תפארת עוזיאל חלק ב קנח

בספרי המוסר כן באותו מדה למעלה שורש נשמתו שיש לכל אדם שורש נשמה ושורש קדושה למעלה ג"כ חסר שם אותו אבר הרוחני כפי אשר חסר באיברי הגשמי כדמיון הצל לאדם וזה ה' צלך וגו'

אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו אם ה' לא ישמר עיר שוא שקד שומר. ע"פ דרך רבותינו ז"ל ע"פ ארץ אשר אבני' ברזל אל תקרא אבני' אלא בוני' שהת"ח נקראים בנאים שבונים ירושלים כמו ששמעתי בלשון בונה ירושלים דבונה הוא לשון הוה שבכל יום הוא ית' מקרב הגאולה כדמיון המניח אבן לחומה וזה הוא בונה בכל יום עד שתמלא בנינו וזה ע"י מעשה הצדיק בהתעוררות התחתון ועד"ז אמרתי פי' במקדש מלך עיר מלוכה כי מה שאנו מקדשין למלכו של עולם אזי אנו מעוררים המלוכה בו יתברך כידוע והיינו מדת מלכות של השי"ת שהיא מלכות בעין כל אומה ולשון וכעת לאו בהתעוררות התחתון אנו מעוררים שימלוך לעין כל. וזה נקרא צהלה ורנה לזכר מלכות כשרואין שהשי"ת מזכיר מלכותו ורוצה למלוך על כל העמים יש שמחה למלאכים קדושים או לזכר הוא לשון זכר על דרך מאמרם ז"ל כביכול תשש כחו כנקיבה משא"כ כשיבא שילה במהרה בימינו אז ה' כגבור יצא כאיש מלחמות יעיר קנאה וגו' ויגבר כחו כמו זכר וזה זכר מלכותו ע"ז הם שמחים: או דבכל המדות שיש לו ית' לא נכללין עבדיו בו אבל ית מלכות נכללין עבדיו כי אין מלך בלא עם וע"ז הם שמחים דוקא בזוכרם מלכותו. סוף כל דבר את האלהים ירא ובהתעוררות התחתון לעבד נאמן אז השי"ת יכין מלכותו עלינו. וזה מקדש מלך שאנו מקדשין אותו עיר הוא לשון עורי עוררין אנו באמת המלוכה אצלו ית' שיקבל תענוג ממלכותו ויתפשט מלכותו על כל העולם במהרה בימינו אבל כשאנו רואים שהשי"ת לא בונה מקום קדשו אף שיש לומדי תורה מוכרח שבשוא הם עוסקים לאיזה פני' או כדומה חלילה וזה אם אנכי רואה שה' לא בונה בית מוכרח ששוא עמלו בוני הת"ח בו. וכן אם ה' לא ישמר עיר פי' ע"פ דרכם ז"ל הנהו נטורי קרתא חרובי קרתא נינהו הן הצדיקים שומרים העיר וחלילה אם ה' לא ישמר שוא שקד שומר

ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני. כפל לשון א' שלא הי' לו גבהות מצד עצמו שנית אף שאחרים היו משבחין אותו מ"מ לא רמו עיני וכמאמר החסיד בחובת הלבבות השתוות שהשבח והגנות יהיו שוין בעיניך וע"ז מסיים אם לא שויתי וגו' שלפעמים נפלתי ממדריגת השתוות ועכ"ז ודוממתי כשגינה אותי והייתי מקבל צער ומ"מ עברתי על מדותי וזה נפשי כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי. פי' שקבלתי צער בחורפי אותי כמו הילד שמקבל צער בעת שגומלין אותו מחלב כך כגמול עלי נפשי שהי' לי צער כעת שלא שויתי ועכ"ז עברתי על מדותי

או יאמר נפשי כגמול עלי אמי. פי' שמה שלפעמים יש לאדם סיעתא דשמיא והוא במדריגת השתוות ולפעמי' לא וכן בכל המדריגות הוא לטובת האדם כמו שהאם גומלת את בנה וכמדומה להילד שהוא לרע לו ועם כ"ז הוא לטובתו כך הוא יתברך לוקח סייעתו לפעמים מבני אדם לטובתם להרבות להם שכר חלף עבודתם בעצמם בלי סיעתא. וזה נפשי וגו' כך כגמול עלי נפשי הוא ית' גומל לאדם מסייעתו כדי להרבות לו שכר ולאחר שגלוי לכל מה שהוא ית' מתנהג א"ע עם האדם הן שמקרבו או שמרחקו הוא לטובת האדם. סיים יחל ישראל אל ה' מעתה ועד עולם הגם שכמדומה לכם שהוא ית' מרחיק אותנו מ"מ יחל לו כי הכל היא לטובתינו

ויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל דהנה ישראל העשירו ממכת דם כדאיתא במדרש והאלשיך שאף אם שתה המצרי עם הישראל בכלי א' הי' לו דם עד ששלמו לישראל ממון בעד המים ששתו ונעשו עשירים. וזה ויוציאם בכסף וזהב. ר"ל שהיו עשירים גדולים וע"י מה לזה קאמר הפסוק ואין בשבטיו כושל. ר"ל בשבטי יה לא הי' כושל מכת דם וכדומה ועי"ז נעשו עשירים ודו"ק: