תפארת עוזיאל חלק א מו

והתענוג לפניו ית' נעשה מהתשובה שהאדם עשה בעת הקרבה וכמ"ש האר"י ז"ל שהי' חושב מה שעושים לבהמה הי' מן הראוי לעשות לו אלא שבעל הרחמים אין פוגע בנפשות תחילה. וזה אצלי המכוון בפסוק וכי תזבחו זבח לה' לרצונכם תזבחו. פי' שתשחטו הרצון הרע שהי' לכם ותהפכו הרצון לטובה ואפשר שזה הפסוק עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר. פי' שעיקר הקרבן והתענוג לפניו ית' נעשה בזבח שאדם זובח א"ע ליצרו הרע ולבבו יבין ושב ורפא לו וכשעולותיכם ספו על זבחיכם מה שאתם צריכים לזבוח את עצמיכם מוטב שתאכלו בשר. ופעולה השנית שאדם מושך השפע על עצמו מאתו ית' הוא. נעשה בהקרבת בהמה גשמיות שיתעלה גם החומריות של אדם אשר נמשל כבהמות נדמו. וזה אדם כי יקריב מכם כשמקריב א"ע בהרהורים הטובים בוידוי וחרטה וזה מכם בקבלת הדין על עצמו כי מחשבה טיבה מצטרפת למעשה וזה הקרבן הוא לה' שתענוג לו יתברך והיינו שהי' מקריב צינורות השפע למעלה למעלה כל עלול לעלולו אשר ע"כ נקרא קרבן מלשון התקרבות וזה מגמתו ית' שיתעלה אליו כל הנאצלים אשר קשורים בו כשלהבת בגחלת וזה קרבן לה' שהי' מקריב הצינורות אליו ית'. מן הבהמה וגו'. פי' ע"י הקרבת בהמה הגשמית. תקריבו את קרבנכם. פי' קרבנכם לכם לטובתכם דהיינו הורדת השפע עליכם (וזה תקריבו קרבנכם זה העולם שחשק וחמד להיות מקורב אליכם. כי יותר ממה שהעגל רוצה לינק וכו' והשי"ת כביכול מרחף עלינו תמיד להגין כאם על הבנים שמחה)

על כל קרבנך תקריב מלח. הרמז כי כל מאכל שהוא בלי מלח אין לו טעם. כן תעשה כל המצות עם טעם והתלהבות: פרשת צו

וידבר ה' וגו' צו את בני ישראל ןאמרת אליהם את קרבני וגי' להקריב לי במועדו וגו'. הכוונה בזה דתרג' יונתן פי' ע"פ נאוו לחייך בתורים שיפה התורה לישראל כי האי תורא דמפרנס יתיה וית מריה. וזה הוא בתורי"ם. והנמשל הוא על צדיק שצריך ללמוד תורה לשמה לפרנס יתיה וית מריה. ר"ל שיביא עליו השפע גדולה וגם עליו ית'. כמד"א תנו עוז לאלהים. וזה ענין כאן את קרבני לחמי לאישי ר"ל לאנשים שלי לישראל עם קדושי אז ריח קדושי תשמרו להקריב לי ר"ל שאקרב את לחמי פרנסת לחם לישראל אז ריח ניחוחי תשמרו להקריב דהיינו שצריכין אתם ליתן עוז מתחילה מלמטה כדי שע"י מעשה הקרבנות הבאה מלמטה תתעוררו השפעות לחם ופרנסה מלמעלה

או יאמר צו את בני ישראל וגו'. פירש"י ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כים. וי"ל ע"ד שאמה רבא במטותא מנייכו דלא כו' תרתי גהינם ה"נ לענין אדם העושה מצוה בחסרון כיס שיראה שיהא המצוה בשלימות וזולת זה הוא מאבד בחנם המעות והוי כמו תרתי גיהנם. וכן התורה חסה על ממונם של ישראל והשי"ת משלם כפלי כפלים על הוצאת שבתות ויו"ט ושכר לימוד וכהנה לשאר מצות והיינו כשעושין בשלימות ומעוררין למעלה צינורות השפע משא"כ כשאינו בשלימות מאבד בחנם מעותיו ויש לו בטחון שהוא ית' ישלם לו ובאמת לא כן הוא וגם הוא ית' כועס חלילה על שבחנם אבד מעותיו וזה שביותר צריך לזרז שהמצוה יהי' בשלימות מאוד במקום שיש חסרון כיס כמדובר

זאת תורת העולה. בזוהר הקדוש היינו מחשבה זרה ע"ד והעולה על רוחכם. וכך אמרו ז"ל עולה מכפרת על הרהורי לב ואפשר דזה שאמר היא העולה על מוקדה כי כן דרך היצר יורד ומסית עולה ומקטרג להפיל את האדם לבור שחת ורש"י פי' בשבת שהיצה"ר עצמו מבעיר את האדם בגיהנם וזה היא העולה הטומאה עצמו עולה ומקטרג להפיל את האדם למוקדה באש של עצמו כמדובר: