תשובות הרשב"א מיוחס להרמב"ן רפ

שאלה ציבור שמתקנין תקנות לצורך הציבור ובחרמים על המסים ועל התשחורות ועמדו שנים או שלשה ונשבעו בפני עדים שלא יכנסו באותם הסכמות *ובאותם חרמות אם עשו הקהל לאחר מכאן הסכמות וחרמות יהיו אלו פטורים דכיון שקדמה שבועתם להסכמת הציבור וחרמיהם כאותה שאמרו אם נדרו קודם לגזירתנו תדחה גזירתנו מפני נדרו או לא:

תשובה דע שכל ציבור וציבור יש להם רשות על יחידיהם שכל ציבור רשאין לגדור ולתקן בעירם כמו שב״ד הגדול יכולים לגדור ולתקן על כל ישראל, ומקרא מלא דבר הכתוב במארה אתם נארים הגוי כולו והרוב ככלם כדאיתא בע״ז פרק אין מעמידין (עבודה זרה ל״ו:) וגרסינן פ״ק דב״ב (ח:) רשאין בני העיר וכו׳ להסיע על קיצתן ואלו שנשבעו בתקנת הקהל עשו שלא כדין ושלא כהוגן ואין רשאין לעשות כן וכל שאינם נוהגים כציבור נכשלו בחרמות הציבור שגדרו ותקנו על ענין המסים ותשחורות שלא יונה איש חבירו בפרעונו שזה כנשבע שלא יפרע מלותו ושלא ישלם מה שחייב עם הציבור כמו שישלמו חביריו וצריכים הם לישאל על שבועתם ולקבל עליהם חרמי הציבור ותקנתם ומה ששנינו פ׳ ד׳ נדרים (נדרים כ״ג:) הרוצה שלא יתקיימו נדריו יעמוד בר״ה ויאמר נדרים שאני עתיד וכו׳ ואמרו בתוספות שאינו אלא דוקא שנשבע ונדר לעצמו אבל אם השביעו או הדירו חבירו אין ביטול זה מועיל כלום שע״ד חבירו נשבע ונדר וכן בשבועת ממון או שמשביעים הקהל אינה בטלות:

עוד השיב הרב ז״ל במקום אחר וז״ל אותם בני אדם שלא היו בעיר בשעת הנדוי *והחרם חייבים הם לנהוג נדוי וחרם ואם עברו בשום דבר מכל מה שגזרו והסכימו הקהל נפלו באותם עונשים שענשו הקהל שהציבור יכולים להסיע כל אנשי עירם בקיצתן ובלבד שיסכימו עליו רוב הציבור דכתיב הגוי כולו דרובו ככולו וכ״ש בהסכמת ת״ח דהיינו הסכמת אדם חשוב ואין אדם צריך לענות אמן במה שהציבור מנדין ומחרימין* ולא במה שהם משביעים על גזירותם כיון שרוב הציבור נסכמים וראיה לדבר ויהונתן לא שמע בהשביע אביו את העם עכ״ל הרשב״א. עוד ותוספת על דברי הרב וסיוע אע״פ שאין דבריו צריכין חיזוק, כי אע״פ שרז״ל אמרו גבי שבועת העדות ושבועת הפקדון גבי מושבע מפי אחרים אינו חייב אא״כ ענה אמן כדאיתא במס׳ שבועות (ל״א:) היינו מושבע מפי יחידים כלומר מפי התובעים אבל מושבע מפי הציבור ממה שיסכימו הרוב לאו כל כמינייהו בין יענו אמן בין לא יענו בין שיהיו בשעת הנדוי והחחרם בין לא יהיו ואפילו יהו מוחים בחרם כיון שהמוחים מיעוט אינו מועיל להם המחאה כיון שרוב הציבור מסכימים ואפילו יהא הדבר שלא כדין כיון שיראה להם כדין רשאין ובלבד בהסכמת אדם חשוב. ומה שהוצרכו ישראל לענות אמן בהר גריזים והר עיבל לאו דוקא כי אפי׳ לא ענו אמן היה העניין מקובל שהרי ציבור היה אלא הם מעצמם אנו אמן להראות שקבלו התורה בסבר פנים יפות. א״נ קבלת התורה שאני שהוצרכו לענות אמן משום שהם תרי״ג מצות ואחר שיענו הפעם ההיא שוב אינם צריכים שבועה כי מושבע הוא כל יחיד מהר סיני לעשות מה שרוב הציבור מסכימים דאיכא הגוי כולו ורובו ככולו. וכן בענין סוטה היתה עונה אמן אמן כדי שלא יוציאו לעז על מי המרים אבל שלא מן הדין: