין ר"ל שמגיע לו אדרבא צער בדברי המוכיח וקשה לו כמדקרת חרב כמד"א יש בוטה כמדקרת חרב ולא פעל אצלו כלום רק מה שציער לו אבל באמת נשאר כבראשונה: