תפארת עוזיאל חלק א צז

ביד ה' ואז תהי' מושגח גם אתה מאתו ית' ואפשר דתוכל לקיים מילייהו לדבק בם. וזה אחשוב גם בכוונת הקרא לעוות אדם בריבו אדני לא ראה וגו' ציוה. וכתב האלשי"ך ולחם דמעה שאנו אומרים שאנחנו לא חייבים בחטאתינו כי לו ית' ידוע הכל. ולדרכינו הוי הפי' שאנחנו אומרים שהוא ית' לא ראה אותנו לא השגיח עלינו. ולא ציוה. פי' לשון זירוז וצוותא שלא עזר לנו ולא הי' לנו סיעתא דשמיא ובשביל זה חטאנו. ועד"ז פרשתי במקום אחר המשנה נפל הבית עליו ועל אמו

מאמר אית לן בירי בדברא עיילוה למתא. כתבו ז"ל כי ציון שדה תחרש בעת החורבן נקרא שדה ובעת הגאולה נקרא עיר. וזה בירא בדברא כעת בגלות הוא שדה עיילוה למתא תפעול שיהא מתא ונראה כוונת התירוץ אייתי חבלא דפארי ועיילוה כי ידוע יעקב חבל נחלתו ני יעקב הוא בריח התיכון מבריח מן הקצה אל הקצה כי הוא מזה העולם ומהמלאכים כעין מאמרם ז"ל שהוא ית' אמר נעשה לאדם מהתחתונים ומהעליונים וזה תפארת עמודא דאמצעותא ועתה עבדי ישראל אשר בך אתפאר כי הוא דבר ממוצע בין התחתונים לעליונים וכשישראל ממשיכין הארה מהתפארת נגאלים וזה חבלא דפארי השפע מהתפארת ועיילוה והבן

מאמר משחרב ביהמ"ק ניטל טעם הבשר וניתן לעצמות נראה כמ"ש ואל תתאוה לשולחנם של מלכים כי שולחנך גדול משולחנם. נראה גם בעוה"ז הוא כן כי איזהו עשיר השמח בחלקו והוא יתברך נותן ברכה במעיו ונהנה יותר במועט כאלו הי' בה כל המטעמים ע"ד שמצינו במן וידוע כי בימי המקדש היו ישראל נהנין מעיקר השפע וכעת בעו"ה להיפוך אנחנו נהנין מעצמות ומ"מ בחר בעם קדושו ונטל טעם השפע ונתן לעצמות וקדושים נהנים מאוד כמו סעודת שבת שיש בו טעם שבת וכדומה

מסורה נפלה ולא תוסיף קום. דוחו ולא יוכלו קום. שוא לכם משכימי קום. ונראה כי מקרא מפורש שאלה יעמדו לחיי עולם ואלה לחרפות. וזה נפלה וגו' קום שיקומו (וכן דרשו חז"ל) וגם אצל פועלי און נראה כוונת הקרא דוחו ולא יוכלו כי פירושו מלשון כלי' פי' שלא יהי' להם כלי' לגמרי בנפילתה אלא קום שגם המה יקומו ואדרבא הקליפה קדמה לפירי והם יקומו מתחלה וע"ז אומר שוא לכם משכימי קום. פי' אותן שיקומו מתחלה והיינו הפועלי און שהם הקליפה כי תקומתם יהי' לחרפות ולדראון אבל אנחנו נקום לחיי עולה

כי שתים רעות עשה עמי. אותו עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות נשברים. הכוונה בזה ע"ד משל למלך שנתן חותמו לבנו כדי שאם יהי' במקום מסוכן במקום לסטים אז כשיראו אצלו חותם המלך יזדעזעו ממנו מלעשות לו מאומה ויהי בהיות הבן בדרך וישכב וירדם תחת כותל א' ובא בן כפר א' וגנב ממנו החותם ויהי בהקיץ הבן מלך משנתו הי' מקונן מאוד על ב' דברים הא' כפשוטו שכבר אין בידו במה להציל עצמו מפני לסטים שיסברו שהוא אדם כפשוטו ואינו בן מלך והב' שבן הכפר שגנב החותם יראה לכל ויאמר על עצמו שהוא בן מלך. והצער הב' הוא יותר גדול מן הראשון. וזה הענין בנו בני ישראל שנתן הוא יתברך לנו חותמו ואות. והאות הוא השכינה שהיתה שרוי' בינינו בביהמ"ק והיו רואים כל האומות כי שם ה' נקרא עלינו וייראו בפני בני ישראל. אבל בזמן הגלות יש לנו ב' בכיות הא' שכבר אין לנו חותם ואות שהשכינה אינה שרוי' בתוכינו. והב' הוא יותר צער מה שהשכינה משפיע על האחרי'

מאמר בגמרא הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו. והוא תמוה האיך אפשר זה להיות הלא כל התורה מורה הכל על עבודתו ית' שמו. ונראה כוונת הגמרא בהקדם מה שאמר מורי ורבי הגאון החסיד מו"ה דוב בער ז"ל. בפסוק מה ה'