תשובות הרשב"א מיוחס להרמב"ן פד

שאלה ראובן לוה משמעון עשרה דינרין על משכון והיה עד אחד בדבר שידע המשכון וידע החוב אבל לא ידע אם עשרה דינרין או פחות או יותר, ותבע ראובן משמעון תן לי משכוני וקח לך עשרה דינרין שאני חייב לך. והלה אומר תן לי עשרים שאתה חייב לי ואחזיר לך משכונך. ובא העד והעיד שהוא יודע בודאי שהמשכון של ראובן ביד שמעון אבל לא ידע בכמה דינר משכנה. הודיעני אמתת הדין, ואם נאמר על שמעון הרי הוא מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע או לא:

תשובה אם הוציא שמעון המשכון לפני ב״ד או בפני עדים קודם שנפל המחלוקת וההכחשה ביניהם הדין עם ראובן, וכלל גדול אמרו ויהא מסור בידך כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה וכיון שכן הוא הגע עצמך ואילו היו כאן שנים שמעידין כדברי האחד בודאי היו מחייבים את שמעון להחזיר המשכון לראובן ועל שמעון להביא ראיה על סך הממון שהוא תובע, וטעמא דמילתא דכיון דאיכא עדים בביאת המשכון ביד שמעון ועדים מעידים שראו אותו בידו אין לשמעון שום מגו על המשכון, דלקוח הוא בידי אינו יכול לומר דהא איכא עדים במשכון שבא לידו, והחזרתיו אינו יכול לומר דהא אפקיה לפני בית דין קודם שנפלה המחלוקת וההכחשה ביניהם וכן אנו רואים אותו תחת ידו. והלכך אומרים לו לשמעון אתה אינך טוען בגוף המשכון שום דבר אלא שיש לך שעבוד עליו ובין שיש לך עליו כאשר אתה אומר ואין לך עליו אלא כמה שהוא אומר מכל מקום המשכון הוא חוזר לבעליו בעינו כיון דלחזרה עומד הרי הוא כמוחזר והבא ראיה על סך שאמרת ושקול, כאותה שאמר פרק המקבל (בבא מציעא דף ק״י) היתומים אומרים אנו השבחנו ובע״ח אומר אביכם השביח על מי להביא ראיה ואסיקנא על היתומים להביא ראיה מ״ט ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמיא ויתמי לייתו ראיה ולשקול אמר אביי אף אנן נמי תנינא ספק זה קדם ספק זה קדם (פירוש אילן הנטוע לפתח העיר) קוצץ ואין נותן דמים אלמא כיון דלמיקץ קאי אמרינן ליה זיל קוץ ודמים אמרינן ליה זיל אייתי ראיה ושקול ה״נ ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמיא ויתמי נייתי ראיה ונשקלוה. ואף אנו נאמר כאן משכון כיון דלחזרה קאי כמאן דמוחזר דמי ומעות נייתי שמעון ראיה ונשקול. ועוד ראיה אחרת ממה שאמרינן פרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ״ה:) ופרק כל הנשבעין (דף ע״ו) גבי אומן הנותן טליתו לאומן אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת כל זמן שהטלית ביד האומן על בעל הבית להביא ראיה נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל עבר זמנו המוציא מחבירו עליו הראיה ה״ד אי דאיכא עדים ליחזי מאי קאמרי אלא לאו דליכא עדים אלמא אומן מהימן מאי לאו משום מגו שיכול לומר לו לקוחה היא בידי מהימן נמי אאגריה לא לעולם דליכא עדים והוא דלא ראה. דאלמא אי ראה לא היה נאמן על קצבת השכירות מפני שהאומן אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי, וממנה אתה למד בשאר כל אדם היכא דאיכא בנתינת המשכון עדים וראו עכשיו שאין לו שום מגו כמו שאין מגו לאומן שאינו נאמן אפילו על סך הקציצה. וכיון שנתברר ששנים היו מחייבין שמעון להחזיר המשכון אף ע״א מחייבו שבועה והרי הוא מודה לדברי העד ואינו יכול לישבע הלכך מחזיר המשכון ויביא ראיה על המעות ויטול ואם אין לו עדים למלוה על סך שתובע ובא הלוה ומעותיו בידו פטור משבועה של מודה מקצת משום דהילך הוא אבל מ״מ הוא חייב שבועת היסת על אותן עשר דינרים שהוא כופר בהם כדין כופר הכל. אבל אם קודם שהוציא שמעון המשכון בבית דין נפלה מחלוקת ביניהם שמעון נאמן, מפני שבשעה שטען עליו בבית דין שיש לו עשרים דינרים מיד נאמן במגו דאי בעי אמר החזרתיו וכיון שכן אע״פ שהוציא המשכון ולבסוף ראינוהו תחת ידו לא הפסיד נאמנותו הראשונה ונשבע בנקיטת חפץ כעין שבועת המשנה ונוטל מפני שהוא אין תובע כלום על גופו של משכון ממש והלכך כיון שהוא בא ליטול מבעל המשכון אינו נוטל אלא בשבועה חמורה כדרך כל הנשבעין ונוטילין, וזה כדעת הרמב״ם ז״ל ודעת הגאונים אע״פ שמקצת מרבנים אחרונים לא הודו להם ואומרים שאין צריך אלא שבועת היסת: