תשובות הרשב"א מיוחס להרמב"ן ו

שאלה שכיב מרע צוה מחמת מיתה ונתן נכסיו מקצתן לבנו הקטן והשאר נתן לבניו הגדולים וכתב מתנותיו בשטר זכרון אחד וצוה לעדים לחתמו וכשבאו לחתום אמר לעדים בבקשה מכם שתעידו שתהיה צוואתי קיימת, אמרו לו העדים יש לחוש אם שמא תחזור במקצת שיהיה הכל בטל, וצוה לתקן בלשון הזה ואם אחזור בי בשום דבר מכל מה שכתוב לעיל יהיה הכל קיים עד שאחזור בפני שני עדים כשרים, ועוד כתבו העדים באותו שטר זכרון. עוד אמרו לו העדים יש לחוש שאם יהיה ניתק מחולי לחולי שיהא ערעור בצוואה וצוה להם לתקן זה ותקנו הם בלשון זה ואפילו אתרפא מחולי זה יהא הכל קיים עד שאחזור בפני שני עדים כשרים. ועוד כתבו העדים באותו שטר זכרון וקנינו אנו עדים על כל הכתוב לעיל ליפות כחו ולא לגריעות כלל והכל לפי ראות עינינו, ועדיין לא רצה שיחתמו העדים, ואח״כ חזר בקצת מתנותיו ועל השאר אמר לעדים שיהא בידם אותו שטר זכרון עד שיראה אם יחזור בו ממה שצוה או ממקצתו או מה יהיה, ונשאר אותו שטר במחקים ונגרע ונוסף ביד אחד מן העדים ולמקצת ימים עמד השכיב מרע מחליו ונרפא והלך בשוק ככל אדם, ולזמן שאלו אחד מהעדים מה עשית מהצוואה שצוית בפנינו והשיב לו כבר הוחזרה לי. ועכשיו חלה חלי אשר מת בו ונשתתק ולא הספיק לעשות צוואה ולזמן מועט באו שני האחים הגדולים ואותו שטר זכרון בידם ואמרו לעדים חתמו והעד אחד לא רצה לחתום כי אמר לעד השני אני ואתה יודעים שנתבטלה הצוואה שאתה החזרת לו כששאל ממך ולי אמר שהוחזרה לו ועוד שכבר נתרפא לגמרי מחליו והלך בשוק ככל אדם ונתעסק בנכסיו כמתעסק בשלו ואע״פ שקנינו מידו כמיפה כחו וכתבנו אפילו אתרפא הכל קיים עד שתחזור בי בפני שני עדים כשרים, הרי אני ואתה עדים שחזר בפניך שהחזרת לו שטר זכרון ולי אמר שכבר הוחזרה לו. ועוד כי לא נתכוין במה שאמר ואפילו אתרפא אלא שאם יתרפא וינתק מחלי לחלי שתהא צואתו קיימת כי לאותו שאמרו לו העדים חשש הוא וצוה לתקן, ועוד שהרי כתבנו שיהא הכל לפי ראות עינינו ולי נראה שלא נתכוין אלא לכך ולא שתהא צוואתו קיימת ואפילו יתרפא לגמרי, והעד השני אומר שיש להם לחתום שלא החזירה לידו אלא שהוא אמר שיתננה ליד בנו הגדול שהוא אחד ממקבלי המתנות ואפילו בא לחזור אינו יכול מפני שאמר שלא יהא רשאי עד שיחזור בו בפני עדים כשרים, ע״כ תורף טענות העדים. הודיענו אם יוכלו העדים לחתום או לא:

תשובה נראין לי טענות העד הראשון שטוען שאין להם לחתום מכמה טעמים, האחד מאותה טענה שאין להם לחתום שכבר נתרפא לגמרי ולא נתק מחלי לחלי, ובאמת שלא אמר להם השכיב מרע לתקן אלא שפסקוהו הם בו והוא לא נתק מחלי לחלי אחר, ועוד שלא כתב כן בכתיבת ידו ולא אמר בפיו כתבו כן אפילו אם אתרפא אלא הוא דאמר לעדים שיכתבו בו מה שיסלק אותו חשש ואותו ערעור והם כתבו לשון ואפילו אם אתרפא, ואפילו קראו הוא בפיו לאחר מכאן לאו כולי עלמא דיני גמירי ואינן בקיאין בלשון ולפי שחשב שאותם העדים חכמים ממנו חשב שאותו לשון צריך לסלק אותו חשש של נתוק מחלי אל חלי, וזה נראה לברר בלי שום ספק כל שכן שהרי הושם לפי ראות עיני העדים והנה העד האחד אומר שכך היה דעתו וראות עיניו בלשון הזה והדין עמו:

ובר מן דין קרוב אני לומר שאפילו מת מאותו חלי ולא החזירו לו שטר צוואתו שלא תהיינה מתנותיו קיימות שאני רואה אותו מסופק בכל מתנותיו עד שימלך בדעתו אם קיים הכל או מקצתו או יבטל הכל ולא גמר בדעתו עדיין שכך אמר להם שלא יחתמו אלא שיהיה זכרון בידם עד שימלך בדעתו ויראה אם יחזור בו ממה שצוה או ממקצתו או מה יהיה ואם הוא לא בירר אחר מכאן מה יהיה היאך יכולים העדים לחתום עד שיאמר להם מה בדעתו שיהיה בצוואתו. גם זה נ״ל ברור שאין לעדים לחתום לעולם בכיוצא בזה עד שיהיו נמלכים בו וכל שלא נמלכו בו אין חותמין:

ועוד בר מן דין ובר מן דין דמצוה מחמת מיתה כל שעמד חזרה מתנתו ממילא ואפילו אמר הוא בפירוש אם אתרפא לגמרי ואחיה כמה שנים תהא צוואתי קיימת כל זמן שלא אחזור בי אפילו הכי אין בדבריו כלום, דמתנת שכיב מרע מדרבנן היא והם לא אמרו שתהא מתנתו קיימת אלא כדי שלא תטרף דעתו עליו ולפיכך קיימו דבריו לאחר שימות, אבל זה שעמד ונרפא לגמרי הנה יש לו זמן לחזור וליתן ואין חוששין לו שמא תטרף דעתו מעתה, וכשעמד נתבטלה לגמרי מתנתו והרי זה כאילו צוה בבריאותו בלשון מצוה מחמת מיתה שאין בדבריו כלום:

ועוד דהא קי״ל כרבא דאמר שכיב מרע אינו קונה עד לאחר מיתה ואביי דאמר עם גמר מיתה הא הדר ביה וא״כ זה שנתן בצוואת שכיב מרע לא חלה מתנתו עד לאחר גמר מיתה ואם כן אפילו קנו מידו כמיפה כחו לא נתיפה שתהיה מתנתו מעכשיו ולאחר מיתה אלא שתהא לאחר מיתה כמו שצוה ואי אפשר שאין שטר לאחר מיתה, ועוד שאפשר שאפילו אמר כן בפירוש שהוא רוצה שיקנו בקנין זה לאחר מיתה לא קנו שלא אמר רבי יוסי בכותב נכסיו לבנו לאחר מותו קנה שזמנו של שטר מוכיח עליו אלא משום דכתב הוא זמן בשטר או צוה לעדים לכתוב בו זמן, וזכורני שכך קבלתיה ממורי הרב ז״ל, ואף אם תמצא לומר שאפילו לא צוה לעדים אלא שכתבו זה הזמן מעצמן התם הוא לפי שהוא צוה לעשות לו שטר מן הסתם יש לו לדעת שיכתבו בו זמן שכך נהגו וכל שלא מיחה בידם הוי כאילו צוה לכתוב באותו שטר זמן אבל כאן שאין כאן אלא מזכרת ולא צוה להם לחתום אם יכתבו בו זמן אותו זמן אין מוכיח. זהו שנ״ל בעיקר השאלה ואע״פ שיש בשאלה עניינים רבים וטענות מרובות תוספת על העיקר הם ע״כ לא חששתי לכתבם לא לבטלם ולא לקיימם אלא להשיב על מה שנ״ל שהוא עיקר בנדון שלפניכם: