תשובות הרשב"א מיוחס להרמב"ן רמ

שאלה מראובן שחרף וגדף הממונים הממשכנים אותו והרים קול ברחובות לפני כותים כי יהודים עוברים מאמר השר ומלוין יותר ממצותו והבאת על זה שיש להענישו ואפילו שלא כדין כאותה שבפרק נגמר הדין דרב הונא קץ ידא ומשמעון בן שטח ואותה דפרק ואלו מגלחין:

תשובה בזה אינך צריך שמכין ועונשין אפילו שלא מן הדין כדאמר פרק זה בורר בבר חמא דקטל נפשא ואמרו אי ודאי קטל נפשא ליכהינהו לעיניה ואע״פ שאין דנין בח״ל דיני נפשות ואמרינן פ״ק דקדושין הקורא לחבירו עבד יהא בנדוי ממזר סופג הארבעים ואמרינן מלקין על לא טובה השמועה ולמאן דאתפקר בשליחא דבי דינא וגבי חשוד על העריות אמרינן לוקה ומכת מרדות מדרבנן היא וגרסינן התם עני מרי ארבעים בכתפיה וכשר ופירש״י ז״ל חייב מלקות הוא אע״פ שאין בו התראה דאמר מר מלקין על לא טובה השמועה ע״כ. ומלקין אפילו על מצות דרבנן עד שתצא נפשו כמו שאמר בד״א במצות ל״ת אבל במ״ע כגון עשה סוכה ואין עושה לולב ואין עושה מכין אותו עד שתצא נפשו וכן במי שאינו רוצה לפרוע חוב אביו וחייב כדעת ר״ת ז״ל. וזה שהעיז פניו וחרף וגדף הממשכנים אע״פ שאין מצערין אותו עשה שלא כדין כדאמרי׳ פ״ק דגיטין (דף ז׳) שלח ליה מר עוקבא לרבי אלעזר בני אדם העומדים עלי ובידי למוסרם למלכות מהו שרטט וכתב לו אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום וכו׳ שלח ליה קא מצערו לי טובא ולא מצינא דאיקום בהו שלח ליה דום לה׳ והתחולל לו שמעינן מינה דאפילו במקום צער אסור לממסר בר ישראל ליד אנס ל״ש גופיה ול״ש ממוניה כדכתב הרי״ף ז״ל פרק הגוזל בתרא ודין מסור מסור בידנו אפילו בח״ל ואע״פ שממונו אסור לאבדו ביד ואע״פ שנחלקו בה רב הונא ורב יהודה בממון מסור אם מותר לאבדו ביד איכא מאן דאמר מותר לאבדו וקיימא לן כמאן דאמר אסור והראיה מדגרסינן פרק הכונס צאן לדיר עשו תקנת נגזל במסור או לא וזה ודאי אתי כמאן דאמר אסור כיון דסלקא בתיקו ממונו אסור מטעם דזימנין הוה ליה זרעא מעליא ויכין וצדיק ילבש וכן פסקו הרי״ף ור״ח ז״ל אמנם רשע מיקרי ופסול לעדות וכתבו בשם רב פלטי גאון ראש ישיבה מסרו לאנס פסול לעדות ולא מיבעי מסור גמור אלא אפי׳ אדם מפורסם ומריב עם חבירו ואומר אלך ואמסור ממונך הואיל ומעיז פניו בפרהסיא נחשב רשע ופסול לעדות וה״ה לשבועה וכן נפסק הדין במסרו לאנס בשתי ישיבות וא״כ אין לשר להאמינו במה שאמר שעברו על המצוה להלות יותר ממה שכתוב בשטר כי הוא פסול לעדות. ולענין התשלומין אשר אמרת יש בו צדדין לנו יש לי להרחיב קצת הדבור ותחלה יש לך לדעת למה פטרו גרמא בנזיקין ואמרו דינא דגרמי חייב ומה הפרש יש בין זה לזה. דע כי הם ד׳ אבות נזיקין באומר ד׳ לשונות ומפשטיהן כפי דעתי אינם אלא ב׳ והם דינא דגרמי וגרמא בנזיקין והב׳ האחרים דינם בכלל אלו הם דבר הגורם לממון ומזיק שעבודו של חבירו דינא דגרמי כשעושה מעשה בגוף הדבר ומראה דינר לשלחני ואמר ליה מעליא הוא ואמר ליה אפסדתן דעלך קא סמיכנא א״נ שורף שטרותיו של חבירו ונאבד השעבוד וכן המוכר שט״ח וחזר ומחלו על זה אמרינן מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה ככשורא לצלמא. וכן מחיצת הכרם שנפרצה שבגרמתו שהיה לו לגדור ולא גדר אוסר ממונו של חבירו וחייב משום דינא דגרמי כדאמרינן מחיצת הכרם שנפרצה אומר לו גדור וכו׳ עד הרי זה קדש וחייב באחריותו ואוקימנא כרבי מאיר דדאין דינא דגרמי. השני גרמא בנזקין שאמרו פרק לא יחפור פטור והוא שאינו עושה מעשה בגוף הדבר לא הוא ולא ממונו כגון זקף הסולם וקפצה הנמייה מאליה לשובכו של חבירו אבל לא בשעת הנחתו וא״נ בקורקור דרב יוסף כגון אלו פטור אבל אסור ובכלל זה מה שאמרו ר״פ הכונס א״ל יהושע ד׳ דברים העושה אותם פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים אלו הן פורץ גדר לפני בהמת חבירו והכופף קמתו של חבירו לפני הדליקה והשוכר עדי שקר והיודע עדות לחבירו ואין מעיד. ובכלל דבר זה דבר הגורם לממון דפטרי רבנן פרק מרובה ובפרק שבועת העדות וזהו השלישי שהוא בכלל גרמא בנזקין. והד׳ והוא מזיק שעבודו של חבירו ולדעת הרי״ף ז״ל פטור ולדעת בעל התוספות והראב״ד ז״ל פירש חייב ונראין דבריו מדתנן פרק המניח את הכד שור תם שהזיק עד שלא עמד בדין מכרו מכור הקדישו מוקדש שחטו ונתנו מה שעשה עשוי ואמר רב שיזבי לא נצרכה אלא לפחת נבלה ואמר רב הונא זאת אומרת המזיק שעבודו של חבירו פטור ואקשינן פשיטא ופרקינן מ״ד דאמר ליה לא חסרתיך מידי זיקא הוא דקא שקלי מיניה ואקשינן הא נמי אמרה רבה השורף שטרותיו של חבירו פטור ופרקינן מ״ד התם נמי ניירא בעלמא קלאי מינך אבל הכא שחפר בורות שיחין ומערות לא קמ״ל דהכא נמי שחפר שיחין ומערות ופטור אלמא מזיק שעבודו של חבירו כשורף שטרותיו ושורף שטרותיו הא קי״ל פ׳ הגוזל קמא דחייב ואע״ג דפלוגתא היא פרק השולח גבי עשה עבדו אפותיקי ושחררו רשב״ג מחייב וחכמים פוטרים והיינו מזיק שעבודו של חבירו הכא הלכה היא כרשב״ג דפסקינן פרק הכותב ופרק הגוזל כמאן דדאין דינא דגרמי ומזיק שעבודו של חבירו עדיפא מיניה וחייב כמו שהבאתי מההיא דהמניח את הכד. והמוסר ממון חבירו מחמת אונס יש דעות חלוקים שהגאונים מסכימים דבין אנסוהו להראות בין אנסוהו להביא והרי״ף ז״ל כתב דכל שנשא ונתן ביד חייב כל שלא היה יכול האנס לקחת אותו אלא שהראה לו הדרך מפני שזה כמציל ממון עצמו בממון חבירו ונראין דברי הראב״ד ז״ל שכתב שאם אנסוהו אונס ממון להביא והביא חייב שזה מציל ממונו בממון חבירו והיינו בדינא דאמר ליה הושט לי פקיעי עמיר אבל אנסוהו אונס גוף והביא פטור דהיינו כסא דכספא דרב אשי. ועתה אני חוזר לנדון שלפנינו ואומר כי מלשון זה פטור מדיני אדם אם לא אמר הוא עצמו לשר אע״פ שחייב בדיני שמים אם הגיע מחמת דברו הפסד לחבירו דכיון דהוא עצמו אינו המגיד הראשון והרי זה פחות ממרביץ ארי לפני בהמת חבירו שאין מזיק ממש ולא שמענישין אותו תחלה ומשמתין אותו עד שיקבל עליו הנזק שיבא מתוך מעשיו כאותה דפרק הגוזל בתרא האי בר ישראל דזבין ארעא לכותי אמצרא דישראל משמתין ליה עד דמקבל עליה כל אונסא דאתי מחמתיה ומדמשמתינן ליה מעיקרא ש״מ שאם הזיק עד שלא קבל פטור כן כתב הראב״ד ז״ל ואע״פ שהמסור חמור יותר ועובר בדבריו וכל רוחו יוציא כסיל. ועתה אני שב למה שאמרת דעקימת שפתים הויא מעשה מדרבי יוחנן זהו כשנעשה מעשה ע״פ דבורו כההיא דאמרינן פרק השוכר את הפועלים דע״י הקול הפרה דשה אבל כל שלא באה לידי מעשה לא. ותדע מדאמרינן בשבועות אמר רב אידי בר אבין א״ר יוחנן כל לאו שבתורה שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר וכו׳ אלמא מימר ומקלל חשיב לאו שאין בו מעשה אע״ג דאיכא עקימת שפתים וא״כ קשה דר׳ יוחנן אדר׳ יוחנן אלא כדאמרן וכ״ש הכא במימר בא לידי מעשה הא אמר פ״ק דתמורה א״ל רבי יוחנן לתנא לא תתני מימר דעביד מעשה ונשבע נמי אוקי דאכלתי ולא אכלתי לגירסת רש״י ז״ל בפ׳ ארבע מיתות (ס״ה) דגרסינן מתיב ר׳ זירא יצאו עדים זוממים שאין בהם מעשה ומשני שאני עדים זוממים הואיל וישנן בקול ופירש הרב ז״ל שעיקר חיובם דמשמיעין קול בפני ב״ד, ופריך וקול לר׳ יוחנן לא הוי מעשה וכו׳ אלא שאני עדים זוממים כו׳, והקשו על זה תוספות וסוף דבר העיקר שכן ישנו במן דאמר אם אמר אני כמוהו כשר בדיני נפשות ובדיני ממונות הלכך פעמים שמתחייב בלי עקימת שפתים ואם העיד האחד ואח״כ אמרו לשני ואתה אומר כמוהו ואמר א״י חייב אע״ג דליכא עקימת שפתים לא חשיב מעשה הואיל ובלא מעשיו יכול להתחייב וזה אם הלשין ואמר לחבירו ואתה כמוהו הרי זה מלשין. ומה שאמרת שהחציף פניו כנגד גובי המס שהם זקנים ונכבדים גרסינן בירושלמי חד וכו׳ עד בחד בר נש אפקיד לרבי יהודה ברבי חנינא אתא עובדא קומי ר״ל וקנסיה ליטרא של זהב והביאו הרי״ף ז״ל פרק החובל. דע שיש חלוקין רבים ולא כל הקנסות גובין ואכתוב לך קצת ראיות דבריש סנהדרין משמע דאין דנין דיני גזילות וחבלות בבבל דהא בעינן מומחין ובפרק המגרש אמרינן והא אנן הדיוטות תנן א״ל אנן שליחותייהו עבדינן מידי דהוה אהודאות והלואות א״ל א״ה גזילות וחבלות נמי ומשני במילתא דשכיחא עבדינן שליחותייהו במילתא דלא שכיחא לא עבדינן שליחותייהו ואיכא למידק דהא אשכחן שהיו דנין בבבל פרק כיצד ההוא גברא דבנא אפדנא אקילקלתא דיתמי אגביה רב נחמן לאפדניה מיניה ובפרק הגוזל קמא אכפייה רפרם ואגביה ככשורא לצלמא וכן התם נמי ההוא גברא דגזל פדנא דתורי מחבריה אזל כרב בהו כרבא אתא לקמיה דרב נחמן א״ל זילו שיימו ליה שבחא דאשבח ובפרק השואל ההוא דשאיל נרגא מחבריה ואתבר אתא לקמיה דרבא א״ל זיל אייתי ראיה דלא שנית ואיפטר. וי״א דכולן כשתפס וכן מוכיח פרק החובל ההוא תורא דאלס ידא דינוקא אתא לקמיה דרבא א״ל שיימו ליה כעבדא א״ל והא מר הוא דאמר כל הנישום בעבד אין גובין אותו בבבל א״ל נ״מ לתפס ובפרק כיצד אמרינן גבי כלבא דאכל אימרי דאי תפס לא מפקינן מיניה אמנם נזקי אדם באדם ואדם בשור אין דנין בבבל כדאיתא פרק החובל ולענין המבייש חבירו יש לדקדק כי בריש ב״ק אמרינן בשת ופגם דממונא הוא ליתני ובריש המניח אמרינן שלח ליה רב חסדא לרב נחמן הרי אמרו לרכובה ג׳ לבעוטה ה׳ לסנוקרת וכו׳ לפנדא דמרא ולקופינא דמרא מאי שלח ליה חסדא חסדא קנסות קא מגבית בבבל נ״ל דהתם בבשת דלא שכיח והיינו דאמר דבר דלא שכיח בקנס אתה גובה בבבל אבל בשת דשכיח גובין ואפשר דזהו דעת הרי״ף שהביא הירושלמי פרק החובל ועובדא דתנן בישא תקע לההוא גברא ואפילו במידי דלא דיינינן בבבל כתב הרי״ף ז״ל פרק החובל מנהג ב׳ ישיבות דמשמתין ליה עד דמפייס לבעל דיניה וכדיהיב ליה שיעור מאי דחזי ליה שרו לאלתר כי מפייס מרי דיניה או לא מפייס. ובתשובה לרב שלום מנדין אותו עד שמפייס בלא שום ב״ד וכך מנהג שתי ישיבות. ושלום לך עד בלי ירח: