תשובות הרשב"א מיוחס להרמב"ן קפב

נשאלתי. אם נתערבו הכבשים יחד מהו לאכול משלשתן יחד, ועל זה ראיתי להקל דכיון שהותרו שעה אחת אינו חוזר ואוסר מדפריך תלמודא ונכבשינהו כי היכי דניידי ונימא כל דפריש כו׳ ומשני שמא יבואו עשרה כהנים ויקריבום בבת אחת. ופריך אטו מגיסא אסירא כלומר אחרי שיותירו בפרישתן וכי בשביל שחזרו לקביעותן יאסרו אלא אפילו יקריבו עשרה כהנים כל הדם בבת אחת וחזרו כולם לקביעותם אינם נאסרים דכיון שנתבטלו בפרישתם שב האיסור להיות מותר ואינו חוזר ואוסר והיינו דתנן וכן חתיכה נבלה וחתיכה של דג טמא שנתבשלו עם חתיכה בזמן שמכירו בנ״ט ואם לאו כולן אסורות והרוטב בנ״ט ופריך ולבטיל ברובא פירוש אמאי כולן אסורות לבטלו ברוב אע״פ שנתבשלו מכל מקום כיון דחתיכות מעורבות הויא להו יבש ביבש ויהיו כולן מותרות, משמע דדוקא רישא דחתיכות אסורות קשיא ליה אמאי אבל אסיפא דהרוטב בנ״ט דאע״ג דחתיכות מותרות הרוטב אסור, ר״ל דאכולה מתני׳ פריך דכיון דנתערבו קודם בישולן נתבטלו ברוב ולמה אוסרות הרוטב א״נ דוקא היכא דנודע תערובתם קודם בישול שכבר נקרא עליו שם היתר והותר האיסור לאכילה שוב אינו אוסר בבישול אבל היכא דלא נודע ביטולו קודם תערובתו פליטתו אוסרת כמו שאמרו רבותינו מין במינו בששים ואחר שיסירו החתיכות מן הרוטב ונודע התערובת החתיכה בטלה בששים והרוטב שנאסר נאסר ודוגמתו מצינו חילוק באיסור המתבטל בין קודם ידיעה בין אחר ידיעה בפרק ד׳ דתרומות דתנן סאה של תרומה שנפלה לק׳ ולא הספיק להגביה עד שנפלה אחרת הרי זו אסורה ור״ש מתירה ואמרינן עלה בירושלמי ר״ש אומר ידיעתה מקדשתה ורבנן אמרי הרמתה מקדשתה פירוש לר״ש אם לא נודע הראשונה עד שנפלה השניה הכל נאסר אבל היכא שנודע לו כיון שסופו להרים כמורם דמי והלכך כלן מצטרפין יחד כאילו נפל כמו שמצינו לדידיה העומד לזרוק כזרוק דמי ורבנן הולכין בתר הגבהה דלית להו כמורם דמי הלכך כולם מצטרפין כאילו נפלו בבת אחת, ואלמא אפילו לר״ש כיון שנודע לו הנפילה הוי כמורם והותר הכל אבל קודם ידיעה לא הותר ומדר׳ שמעון נשמע לרבנן בשאר איסורין דלא מצרכי הרמה שהידיעה גורמת ההיתר ואע״פ שמותר לאכול שלשתן יחד וגם אם נפלו יחד לקדירה אינה אוסרת מ״מ אם נתוסף עליו עד שנתרבה ההיתר מצא מין את מינו וניעור וכן הדין בכל איסורים שנתבטלו לא מיבעיא מין בשאינו מינו ביותר מששים ואחר נתוסף איסור שמצרף האחרות עם הראשון לאסור בהם טעם האיסורים נצטרף ונתן טעם בהיתר וגם מין במינו דבר לח ביתר מששים נמי מצטרף האחרון אע״ג דלא יהא בו טעמא כי חכמים גזרו מין במינו אטו מין באינו מינו אלא אפילו מין במינו בדבר יבש שנתבטל ברוב היתר אפילו מדרבנן ואח״כ נתוסף איסור מצא מין את מינו וניעור כדתנן במסכת תרומות פ״ק ההיא סאה של תרומה שנפלה בק׳ שהבאתי לעיל ואף ר״ש דמתיר ר״ש לטעמיה דאמר כל העתיד להרים כמורם דמי וכבר נסתלקה הראשונה אבל בשאר איסורים שאין צריך להרים מצטרפים יחד לאיסור, וליכא למימר דטעמא דרבנן גבי תרומה משום דבעינן הרמה הלכך לא נתבטלה הראשונה אבל בשאר שאין צריך להרים מצטרפים דלא בעי הרמה כבר נתבטל הראשון ותו לא מצטרף לבהדי שני לאיסור, הא ליכא למימר דהרמה אינה אלא מפני גזל השבט כדמפרש בירושלמי ואפילו בלא הרמה מותר לאכול המדומע ורשב״ג פירש פ״ג דבכורות דאי בעי יהיב דמי לכהן ואין צריך להרים ואף לרז״ל שפירשו צריך להרים כיון דחזינן לרבי אלעזר מדמעת כתרומה ודאי ולרבנן לפי חשבון מ״מ מותר לאכול המדומע בלי הרמה אלא שחכמים תקנו שצריך להרים מפני גזל השבט שאם תקנו שיתן דמים זימנין דלא יהיב דמים אבל עתה שתקנו שירים ואחר הרמתה מדמעת לא מימנע מלהרים ומ״מ לר״ש כיון דלכתחלה צריך להרים כמורם דמי. ועוד דאפילו לקולא אמרינן מצא מין את מינו ונעור דתנן במסכת תרומות פ״ה סאה של תרומה שנפלה לפחות מק׳ של חולין וטחנן והותירו כשם שהותירו החולין כך הותירה התרומה ואסור ואם ידוע שחטין של חולין יפות משל תרומה נראה של חולין שהן יפות הותירו ושל תרומה לא הותירו ויש כאן מאה ואחד ואע״ג דמעיקרא נאסרו ונצטרף עמו ואוסרים ההיתר. ותו תני באותה משנה סאה של תרומה שנפלה לפחות מק׳ ואח״כ נפלו שם חולין אם שוגג מותר ואם מזיד אסור ואמרינן עלה בירושלמי ר׳ אבהו בשם ר׳ יוחנן כל איסורים שריבה עליהן שוגג מותר במזיד אסור ולאו מתניתין היא אם שוגג מותר אם מזיד אסור מתני׳ בתרומה אית לך למימר אפילו בשאר איסורים אלמא חזינן דבכל אמרינן מצא מין את מינו אף לעורר ההיתר שכבר נאסר ולהתירו כ״ש לעורר האיסור שהותר ולצרפו עם האיסור השני וירבו על ההיתר ויאסרוהו. וא״ת דין הוא שהיתר יעורר היתר שהרי היתר הראשון ישנו רוב אלא שנאסר מנתינת טעם של איסור או ממי שהחמירו חכמים כתרומה שהחמירו חכמים דעד ק׳ מדמעת הלכך בקל מעוררו היתר האחרים להוציאו מנתינת טעם האיסור או מכדי דמוע אבל איסור שהוא מועט ונתבטל ברוב וגם לא היתה כדי לתת טעם בהיתר נתבטל לגמרי ולא יעוררנו איסור האחרון דהא חזינן פרק הנודר מן הירק דגדולי היתר מעלין את האיסור אע״פ שבתחלת הגדול נתבטל ההיתר ברוב איסור כשגדל מעט מעט עד שנתרבה על האיסור נתעורר ההיתר מבטולו ומצטרפים יחד לבטל עיקר האיסור וכן אמרינן התם גדולי איסור מעלין את ההיתר אלמא דאין חילוק בין נתבטל ברוב דבכל ענין אמרינן חוזר ונעור בין האיסור את האיסור ובין היתר את ההיתר והכי אמרינן פרק הערל מקוה שיש בו מ׳ סאה ונתן לתוכו סאה של מי פירות נתן סאה ונטל סאה כשר עד רוב אלמא אע״ג דכבר נתבטל הסאה של מי פירות ברוב חוזרת ונעורת ומצטרפת יחד לפסול המקוה וכן אנו אומרים אף בקדשים כדאיתא פ״ב דזבחים חצי זית חוץ לזמנו וחצי זית חוץ ממקומו וחצי זית חוץ לזמנו אמר רבה פיגול אלמא אע״ג דנצטרף חצי זית דחוץ לזמנו עם חצי זית דחוץ למקומו לפסול כשמצא שוב חצי זית דחוץ לזמנו נתעורר מפסולו ונצטרף עמו לפגל ואף רב המנונא דאמר עירוב מחשבות הוי ואינן מצטרפין יחד לפגל גבי קדשים דאמרינן לא יחשב ולא יערב בו מחשבה אחרת ושאר פסולים מוצאים מידי פיגול דכיון שע״י שני חצאי זיתים הראשונים נקרא פסול אבל באיסור דנתבטל מודה דמצא מין את מינו ונעור וה״נ אמרינן גבי טומאה פ״ג דבכורות (כ״ב) אמר ר״ל משום רבי יהודה נשיאה הלוקח ציר מע״ה משיקו במים וטהור ממה נפשך אי מיא רובא כי עביד להו השקה טהרי להו ואי רובא ציר נינהו ציר לאו בר קבולי טומאה הוא מאי איכא משום הנך מיעוטא דמיא הנך בטלו להו ברובא א״ל ירמיה ל״ש אלא לטבל בהן את פתו אבל לקדירה מצא מין את מינו ונעור ויתיב רב דימי וקאמר לה להא שמעתא א״ל אביי וכי טומאה שבטלה חזרה ונעורה א״ל ואת לא תסברא והתנן סאה של תרומה טמאה שנפלה לק׳ חולין טהורין וכו׳ ואמר עולא מה טעם גזירה שמא יביא ממקום אחר קב חולין טמאין וקב ועוד ממין זה וסבר אבטלינהו ברובא וכיון דאיכא האי משהו מצא מין את מינו ונעור א״ל אם טומאה עוררת טומאה טהרה עוררת טומאה. אלמא אפילו גבי טומאת חולין דקיל חוזרת ונעורה מבטולה כ״ש גבי איסורא, והא דתנן בפרק ב׳ דערלה הערלה מעלה את הכלאים והכלאים מעלה את הערלה כיצד סאה של ערלה שנפל לר׳ ואח״כ נפל סאה ועוד של ערלה או סאה ועוד של כלאי הכרם זו היא שהערלה מעלה את הכלאים והכלאים הערלה והערלה הערלה אלמא חזינן בערלה דאין סאה ועוד שנפל באחרונה מעוררת הראשונה ולא עוד אלא שסאה הראשונה נעשית כהיתר ומבטלת הועוד שנפל באחרונה. וי״ל דשאני גבי ערלה שהחמירו בה חומרא יתירה שאוסרת עד ר׳ וכיון דשיעור גדול נתבטל האיסור נעשה היתר ואינו חוזר ונעור אבל איסור האוסר בששים וכן תרומה האוסרת בק׳ שגם שיעור זה קרוב לנתינת טעם דאיכא למ״ד כל איסורים נותנים טעם בק׳ אמרינן התם האיסור חוזר ונעור ולא חשו חכמים בין נפל איסור מועט בתחלה אפילו אחד ממאתים וניתוסף עליו עוד עד כדי לתת טעם דא״כ נתת דבריך לשעורים. והא דאמר בפ״ה דע״ז (ע״ג) א״ר דימי אמר ר׳ יוחנן המערה יין נסך מחבית לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל ולא אמרינן שהאיסור חוזר ונעור ועוד דקשה דרבי יוחנן אדר׳ יוחנן דגרסינן פרק הנודר מן הירק (נדרים נ״ז:) א״ר יוחנן ליטרא בצלים שתקנה וזרעה מתעשרת לפי כולה ומפרש טעמא התם דלחומרא אמרינן דגדולין מבטלין את העיקר ולא אמרינן קמא קמא בטיל גדולי היתר באיסור ומתרץ בעל התוס׳ דרבי יוחנן דע״ז אמרה למילתיה אמתניתא דאמר יין נסך אוסר בכל שהו ומוקי רבי יוחנן למתניחא בנפל היתרא לגו איסורא אבל נפל איסורא לגו היתרא אינו אוסר בכל שהוא אלא קמא קמא בטיל עד שירבה יין של איסור שלא יוכל להתבטל בששים של היתר ואז חוזר ונעור ואוסר הקדירה ובנפל היתרא לגו איסורא היינו חומרא דיין נסך דאפילו נפל בו יין של היתר כ״כ יוכל לבטל היין האסור בששים אין חוזר ונעור מבטולו אלא קמא קמא בטיל. ותמיה לן כיון דלבסוף איכא נמי ס׳ של היתר ולכך בטל היין נסך אמאי נקט קמא קמא בטיל, י״ל דדוקא נקט מחבית לבור דלא נפיש עמודיה כוליה האי אע״ג דנפיש טפי מצינור אבל היכא דנפיש עמודיה טובא לא בטיל אפילו יש בהיתר ס׳ ולהכי קאמר קמא קמא בטיל שאם בבת אחת נפל אין בטל אע״פ שיש ס׳ מן ההיתר. והעתרתי דברי לגלגל כל אלו השמועות לפי פירושם רק ע״ד שכתבתי ובזה יתיישבו השמועות ואילו באתי לכתוב חלוקים של רבינו יעקב ז״ל שחלק בין הדבר הגדל בלי הפסק ובין הדבר שבא בהפסק וחילוק הראב״ד ז״ל וחילוק הר״ם במז״ל ומה שקשה על דבריהם לא תשלים היריעה. אמנם צריך לדקדק על מה שאמרנו דמותר לאכלם יחד מההיא דאמר בבכורות איתיביה אפר כשר שנתערב באפר מקלה הולכים אחר הרוב לטמא ואי רובא אפר מקלה היא לא מטמא ואי אמרת טומאה כמאן דאיתה דמיא נהי דבמגע לא מטמא אבל במשא מיהא ליטמא הא איתמר עלה א״ל יוסי ברבי חנינא טהור מלטמא במגע אבל מטמא במשא והא אמר רב חסדא נבלה בשחוטה בטלה שאי אפשר לנבלה שתעשה שחוטה ואי אמרת טומאה כמאן דאיתה דמיא נהי דבמגע לא מטמא במשא מיהא ליטמא (הא אתמר עלה א״ר יוסי בר׳ חנינא טהור מלטמא) א״ל אתון בדרב חסדא מתניתין לה אנן בר׳ חייא מתנינן לה דהני ר׳ חייא נבלה ושחיטה בטלות זו בזו ואיתמר עלה א״ר יוסי בר׳ חנינא טהור מלטמא במגע אבל מטמא במשא. אלמא משום דאמרינן מצא מין את מינו ונעור אמרינן גבי טומאה כמאן דאיתה ולא בטלה אלא דבמגע לא מטמא משום דאין נוגע חוזר ונוגע אבל במשא שהוא נושא כולו כאחד מטמא מידי דהוה אמלא תרווד רקב דאמר פרק העור והרוטב דמטמא במשא ואהל ואין מטמא במגע משום דאינו נוגע וחוזר ונוגע גבי איסור שנתבטל נמי נימא כיון דע״י מינו שנתוסף עליו חוזר ונעור אלמא כמאן דאיתיה דמי ונהי נמי דמותר באכילה משום ביטול ברוב ואמר שיאכלם בזה אחר זה ולא בבת אחת דקאכיל חתיכת איסור, וכן אם נפלו לקדירה. ומתוך דברי רבינו שמשון שכתב בבכורות יתבאר דבר זה וז״ל ומ״ש דלענין משא לא מהני ביטול משום דסוף סוף הוא נושא ולענין איסור מהני ביטול כדאמרינן ר״ל פרק התערובות הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלו פטור שאי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו ודייק ש״מ איסורים מבטלים זה את זה ואפילו לר׳ אלעזר דפליג עלה ואמר אין איסורים מבטלים מודה הוא דהיתר כה״ג מבטל וה״נ אם נמלחה הנבילה והשחוטה יחד לא תטמא במשא שהרי האוכלה פטור ואפילו אכל הכל בכדי אכילת פרס וגבי ג״ה פריך בחולין ולבטיל ברובא ומשני בריה לא בטלה משמע דאיסור מבטל ברוב בכל מקום כי לא הוי בריה, ובסוף מסכה ביצה גבי לבטיל מים ומלח לגבי עיסה מייתי עלה שנתערב קב שלו בקביים של חבירו וקאמר לר׳ יהודה לא בטיל לרבנן מבטל בטיל. וי״ל דלענין אכילה כל משהו ומשהו כשנכנס לבית הבליעה קמא קמא בטיל ברוב היתר דדמי למגע דכשנגע וחזר ונגע טהור ואע״ג דמסתברא דטומאת משא גופיה ליתה אלא מדרבנן דהא נתבטל ברוב מ״מ נהי דגזור רבנן לענין טומאת משא לענין איסור לא גזרו מטעמא דפרישית, עכ״ל רבינו שמשון ז״ל ומדבריו דלענין איסור לא גזור ומותר לאוכלו כאחת דכל מה דמטא לבית הבליעה קמא קמא בטיל וה״ה לבשלה יחד דמותר ואע״פ שאמרו איסור מעורר איסור אין היתר מעורר איסור וכן אמר אביי אם טומאה עוררת טומאה טהרה עוררת טומאה ואפילו לר׳ ירמיה דאמר טהרה עוררת טומאה דוקא בטומאה דמטמאה או משום שהחמירו וכטעם שכתבנו. עוד ראיתי אומר דדוקא נפלה לים הגדול ומשמע הא נאכלת לא ומדין הגמרא אין לחלק דאפילו נאכלת נמי דומיא דקירב ראש של אחד מהן והא דנקט אחת מהן לים המלח לא אתא אלא לאפוקי פירשה אחת מהן לצד אחד הא אמרינן איסורא לגבי רובא אשתאר. וגם י״א דלא התירו אלא בנפלה אחת מהם לים המלח אחר התערובות כלומר שנתערב בק״א בתרומה או בר׳ בערלה אין לאסור כל התערובות כשור הנסקל ויין נסך אבל כשנפלה לפחות מששים אף על פי שנפלה אחת לים לא הותר השאר, ויש חולקין: