תשובות הרשב"א מיוחס להרמב"ן רב

סדר של פסח לרשב״א ז״ל

קודם קידוש נוטל ידו אחת שכל שנוטל משקין לשתות צריך ליטול אחת מידיו אותה שנוטל בה את הכוס וכמו ששנינו בברייתא כיצד סדר הסב האורחים נכנסים ויושבים בקתדראות הביאו להם יין כל אחד ואחד נוטל ידו אחת ואע״פ שאמרו כל הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח ה״מ בפירות נגובים כענבים ותפוחים אבל משקים צריך נטילה יד אחת ומה שאמרו נטל ידיו לא יקדש ה״מ שתי ידיו אבל ידו אחת נוטל כמו שאמרנו ואין צריך לברך ואח״כ יקדש. אח״כ נוטל ידיו ומברך על הנטילה מפני שצריך לאכול ירק ולטבול בחרוסת וכל שטבולו במשקה צריך נטילת ידים. טבול ירק זה אין צריך שיעור אלא אוכל כזית או אפילו פחות מכזית לפי שאינו אלא כדי שישאלו תינוקות ואם אכל כזית צריך ברכה לאחריו אבל לא יברך מיד עד אחר שיאכל מרור שאם קדש ובירך אחריו צריך לברך על המרור שתים פרי האדמה ולאכול מרור כדרך שמברך על המצה שתים המוציא ולאכול מצה שאע״פ שקראו המרור פרפרת הפת וכדאמר עד שמגיע לפרפרת הפת ואמרינן בברכות בירך על הפת פטר את הפרפרת לא אמרו אלא בפרפרת הבאה ללפת הפת דהיא טפלה לפת וכל שבירך על העיקר פטר את הטפל א״נ פרפרת שהיא משביעה כפת דהשתא הוא בכלל ברכת הפת כמעשה קדירה וכיוצא בזה אבל מרור לא בא ללפת ולא להשביע כפת ולפיכך אינו בדין שיפטרנה בפת. אח״כ גומר ההגדה על כוס שני עד למעינו מים, ויש מגדולי המורים שנהגו לברך לגמור את ההלל ויש להם קצת ראיה ממה שאמרו במסכת סופרים י״ד יום גומרין בהם ההלל ובגולה כ״א יום ולילה אחד עוד בירושלמי דברכות קצת ראיה עוד הם סומכין לומר דלפיכך מברכים לאחריו יהללוך דאם לא היו מברכין לפניו לא היו מברכין לאחריו ולפי ששנינו פרק בא סימן כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו ועוד למה לא היתה ברכת יהללוך פותחת בברוך אבל מפני שבירך לפניו הויא ברכת יהללוך ברכה הסמוכה לחבירתה אבל רב צמח גאון ז״ל ורב האי גאון ז״ל כתבו שאין מברכין עליו דאין קורין אותו על השלחן בתורת קריאת הלל אלא לשבח והודאה בלבד ואיך יברך לגמור והוא פוסק באמצע ומברך כמה ברכות באמצע כברכת לחם ולאכול מצה ולאכול מרור וברכת מזון ומרבה בשיחה דברים בסעודה ואוכל ושותה אלא ודאי אין מברכין עליו ואע״פ שאמרו כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו כבר אמרו אין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר חוץ ויש לנו כיוצא בה ברכת אמת ויציב של ק״ש ומסודרת בסדר ברכות של ק״ש דיש בה קבלת עול מלכות שמים ועול מצות ויציאת מצרים ואין מברכין ששתי אלו ברכות שקודמות לה אינם ברכות של ק״ש אלא שנסדרו קודם לה ולפיכך הסכימו הגאונים שהמברך לפניו גוערים בו אלא שגומרים אותו כלו על השלחן בהפסקות כדי להשלים עליו כוס רביעי. וא״ת א״כ ברכת יהללוך למה אינה פותחת בברוך כיון שאינה סמוכה לחבירתה, אני אומר לפי שהמטבע קצר ומטבע קצר יש פותח ולא חותם כברכת הפירות וברכת המצות ויש חותם ולא פותח כברכת אלהי נשמה וברכת גשמים וכמותו בברכות אהבת עולם בשחר אמת ואמונה בערב שאינן פותחות בברוך, ותדע שאם נפשך לומר טעם דאהבת עולם מפני שהיא סמוכה ליוצר אור הא ליתא דכלל גדול מסור בידנו שכל ברכה של מטבע ארוך מן הדין היה לפתוח בברוך ואם לא פתחו בה מחמת סמיכותה אם היא נאמרת לעתים בפני עצמה בלא סמיכות לעולם היא פותחת בברוך אפילו בזמן שהיא באה בסמיכות כדי שלא תהא כחוכא לפעמים פותחת ופעמים אינה פותחת, ולפיכך ברכת אשר ברא שבברכת חתנים פותחת לעולם בברוך אע״פ שהיא סמוכה מפני שלפעמים [נאמרת בפ״ע] וכן אמרי׳ בירוש׳ דמסכת ברכות דגרסינן התם ברכה שאינה סמוכה לחבירתה פותחת בברוך וברכה הסמוכה אינה פותחת בברוך אקשינן וסמוכה לחבירתה אינה פותחת והא איכא קידוש ופריק שניא הא שאם היה יושב ושותה מבעוד יום אינו אומר בורא פרי הגפן, ועוד הקשה והא איכא הזן ופריק שהיא היא שאם היו שנים אין אומרים נברך שאכלנו משלו. וכיון שכן אלו היתה ברכת אהבת עולם ראויה לפתוח מפני סמיכותה לעולם היתה פותחת שהרי כל ימות המקדש היתה נאמרת לכ״ע בפני עצמה דאמרי׳ אמר להם ברכו ברכה אחת מאי ברכה אחת חד אמר יוצר אור וחד אמר אהבת עולם נמצא בין למר בין למר לעולם היתה ברכת אהבת עולם נאמרת בלא סמיכתה וא״כ לעולם היתה ראויה לפתוח אלא מכאן נ״ל שהוא מטבע קצר וכן ברכת אמת ויציב ותדע דאי לא אמאן תסמכה אי אברכות שלפני ק״ש אי אפשר שלא מצינו סמיכות בברכות שמצוה או מעשה מפסיקן תדע מברכת התורה שאחרונה פותחת מפני שמצות קריאת התורה מפסקת וכן ברכת מגילה וכסוי הדם מפני שמעשה שחיטה מפסקת וכן לעולם אלא ודאי מטבע קצר הוא שחותם ואינו פותח וזו ג״כ טענה ליהללוך. וא״ת הרי ישתבח שמפסיקים פסוקי דזמרה ואין פותחת י״ל גם כן מטבע קצר א״נ י״ל דשאני התם שהקריאה וברכה שלפניהם ולאחריהם הכל הלול ושבח ואינו מפסיק. אחר קריאת ההגדה והלל יברך אשר גאלנו. וכתב הרי״ף ז״ל שמברך על כוס שני בפ״ה וכן אמר הגאון ואין פטור בברכת היין של כוס ראשון וסמך דבר על שתי טענות האלו מדאמר אביי דארבע כוסות תקנו כל אחד מצוה בפני עצמו וכיון שכן צריך לברך על כל אחד. ועוד שכיון שצריך לומר בין כוס ראשון לכוס שני הגדה והלל הוי הפסק כיון דלא אפשר למשתי ולברוכי בהדי הדדי כדאמר פרק כיסוי הדם מודה רבי יהודה דברכה אחת לכולם ואקשינן מדרב ברונא ורב חננאל דאמר להו רב ייבא סבא כיון דאמריתו הב ונבריך איתסר לכו למישתי ופריק התם אי אפשר למישתי וברוכי בהדי הדדי אבל הכא אפשר דשחיט בחדא ידא ומכסי בחדא ידא, אלמא כל היכא דלא אפשר למיעבד בהדי הדדי מפסיק וחוזר ומברך, ואין זה נכון דאי משום דכל חד וחד בפני עצמו מאי הוי הא שתי להו כל חד וחד באפי נפשיה ואי משום דבכל חד וחד בעי ברוכי על המצוה ה״ל לברך אקב״ו לשתות כדרך שמברך על כל המצות לאכול מצה לאכול מרור אבל ברכת היין אינה ברכת המצות אלא ברכת נהנין וכבר בירך בראשון ודיו ואי לאו הכי יש לנו להשיב מדברי הרב ז״ל לרב בעצמו שכתב בברכת על הגפן דאין צריך אלא בתר תרי כסי קמאי ולא אחר כל כוס וכוס ואם צריך לברך לפניו על כל כוס וכוס מפני שהיא מצוה בפני עצמה אף הוא יברך אחריו וישלים כל המצוה ולמה יעכבם בסוף כאחת וכמו שאמר ר׳ יהודה בשוחט חיה ועוף ישחוט חיה ויכסה ואח״כ ישחוט העוף ויכסה. ועוד דאע״פ שהם כל אחד בפני עצמו כיון שברכתו של זה כזה למה לא יכללם כולם בברכה אחת דאפילו תפילין של ראש ושל יד ב׳ מצות מוחלקות שאין מעכבות זו את זו וברכת של יד להניח תפילין וברכת של ראש במצות תפילין ואפ״ה לדעת הרב ז״ל מברך על של יד להניח ויוצא אף בשל ראש. ומיהא היה יכול לדחות דברכות מצות תפילין תכופות ואינו מפסיק ביניהם דאלו הפסיק אע״פ שבירך על של יד להניח ויוצא אף בשל ראש ומ״מ היה צריך לחזור ומברך על של ראש ואפילו הפסיק בין תפלה לתפלה בשיחה אבל כוסות שמפזרן צריך לברך על כל אחד ואחד מ״מ כיון שאין מברך על עשיית המצוה אלא ברכת מזון פוטר הד׳. והטעם השני שכתב הרי״ף ז״ל לפי שאי אפשר למישתי ולמיקרי אגדתא והלילא בהדי הדדי גם זה אינו נכון שא״כ מי שיושב על שלחנו ושמע קול רעמים יחזור ויברך המוציא ואם הרעמים מפסיקין כלומר שלא היו טרודים שצריך לברך על כל אחד יחזור ויברך המוציא אחר כל אחד ואחד ורבו הברכות בסעודה אחת וכן מי שהוצרך לנקביו באמצע סעודה יחזור ויברך המוציא משום דלעשות צרכיו אי אפשר וכן דברים הבאין בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה דאמר רב פפא שטעונין ברכה לפניהם צריך לחזור ולברך המוציא על כל פעם ופעם ודברים אלו אין הדעת מקבלן, ואמימר שהיה מברך על כל כוס וכוס לא אמרו שהיה מברך על כל פרוסה ופרוסה ועוד שא״כ מיפטר מרור מברכת בפ״ה, וא״ת מפני שהיא פרפרת הפת ופת פוטרה זה אינו שאין פת פוטר פרפרת כזו וכמו שכתבנו, אלא ודאי בטבול ראשון שמברך על הירקות פטר ברכת נהנים של מרור ואע״פ שהפסיק ביניהם בהגדה והלל וברכת הלחם וברכת המצה. ועוד דתדע מדתני בברייתא חבורה שהיו מסובין ועקרו רגליהם לב״ה אם הניחו שם זקן או חולה כשהן יוצאין אין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחלה ואע״ג דלמיכל ולצלויי בהדי הדדי אי אפשר. ושמעתי בשם הרמב״ן ז״ל שהיה דוחה כל כיוצא באלו לפי שאין בכל אלו דבר מוכרח לעשות כן ולהפסיק באמצע שאין מחוייב לאכול ולהתפלל באמצע ולאכול ולשמוע קול רעמים ולהביא באמצע סעודה דברים שלא מחמת סעודה אבל כאן דברים מחוייבים הם שמחוייב לקדש על כוס ראשון ולהפסיק בינו ובין כוס שני בהגדה ובקריאת הלל וכיון שכן כל כה״ג הוי הפסקה וא״כ אני אומר זה דרך הגאון אף בהב ונבריך אין הכרח וכן בשחיטת חיה וכיסוי ואח״כ עוף וההיא דפ׳ כיסוי הדם הויא תיובתא דהב ונבריך ושחיטת חיה ועוף וכיסוי דרך אחד להם ולמה חוזר ומברך לאחר הב ונבריך מח שאין צריך לאחר כיסוי. ועוד שיש לנו כיוצא בדברים מוכיחים בהפסקתו ואין חוזר ומברך ותדע לך שהרי שנינו ברכת היין שלפני המזון פוטר של אחר המזון וכ״ש שבתוך המזון ואוקימנא בשבתות וי״ט שקובע סעודתו על היין ואף בשבת מיפטרו ומי לא צריך לקדש קודם אכילתו וע״כ יאכל לאחר מכאן דאין קידוש אלא במקום סעודה ואפ״ה אין צריך לברך אלא ודאי הני והני דין אחד להם ולעולם אין אומרים שהברכות או התפלות מפסיקות ולעולם אין הפסק אלא בזמן שיהיו שנים שם שהם גמר ואי אפשר בברכת המזון שהיא גמר אכילה והב ונבריך דב״ה שהיא גמר אכילתו. ועוד דאי אפשר למשתי וברוכי בהדי הדדי אבל גמר ואפשר כשחיטה וכיסוי דכיסוי גמר שחיטה ואפ״ה כיון דאפשר למשחט ולכסויי בחדא ידא לא הוי הפסק כדאיתא התם ומיהא אפילו נמלך לא הוי כגמר שאע״פ שצריך לחזור ולברך מחמת המלכתו אין גומר לענין זה. והשמש שאמר מברך על כל פרוסה ופרוסה אם יש לו יין מרובה אין מברך על כל כוס וכוס ואי אפשר ובלא גמר נמי אינו הפסק ככל אותו שאמרנו למעלה וכוסות אלו וכיוצא בהן. ואע״פ שאי אפשר למישתי ולמיקרי הלילא ואגדתא מ״מ אין כאן גמר דכוסות מונחים לפניו ודעתו עליהם לשתותם ובירושלמי שכתבנו למעלה מוכרח הוא מדאמר ברכה הסמוכה לחבירתה אינה פותחת בברוך ואקשינן והא איכא קידוש ופריך שניא היא שאילו היה יושב ושותה מבעוד יום אינו אומר בפ״ה אלמא קדוש לא הוי הפסק. וע״כ י״ל כן שא״כ רבוי הברכות בסעודה אחת שברכת הלחם אין פוטרת היין שהיין גורם ברכה לעצמו וא״כ כשיברך על היין הוי הפסק וחוזר ומברך ברכת הלחם וברכת הלחם הפסק ליין וצריך לברך על כל כוס וכוס ועל כל פרוסה ופרוסה ונפישי להו ברכות ולפיכך אין מברך בפ״ה אבל בבה״מ דאיכא גמר ואי אפשר צריך לברך אם ישתה אח״כ ועל המרור אינו צריך לחזור ולברך בפ״ה שברכת ירקות של טבול ראשון פוטרתו והוא שלא בירך על הירק לאחריו אבל אם בירך לאחריו אכילת מרור אכילה אחרת היא וצריך לחזור ולברך על המרור בפ״ה ולאכול מרור כדרך שהוא מברך על המצה שתים. ואחר שישתה כוס שני נוטל ידיו ויברך דחוששין להיסח דעת כמו שאמר בגמרא. ולענין ברכת הגפן ועל פרי הגפן כתב הרי״ף ז״ל דמברכין בתר תרי כסי קמאי ובתר תרי כסי בתראי וי״א שאינו צריך לברך על הגפן אלא לאחר כולן דכסי קמאי ברכת מזון פוטרתן דברכת ג׳ פוטרת מעין ג׳ ואני אומר דמסתברא דהלכה כוותייהו ולא מטעמייהו דאי מטעמייהו נ״ל דליתיה דלעולם אין ברכה פוטרת חברתה ואפילו החשובה לשלמטה הימנה ולא אפילו ברכת בורא נפשות שקורין אותה ולא כלום ותדע לך מכללי דרב פפא דאמר בדברים הבאים בתוך סעודה וחדא מינייהו דברים הבאים לאחר סעודה טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם ואמאי לאחריהם לפטרינה ברכת שלש של ב״ה אלא ש״מ דאין ברכה פוטרת חברתה ומדקאמר סתם דברים הבאים לאחר סעודה משמע כל דברים בין ענבים בין אתרוג שאין ברכתו אלא בורא נפשות אלא נ״ל הטעם לפי שהיין מין הזן היתה טעונה ברכת ג׳ כפת לפי שסועד ומשמח כדאיתא פרק כיצד מברכין דאמר התם א״ה ליבעי שלש ואהדר להו רבא לפי שאין אדם קובע סעודתו על היין ואמרינן קבע עלויה מאי א״ל לכשיבא אליהו ויאמר השתא מיהא בטלה דעתו אצל כל אדם וכיון שכן כל שבא בתוך הסעודה של קבע ברכת שלש פוטרתה ולפיכך אינו מברך אלא אחר כוס רביעי אע״פ שאמרנו שאין ברכה פוטרת חבירתה היכא דאכל ענבים או זיתים ואתרוג או תפוחים ובירך על הענבים או על הזיתים פוטר ברכת בורא נפשות דאתרוג ותפוח וכיוצא בזה שהם פרי העץ יצאו בברכה זו שכבר זכר בברכתו על העץ ועל פרי העץ אבל אם שתה יין אינו פוטר האתרוג ואת התפוח שאין מזכיר עץ אלא הגפן וכן כשאכל ענבים וירקות אין ברכה מעין שלש שעל ענבים פוטרת ברכת בורא נפשות שעל ירקות. ומי ששכח ולא אכל מצה באחרונה ובירך על מזונו י״א שאין צריך לחזור ולברך דהא זכר לפסח היא באה ואילו אכל הפסח בתחלה ולא אכלו על השובע יצא וגם במצה כן שכבר יצא במצה שאכל מתחלה ואין הדברים מחוורים בעיני דפסח כיון ששחט פסחו ואכלו יצא ואי אפשר בלאו הכי דלפסח שני אין נדחה ולעשות פסח אחר בלילה אי אפשר ואילו לא אכל מתחלה את הפסח כאילו אוכל הוא הנשאר על השובע וכאן הרי מונחת מצה לפניו אלא י״א שחוזר ומברך המוציא ואוכל כזית ומברך ב״ה בלא כוס דברה״מ אינה טעונה כוס וי״א אפילו בכוס דלא גרע מכוס חמישי: