תשובות הרשב"א מיוחס להרמב"ן צ

שאלה כתב הר״ם ז״ל בהלכות טוען ונטען (פ״ד) מנה לי בידך והרי עד אחד מעיד עליו והנטען אומר כן הוא אבל אתה חייב לי כנגד אותו מנה הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע שהרי הוא מודה במה שהעיד העד. ועתה הודיעני דעת הרב ז״ל היאך צריך העד להעד, אני יודע בודאי שעדיין הוא חייב לו המנה, אם לאו. וכן תודיעני אם אחר שתבעו אמר לו כן הוא אבל אתה חייב לי כך וכך [ואח״כ בא העד] אם נאמר הרי הוא מחוייב שבועה אם לא, כל זה ברר לי היטב. וכן תודיעני מה שכתב הר״ם ז״ל בזה הענין שטר שיש בו עד אחד וטען שפרע וכן כפרן שבא עליו עד אחד וטען שפרע או שהחזיר הפקדון הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם, אם אתם מורים דין זה אם לא, כי הוא פלא בעינינו שכל שטר שאין בו אלא עד אחד בין טען פרעתי בין טען אינו חייב כלום אנו אומרים שהשבועה מוטלת עליו:

תשובה הדינין האלו שכתב הרב ז״ל יוצאין מן העיקר שאמר שמואל כל מקום ששנים מחייבים אותו ממון עד אחד מחייב אותו שבועה ואין יוצא מכלל זה אלא הקרקעות ודומה להם שאין נשבעין עליהם וקנס לפי שאין נשבעין על הקנסות שאפילו במודה פטור שאין משלם קנס ע״פ עצמו. כדגרסינן בירושלמי (שבועות פ״ו) רבי אבא בשם שמואל כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה והרי שנים מחייבים אותו קרקע ואין עד אחד מחייבו שבועה עליו, שמא היא שאין נשבעין על הקרקעות, פירוש לא אמר שמואל כן אלא בכל הדברים שאפשר לשבועה לחול עליהם אבל קרקעות התורה סלקה מהם שבועה והוא הדין לעבדים ושטרות שכל אלו אין נשבעין עליהם, והקשה עוד והרי מחייבין אותו קנס שניא היא שאין נשבעים בקנס והרי שנים מחייבים אותו פרוטה דתנינן שבועת הדיינים הטענה שתי כסף כו׳ ואלמא תנינן במתניתין דאין נשבעין לעולם על פחות משתי כסף והיו סבורין דמתניתין כללא הוא דכל הנשבעין ואפילו ע״פ אחד, ותירץ מתניתין בנשבע מפיו פירוש ע״י הודאתו אבל מה שאמר שמואל בנשבע על ידי אחרים כלומר ע״י ע״א דאז נשבע אפילו על פרוטה. ומכל מקום למדנו שכל מקומות האחרים ששנים מחייבים אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה וכשאינו יכול לישבע משלם שהתורה אמרה כל מקום שאין שם שנים אלא עד אחד אינו קם לכל עון ולכל חטאת אלא יהא פטור הנתבע בשבועה, ולפיכך כיון שאילו העידו שנים שיש לראובן מנה ביד שמעון ואמר שמעון יש לי כנגדו בידו כסות או כלים אינו נאמן אלא משלם, כשיש שם עד אחד אינו מחייבו ממון אלא שבועה אם יכול לישבע וכיון שמודה לדברי העד אינו יכול לישבע שאין שבועת עד אחד אלא כשהוא מכחיש העד לפיכך משלם, שאין נמלט לעולם אלא או בשבועה או בתשלומין. ומכלל דברים אלו אתה למד כי אינו מחוייב שבועה בכענין זה אלא כשהעד מעיד שהמנה עדיין בידו וכגון שלא זזה ידו משעת הלוואה עד עכשיו ואי נמי כשמעיד שקבע לו זמן והוא בתוך זמנו שאלו שנים בכענין זה מחייבין אותו ממון, ואפילו במעיד שהלוה בפניו מנה ועבר זמנו אינו חייב שבועה דאפילו שנים לא היו מחייבין אותו דקיימא לן המלוה חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים לפיכך עד אחד אין מביאו לידי שבועה שהרי אין העד מעיד כלום בפירעון אלא בהלוואה והלכך פטור לגמרי דבר תורה אלא שיש עליו שבועת היסת בלבד כדין כופר הכל:

ומה ששאלת אם לאחר ששאלהו וזה השיבו יש לי כנגדו בידך כך וכך והעיד העד אם נאמר הוי מחוייב שבועה אם לא. דע שאין הפרש בין שבא קודם מכאן בין שבא לאחר מכאן שהרי שנים מחייבים אותו ממון בכענין זה. וכמו ששנינו פרק זה בורר (סנהדרין דף ל״א) כל זמן שמביא ראיה סותר הדין וע״פ הדברים שנאמרו שם. והלכך אף ע״א מחייבו שבועה ואם אינו יכול לישבע משלם, ולא עוד אלא אפילו חייבו אותו שבועת היסת עד שלא בא העד ונשבע ואח״כ בא העד חוזר הוא לדינו, דאפילו במחוייב שבועה דאורייתא כגון שבועת השומרים ונשבע ואח״כ באו עדים משלם ואינו נפטר בשבועתו שכבר נשבע דהא רב דאמר בב״ק (דף ק״ו) ולקח בעליו ולא ישלם לאחר שלקח בעליו שבועה לא ישלם לא קי״ל הכי וכדאיתא התם בהדיא, וכ״ש בשבועת היסת דרבנן דאפילו רב שפטר שם מודה בשבועת היסת לפי דעתי:

ומה שכתב הרב בשטר שיש בו ע״א וטען שפרעו שהוא חייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם, גם זה יצא להרב ז״ל מאותו כלל שכל מקום ששנים מחייבים אותו ממון ע״א מחייבו שבועה וכיון שהוא מודה לדברי העד ה״ל מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם. ומה שכתב הרב ז״ל בהלכות טוען ונטען כתב גם כן בהלכות לוה ומלוה. אבל אין דינו מחוור בעיני, לפי שהוא סבור דכל זמן שהוא מתחייב ע״י מה שנעשה בפני שנים כשנעשה בפני אחד הוא מתחייב בו שבועה, ואינו כן אלא כל מקום ששנים מחייבים אותו ממון ע״א מחייבו שבועה כלומר ששנים מחייבים אותו ממון בעדותם ממש, ר״ל שאילו העידו שנים שהלוהו מנה והלה אומר לא הלוני הרי זה מתחייב ע״פ עדותם ממש ר״ל לשלם ממון והלכך כשאין שם אלא ע״א אינו מחייבו ממון אבל מחייבו שבועה, וכן אם אמר איני יודע אם הלויתני ואם אין שם אלא ע״א הוי מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם וכן כל כיוצא בזה. אבל כשהוציא עליו שטר שחתומים בו שנים והוא אומר שפרע אינו מחוייב לשלם משום עדותו של עדים ממש שהרי אין מעידין שלא פרעו והם אינם יודעים אחר שנגמרה עדותם אם פרעו אם לאו ולא מחמת עדותם אנו מחייבים אותו עכשיו אלא משום חזקה דשטרא בידא דמלוה מאי בעי, ותדע לך דאילו במלוה ע״פ אע״פ שהלוהו בעדים והוא טוען פרעתי נאמן דהמלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים וכן המפקיד אצל חבירו בין בעדים בין בשטר יכול הוא לטעון החזרתי כדאיתא פרק המוכר את הבית (בבא בתרא דף ע׳) ואין אנו מחייבים אותו לשלם אע״פ ששנים מחייבים אותו בשטר שהפקיד בידו. מכאן אתה למד במלוה בשטר שאין יכול לומר פרעתי שאינו מחמת כח עדות בלבד של שנים אלא מכח חזקה דאנו אומרים חזקה לא פרע שאילו פרע לא היה מניח שטרו ביד המלוה, וכיון שכן כשהוציא עליו שט״ח שאין בו אלא עד אחד וזה טוען פרעתי אינו מתחייב עליו שבועת ע״א שהרי אין כאן בזה עדות כנגדו ולפיכך אין ראוי לומר בזה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם. ועוד כלל זה ברור הוא שכל דבר שאילו מכחיש בו העד לא היה מתחייב שבועה בכך גם כשהוא מודה בו לדברי העד לא שייך למימר ביה מחוייב שבועה שאין יכול לישבע וזה פשוט מאד, וכיון שכן הגע עצמך אילו נאבד השטר והעיד העד שלוה מזה מנה בשטר ועבר זמנו וזה אומר כן היה שלויתי ממנו מנה אבל לא בשטר ופרעתיו לא מחייבינן ליה שבועה דלא עדיף שטר בע״א משטר שיש בו שתי עדים ואילו בשטר חתום בכי האי גוונא לא מחייבינן ליה לא ממון ולא שבועה וכ״ש בע״א, והלכך אף במודה לויתי בשטר אבל פרעתי לא שייך ביה מחוייב שבועה שאין יכול לישבע. וזה פשוט. אלא הדין הזה תלוי בענין אחר לפי דעתי והנני מקדים לך:

דע כי בירושלמי. אמרו בכתובות פרק האשה שנתארמלה ר׳ זעירא בעי ע״א בפה וע״א בכתב מהו שיצטרפו ע״א בכתב כלום הוא לכן צריכא כשהיו שינים מצאו לקיים כתב ידו של ראשון ולא מצאו לקיים כתב ידו של שני ר׳ הונא בעי ע״א בכתב מהו לזוקקו לשבועה ע״א בכתב כלום הוא לכן צריכא כשהיו שנים מצאו לקיים כתב ידו של ראשון ולא מצאו לקיים כתב ידו של שני ע״כ. ולפי דברי הירושלמי שטר שאין בו אלא ע״א אינו כלום ואינו זוקק לשבועה ואין לו דין עדות כלל ואפילו לגבות בו מבני חרי כלומר שאילו יש כאן ע״א בפה וע״א בשטר ואין בשטר אלא אותו אינו גובה כלל ואפילו מבני חרי, ובגמרא ג״כ פרק גט פשוט (בבא בתרא דף קס״ה) נראה כן דתנן פשוט שכתוב בו ע״א ומקושר שכתוב בו שנים שניהם פסולים ואמרו עלה בגמרא בשלמא מקושר שכתוב בו שני עדים פסול סד״א הואיל ובעלמא כשר ה״נ כשר קמ״ל דפסול אלא פשוט שכתוב בו ע״א פשיטא היכא אשכחן ע״א דכשר ואסקא בגמרא אמימר הא קמ״ל דשנים דמקושר כאחד דפשוט דמה התם פסולא דאורייתא אף הכא פסולא דאורייתא. אבל אפשר לפרש ע״א בכתב פסול לא לגמרי אלא שיש לפרש דפסול שלא לגבות בו בע״א זה לבדו קאמר ומשום דכתיב לא יקום ע״א לכל עון וגו׳ ולפי שהקשו פשוט שכתב בו ע״א פשיטא היכא אשכחן ע״א דכשר משום כך השיב דהא לגופיה ודאי לא איצטריך לאשמועינן דפשיטא אלא להקיש אליו שנים דמקושר. ותדע לך דלגבות קאמר ובעד זה לבדו מדקא מתמה ע״א לבדו היכא אשכחן דכשר ואנו הא אשכחן דכשר לשבועה, וכן פירשו שם מה התם פסולא דאורייתא ע״א בפשוט פסול מן התורה שנאמר לא יקום ע״א וגו׳ אף הכא פסולא דאורייתא, ורשב״ם פירש פסול לגבות ממשעבדי ואע״פ שנראה מתוך הירוש׳ שאינו כלום אפשר שאין אנו סומכין עליו לפי שבגמרתנו קי״ל בע״א בכתב וע״א בע״פ שמצטרפים לפחות לגבות מבני חרי מדאמר ריש פרק גט פשוט (שם) אמימר אכשיר ע״א על פה וע״א בכתב ושלחו ליה לרבי ירמיה ע״א בע״פ וע״א בשטר מהו שיצטרפו שלח להו אני איני כדאי שאתם שלחתם אלי אלא כך דעת תלמידכם נוטה שיצטרפו ולכאורה משמע דבשטר שאין חתום בו אלא ע״א קאמר כיון שלא הקשה שם ע״א בכתב כלום הוא ולא פירש שמצאו לקיים כתב ידו של אחד ולא מצאו לקיים כתב ידו של שני כמו שהקשה ותירץ עליה בירושלמי, וכיון שכן לפי גמרתנו ע״א החתום בשטר זוקק הוא לשבועה וכן הוא מצטרף עם אחד שמעיד ע״פ לגבות כאילו יש כאן שני עדים, אלא שעדיין מחלוקת היא בין המפרשים באותה של אמימר דמכשיר ע״א בשטר וע״א בע״פ לגבות בה מבני חרי בלבד קאמר או אפילו לגבות מן המשעבדי כדין שטר. והסכמת רוב המפרשים שאינו גובה ממשעבדי אלא מבני חרי אלא שרשב״ם פירש לגבות אפילו ממשעבדי. ועוד אני צריך להקדמה אחרת כי במוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו דתנן בפרק אחרון של בבא בתרא (דף קע״ה:) שהוא גובה מנכסים בני חורין נחלקו בו הגדולים אם טען ואמר פרעתי אם הוא נאמן כמו שהוא נאמן במלוה ע״פ בעדים אם לאו, והסכמת כל הגאונים ז״ל שהוא נאמן לומר פרעתי וגם הרי״ף ז״ל כתב כן בהלכות דסוף בתרא, והטעם לדבריהם דכל שטר שאין גובין בו ממשעבדי אין חושש אם מניחו ביד המלוה אפילו לאחר שפרעו ולפיכך אין יכול לומר שטרך בידי מאי בעי, ויש אומרים שאפילו בכתב ידו אין נאמן לומר פרעתי שאין הדבר תלוי בגביית בני חרי ומשעבדי אלא בכל שטר הוא אומר לו שטרך בידי מאי בעי:

ואחר ההקדמות האלו אני אומר כי לדברי הגאונים ז״ל שאמרו שבכל שטר שאין גובים אלא מבני חרי אינו יכול לומר שטרך בידי מאי בעי הלכך גם כאן אילו טען פרעתי נאמן שאינו אלא כמלוה ע״פ, אבל לדברי האומר שאף שאין גובה אלא מבני חרי אפ״ה אינו יכול לומר פרעתי דא״ל אידך שטרך בידי מאי בעי, בשטר שאין בו אלא ע״א נמי אילו טען פרעתי אינו נאמן דיכול הלוה לומר שטרך בידי מאי בעי כדרך שהוא אומר בשטר של שני עדים. ולזה דעתי נוטה, ויש לי ראיה בזה בהמפקיד אצל חבירו בשטר דאמר בסוף המוכר את הבית (בבא בתרא דף ע׳) דנאמן לומר החזרתי דוקא בשבועה ומשום מגו דאי בעי אמר נאנסו הא לאו הכי לא ואע״פ ששטר פקדון אין גובין בו ממשעבדי. ואיני רוצה להאריך בזה כי אינו מקום אריכות בדבר זה, ואם טען ואמר אשתבע לי דלא פרעתיך שומעין לו דהא אמרינן בשטר שיש בו שני עדים אם טען כך שומעין לו כדרב פפא דאמר הכי פרק שבועות הדיינין (שבועות דף מ״א) ואם הכחיש את העד שבשטר זוקק לשבועה לפי גמרתנו כמו שאמרתי, ולא כדברי הירושלמי דאמר אינו זוקק. על זה הרחבתי לפניך כאשר הראוני מן השמים מפני שאמרת לבאר לך היטב: