תשובות הרשב"א מיוחס להרמב"ן צז

שאלה ראובן שהוציא על שמעון כתב ידו בנאמנות שהוא חייב לו ואין כתב ידו יוצא ממקום אחר וטען שפרע, אם נאמן הוא אם לאו:

תשובה דעתי שהוא נאמן, ויש לי ראיה ממודה בשטר שכתבו דקי״ל שצריך לקיימו ואין אומרים לו כיון שהודית שהשטר כשר הבא ראיה שפרעת, שזו היא דעת האומר שאין צריך לקיימו. ואף זה אילו הוציא כתב ידו וזה לא הודה אליו כלום היה בו ממש ומאן קאמר שהאמינו, פיו שאסר ואמר לויתי הוא פיו שהתיר ואמר שפרעו והרי כאן הודאה ושוברה עמה. והרב בעל העטור ז״ל כתב כן גם הוא ועמד על ראיה זו אלא שדחה אותה במה שאין בו ממש שכל טענותיו וראיותיו ישנן גם כן בשטר בעלמא ואפ״ה צריך לקיימו, ואם עלה בדעתו שהפרש יש בין זה לשטר דעלמא דאילו בעלמא אע״פ שהשטר כשר מכל מקום לפריעה קאי ואין העדים שבשטר מכחישין אותו שלא פרע, אף הא אין בה ממש שאין כאן עדים כלל מכחישין דבריו עד שיודה הוא ומפיו אנו חיין בעדות הנאמנות הלכך הוא שאסר והוא שהתיר. ואילו לדברי הרב ז״ל אם בא לעקור עיקר העדות במיגו אינו נאמן וכעין מגו במקום עדים, וליתא דהא בהדיא איתא פרק האשה שנתארמלה (כתובות דף י״ט) האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן ואמרינן עלה דקאמר מאן אילימא דקאמר לוה פשיטא כל כמיניה וכו׳ ואוקימנא לעולם דקאמר לוה וכדרב הונא אמר רב מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, אלמא למ״ד בעלמא צריך לקיימו הכא נאמן ואע״ג דאיכא עדים דקא מכחשי ליה, דהא בעיקר מלוה פליגי ופלוגתא נמי דר׳ מאיר ורבנן באנוסים היינו בעיקר מלוה ואפ״ה אוקמוה פלוגתייהו במודה בשטר שכתבו שצריך לקיימו או אין צריך לקיימו. והטענה שחבר עליה משום דתרי ותרי נינהו וסמכינן אהני דקא פסלי להו לכולהו עדים דעלמא, אין בה ממש שהוא עשה הענין כאילו יש עדים מעידים עד שלא תבא טענת פירעון, ואינו דעד שהודה הוא אין כאן עדים והוא שהודה ואמר שיש עדים הוא אמר שפרע. וראייתו ממלוה אומר חמש ולוה אומר שלש אינה דומה כלל וההפרש שביניהם פשוט, ומה אכתוב לפני מי שדעתו יפה וחכמתו תטפל להנפה השוא מתוך האמת. וראיתך גבירנו שהבאת שמעתא דמלוה חבירו בעדים (שבועות מ״א) ואמרת דמשמע מהתם דכד הוה סליק אדעתין שאם אמר לו אל תפרעני שלא בעדים שהוא נאמן לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה״י כי א״ל נמי פרעתיך ביני לבינך נאמן. גם אני כשעמדתי על אותה הלכה זו כמה נסתפקתי עליה אם יש לומר כך אם לאו מפני שראיתי רז״ל בעלי התוספות שגמגמו בדבר, ודחיתי שאי אפשר לומר כך דבהא אפילו שמואל מודה שאינו נאמן וטעמא דמסתבר הוא דכיון דאיכא עדות דע״מ כן הלוה והוא קבל עליו תנאי זה כלומר שלא ידחנו לומר שפרעו בינו לבינו היאך אפשר דשמואל חולק בדבר זה דהא תנאי שבממון הוא ואי משום מגו הוא ולומר שלא הועיל תנאו כיון שהוא יכול לומר פרעתי בפני פלוני ופלוני שבזה לא היה תנאי וכיון שכן ע״כ אין צריך לפרעו בעדים, לא היא דכיון שהתנה עמו כך כבר קבל על עצמו שלא יהא נאמן ואף במקום מגו כזה, ובאומר פרעתיך לפני פלוני ופלוני דוקא קאמר שמואל שהוא נאמן וכך הסכימו בעלי התוס׳ ז״ל. ותדע לך דהא אותביניה לשמואל ממתניתין ואמרינן תנן מנה לי בידך אמר לו הן אמר לו אל תתנהו לי אלא בעדים למחר אמר לו תנהו לי נתתיו לך חייב ה״ד אילימא דלא אמר ליה פרעתיך בפני פלוני ופלוני פשיטא צריכא למימר אלא דא״ל פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למדה״י תיובתא דשמואל, כך היא גירסת ספרים שלנו וכך בדקתי בנוסחאות שנכתבו אצלנו ובכולן מצאתי כן, וכיון שכן אם איתא דלשמואל אף באומר פרעתיך ביני לבינך פליג ופטר למה הוצרך לכל האריכות הזה ממתניתא ה״ל לאקשויי בהדיא דקתני חייב ואילו לשמואל לעולם פטור ומשום מגו. ועוד דמאי קאמר אילימא דלא אמר ליה פרעתיך בפני פלוני ופלוני פשיטא צריכא למימר דמשמע דאילו אפשר לאוקומי מתניתא הכי לא אתותב שמואל מינה אדרבה היא הויא תיובתיה דהא היא דקא פטר שמואל, אולי אין הגירסא זו בספרך. ומכל מקום מסתברא שאין אומרים שחולק בדבר זה שלא יועיל תנאו וחיובו שקבל עליו בשעה הלואה. ועוד דלכאורה אי הא בהא תליא כל מאן דאמר צריך לפרעו בעדים אית ליה דאין יכול לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ומאן דאית ליה יכול לומר פרעתי אית ליה דאין צריך לפרעו בעדים, ומשום מגו, א״כ למסקנא למה ליה לרב פפא למימר צריך לפרעו בעדים ואם אמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני אין נאמן פשיטא דכיון דצריך לפרעו בעדים שאין נאמן לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ולא הוה צריך למימר אלא רב פפא דאמר משמיה דרבא אם א״ל אל תפרעני אלא בעדים צריך לפרעו בעדים ותו לא וכדרב אשי ואנא ידענא דמעתה אין יכול לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני, אלא שהן שני דינין מחולקין ואין תלויים זה בזה. וכל שכן לגירסת הספרים דגרסי במסקנא נאמן שהגירסא ההיא מעידה על הסברא שכתבתי דאין מגו כזה מועיל לבטל התנאי, ואל תשיבני א״כ מאי קאמר רב יהודה כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי יכול לומר פרעתיך בפני פלוני כו׳ דמשמע מינה דשמואל פליג אדרב יהודה אמר רב אשי וס״ל דאין צריך לפרעו בעדים דאי לא שייכין אהדדי מאי כי אמריתה דקאמר. דאין ה״נ דמפלג פליג אדרב אסי דמשמע דלעולם צריך לפרעו בעדים ועד שאינו מברר בעדי׳ אינו נאמן כי היכי דלא לדחייה ועל דא פליג שמואל דודאי כיון שהוא אומר שקיים תנאו נאמן. וטעמא דמלתא דלא מהימן הכא למימר פרעתיך ביני לבינך אע״ג דיכול לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה״י כדאמרינן, שכן קבל על עצמו ותנאי שבממון הוא וקיים, ועוד דלאו מגו מעליא דעכשיו אינו יכול להכחישו ואילו אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני יכול להכחישו לכי אתו:

ועוד נראה דשמואל דוקא בשייחד עדיו ואמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני דאי לא ייחד אערומי קא מערים דלהכי אמר אל תפרעני אלא בעדים וקבל הלה על עצמו כי היכי דלא לידחייה לגמרי ולימא ליה כבר פרעתיך וכי לא מייחד ליה דחויי הוא דקמדחי ליה לגמרי דמה לי פרעתיך ביני לבינך ומה לי פרעתיך בפני עדים ואיני מכירן או פרעתיך לפני עדים ומתו הא לא הועיל לו בתנאו ועדיין יכול הוא לדחותו. ונלאה דלהכי נקיט שמואל בהאי לישנא פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה״י דאי לא כיון דמלוה לא אמר ליה אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני אמאי נקט שמואל פרעתיך בפני פלוני ופלוני לא הוה ליה למינקט אלא בהאי לישנא דאתני בהדיה מלוה יכול לומר פרעתיך בפני עדים והלכו להם למדה״י. ומיהו ודאי דוקא בדאיכא עדים בתנאי אבל ליכא עדים אלא שהוא מודה שכן התנה עמו שלא יפרענו אלא בעדים ומכל מקום נזדמן ופרעתיך שלא בעדים אה״נ נאמן משום מגו, דכל עצמנו אין אנו חיין בעיקר התנאי אלא מפיו והרי קול ושוברו עמו, כך אני מדמה, ואתה אמת הבנין גדול בסכמה ובמנין: